תקופת 'משיח בן יוסף'  [סדרה על ספר קול התור – מאמר ט"ז]

הגאולה מתחילה ב"משיח בן יוסף"

כפי שנתבאר במאמר א' (גליון 10) – תקופת 'משיח בן יוסף' היא התקופה הפותחת את גאולתן של ישראל, ולאחריה תקופת 'משיח בן דוד'. וכמושכתב פה שלישי להגר"א – הגאון רבי יצחק אייזיק חבר זיע"א ("ליקוטי הגר"א" עם "באר יצחק" דף מ,ב): "דתרין [שני] משיחין הם.. ומשיח בן יוסף הוא תחילה.. שעל ידו יהיה קיבוץ גלויות.. ולכן אז יתגבר הסטרא אחרא ביותר בעקבות משיחא..".

ובמאמר זה נבוא לבאר, מאימתי התחילו ימות משיח בן יוסף.

"כל היום דוה – הגלות" – רק באלף החמישי

אמרו חז"ל (זוה"ק שמות, יז, א):

"דְּאָמַר רִבִּי חִיָּיא, לֵית שׁוּלְטָנוּ לְאוּמִין עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל – אֶלָּא יוֹמָא חֲדָא לְחוֹד, דְּהוּא יוֹמוֹ שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא אֶלֶף שָׁנִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איכה א, יג) 'נְתָנַנִי שׁוֹמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה'. יוֹמָא חַד לְחוּד, וְלָא יַתִּיר".

מש"כ "וְהוּא אֶלֶף שָׁנִים" – הכוונה לאלף החמישי, וכמו שאמרו (זוה"ק פנחס, רמג, א):  

"..'נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה' – הוֹד, מִסִּטְרָא דְּהוֹד, אֶלֶף חֲמִישָּׁאָה – אִשְׁתְּאָרַת בֵּי מַקְדְּשָׁא חֲרֵבָה וִיבֵשָׁה".

ועפי"ז אומר האריז"ל ("עץ חיים", שער הירח, פ"ה):

"לכן אין הגלות נמשך רק שנים אלו, כמו שאיתא בזוהר: 'ולא ישלטו עממין בישראל יותר מאלף שנין', כי אין להם אחיזה רק בהוד לבד".

*

ביאור הדברים: כתוב (דברי הימים א – כט,יא): 'לְךָ ה' – [א] הַגְּדֻלָּה [ב] וְהַגְּבוּרָה [ג] וְהַתִּפְאֶרֶת [ד] וְהַנֵּצַח [ה] וְהַהוֹד [ו] כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ [ז] לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה'.

בפסוק זה נמנו שבע מידות של הנהגה – שהקב"ה מנהיג בהן את העולם (עיין זוה"ק ח"ג דף שב,א). והמידה החמישית נקראת "הוד". (זוה"ק, ח"ב, דף רעו,ב).

והנה, ששת אלפי שנים עומד העולם, וכל אלף שנים הוא כנגד מידה אחת – לפי סדר הכתוב הנ"ל, דהיינו, האלף הראשון כנגד הגדולה [חסד], והאלף השני כנגד הגבורה [דין], והשלישי כנגד התפארת, והרביעי כנגד הנצח, והחמישי כנגד ההוד.

והסטרא אחרא מתאחזת ב'הו"ד' והופכת אותו לדו"ה, ולכן הסט"א מתאחזת דווקא באלף החמישי שהוא כנגד ההוד. וזהו מש"כ "כָּל הַיּוֹם דָּוָה", כלומר, כל האלף החמישי [יומו של הקב"ה אלף שנים] – דוה. והוא סוד מש"כ (דניאל י, ח): 'וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית'.

העולה מהאמור: שמצד הקב"ה – הגלות הסתיימה בסוף האלף החמישי, וממילא, מתחילת האלף השישי – התחילו ימות משיח בן יוסף, שבהם מתחילה הגאולה, וכנ"ל.

ביטויים מפורשים מהאריז"ל – שזמנו נקרא "עקבות משיחא"

הדברים מפורשים ג"כ בפירוש האריז"ל על שיר השירים (ב, ז):

'הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ'. ופירש האריז"ל: ".. השביעה השכינה שבתוך קץ של זכו.. אין לעורר הדבר בלתי זכות רב, או בקץ של בעתה".

ובפעם השניה שכתוב "השבעתי אתכם" (ג, ה), פירש האריז"ל: ".. חזרה באותה ההתראה להם..".

ובפעם השלישית שכתוב "השבעתי אתכם" (ח, ד), פירש האריז"ל: "לחוט המשולש של השבעה זאת כבר ניתנו טעם לכל אחד במקומו, וחזרה השכינה להשביע.. כי דרכם בכך לעורר את אהבה קודם זמנו זה שזכינו בעקבי משיחא, לזה שינה ושלש ופירט לה שישבו על משמרתם בשב ואל תעשה. משא"כ בזמנינו זה.. לעת קץ כל הקיצין, הנה לא ינום עם סגולה..".

א"כ האריז"ל אשר חי בשנים ה' אלפים רצ"ד – של"ב אומר במפורש על דורו – את ג' ההגדרות דלהלן:

א. הוא הזמן שנתקיים בו "עד שתחפץ – האהבה", ונתבטלו ג' השבועות.

ב. והוא הקץשל "בעתה" (כדפירש בפרק ב, ז). ו"קץ כל הקיצין" (כדפירש בפרק ח, ד).

ג. והוא תחילת 'עקבתא משיחא', (כדפירש בפרק ח, ד).  וכאמור לעיל, בשם הגרי"א חבר ["ומשיח בן יוסף הוא תחילה.. בעקבות משיחא". ויש עוד הרבה הוכחות לכך] – "עקבות משיחא" הוא ימות משיח בן יוסף[1].

*

וכן מפורש בעוד מקום מהאריז"ל, שזמנו נקרא "עקבות משיחא", ונשלמה תקופת הגלות, והתחיל העולם להיתקן.

וזה הלשון ("עץ חיים" ח"ב קי"ט,א. ובהוצאת הרב ברנדויין דף תי"ג. ד"ה להאר"י זלה"ה):

"ודע שהרמב"ן והראשונים.. דברו בהעלם גדול לרוב הגלות, שלא ניתן רשות לגלות ולהתפשט האורות הגדולים, מאחר שגברו הקליפות, וכל זר לא יאכל קדש, אמנם ב'עקבות משיחא' כמו בדורינו זה – התחילו האורות להתפשט, להיות כבראשונה כמו שהיה בזמן העולם מתוקן, ולהתתקן מעט.

ומתחלה היו האורות סתומים היה העולם מקולקל, וכל מה שנתקלקל נסתם בגלות, ולא היו משיגין אלא י' ספירות בסתום.."

א"כ יוצא, שתקופתו של האריז"ל – בודאי היתה יציאה מהגלות, ותחילת ימות "משיח בן יוסף".

מתחילת האלף השישי – נתבטלה השבועה שלא יעוררו את האהבה

וא"ת, אם מצד המקור מדברי האריז"ל – אכן ראינו שימות משיח בן יוסף התחילו בימיו של האריז"ל, שהוא בשנים רצ"ד – של"ב. אך מנין שימות משיח בן יוסף התחילו מתחילת האלף השישי.

תשובה: הדבר מוכח מדברי תלמידו מוה"ר חיים ויטאל בהקדמתו ל"עץ חיים" (עמוד ח טור ב):

"אמר עוד במאמר הנ"ל, ובג"ד 'הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ' (שיר השירים ב, ז)  .. וכבר אמרו רז"ל, כי זמן השבועה היא עד אלף שנים, כמ"ש ז"ל בברייתא דר' ישמעאל בפרקי היכלות [= להתנא ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול], ע"פ דניאל (ז, כה) וז"ל: 'וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן'".

כלומר, חורבן ביהמ"ק היה או בשנת ג' אלפים תתכ"ח (לפירש"י עבודה זרה ט, א, ד"ה "כי מעיינת") או תתכ"ט (ביהגר"א, חו"מ סימן ס"ז סק"ח), ואח"כ נשלמה גלות ישראל מארצם בסוף האלף הרביעי, ומשם ואילך צריכים להמתין אלף שנים – עד סוף האלף החמישי, ובתחילת האלף השישי פקעה השבועה שלא לעורר את האהבה.

ועפי"ז כתב בהקדמה לשו"ת "ישכיל עבדי" (חלק ה'. והוא פה לרבים מגדולי ישראל וראשי הישיבות שאמרו בע"פ כדבריו):

"כי חס וחלילה להגיד על אלה שהשתדלו נמרצות עם מלכי העולם להקמת המדינה, וכן אותם המטפלים בהגברת העליה, כאילו ח"ו עושים נגד השבועות הנ"ל [ג' השבועות המוזכרים בכתובות קיא, א], כי זמן השבועות הנ"ל כבר חלפו ואינם, שאינם אלא באלף הראשון שאחרי החורבן [כמו שהביא לעיל מדברי מהרח"ו הנ"ל], ואדרבה בימינו אלה, מצוה עלינו לעשות כל מיני השתדלויות להחשת הגאולה, ולהגברת העליה".

*

וכן מבואר בדברי הרמח"ל ("תפלות לרמח"ל" – תפלה שנ"ט):

"אם 'הוד' נאמר בו 'וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית' – הרי "נצח" שלך יעמוד לו לתת לו הדר שניטל ממנו.., ועד לא יתחברו אלו [נצח והוד] – נאמר לישראל 'הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה..'".

מבואר בדבריו, שמהזמן שנתקן הקלקול – 'וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית' – מאותו הזמן ואילך מתבטלות ג' השבועות. והרי למדנו לעיל בזוה"ק (שמות יז,א; פנחס רמג,א) שרק באלף החמישי קיים הקלקול – 'וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית'. וא"כ כאילו הרמח"ל אמר במפורש: שמתחילת האלף השישי נתבטלו ג' השבועות שלא לעורר את האהבה. וכנ"ל בדברי מהרח"ו.

*

ומעתה: מכיון שלמדנו בדברי ר' חיים ויטאל והרמח"ל, שמתחילת האלף השישי פקעה לה השבועה, ולמדנו בדברי האריז"ל (בפירושו לשיר השירים) שהשבועה פוקעת בזמן שהוא "בעתה", ו"קץ כל הקיצין" [הקץ האחרון של תחילת הגאולה], ובזמן הנקרא "עקבתא דמשיחא" שהוא 'ימות משיח בן יוסף' (וכנ"ל בדברי הגרי"א חבר) – א"כ נמצינו למדים שימות משיח בן יוסף' מתחילים בתחילת האלף השישי.

מתחילת האלף השישי – עקבתא דמשיחא

היסוד הנ"ל – שמתחילת האלף השישי התחילו ימי "עקבות משיחא" – מפורש בדברי בעל ה"התעוררות תשובה", הג"ר שמעון סופר בן ה"כתב סופר" זצוק"ל (בספרו "שיר מעון" עה"ת, בפרשת וישלח, בד"ה והצאן והבקר עלות עלי):

"..י"ל ודפקום יום אחד, היינו יום חמישי – אלף החמישי, שהוא בחינת הוד, ואח"כ [בתחילת האלף השישי] עקבתא דמשיחא..".

מתחילת האלף השישי – התחילה תקופת "קיבוץ גלויות"

עד כאן עלו בידינו שתי ראיות מרכזיות לכך שימות משיח בן יוסף התחילו מתחילת האלף השישי:

א. מדברי הזוה"ק שהגלות היא רק באלף החמישי.

ב. מדברי האריז"ל שתקופתו [רצ"ד – של"ב] היתה תקופת "עקבתא דמשיחא" – שהן הן ימות משיח בן יוסף. ולא רק בתקופתו של האריז"ל – אלא כבר מתחילת האלף השישי, וכפי שמוכח מדבריו בצירוף דברי תלמידו ר' חיים ויטאל, ודברי הרמח"ל, וכן מפורש בדברי ה"התעוררות תשובה".

*

באופן שלישי ניתן להוכיח שימות משיח בן יוסף התחילו מתחילת האלף השישי – מדברי המדרש תנחומא (שופטים סימן ט):

"שֶׁאֵין מִתְיַשְּׁבִין בְּאַרְצָם אֶלָּא בִּגְאֻלָּה שְׁלִישִׁית. גְּאֻלָּה רִאשׁוֹנָה, זוֹ גְּאֻלַּת מִצְרַיִם. גְּאוּלָה שְׁנִיָּה, זוֹ גְּאֻלַּת עֶזְרָא. הַשְּׁלִישִׁית, אֵין לָהּ הֶפְסֵק".

כלומר, אפילו אם עם ישראל רוצים להתקבץ ולהתיישב בארץ ישראל – כוחות עליונים בשמים מונעים אותם עד תחילת הגאולה השלישית.

והנה, מתחילת האלף השישי הצליחו העליות הגדולות לארץ ישראל, וכפי שכתב הרב יעקב גליס זצ"ל ("ספר העליות לארץ ישראל" {להלן סהלא"י} פרק ד'): "שנת תתק"ע מציינת תחילתה של עליה גדולה לארץ ישראל, בעיקר מצרפת ומאנגליה, באותה שנה ובשנה שלאחריה עלו כשלש מאות חכמים מבעלי התוספות הצרפתים לארץ ישראל".

וא"כ בידוע, שמתחילת האלף השישי ואילך, התחילה הגאולה השלישית – המתחילה במשיח בן יוסף.

וכן מבואר בדבריו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ("האיש על החומה" ח"ב עמ' 145): "וכנראה [= מתוך ההתעוררות וההצלחה שהזכיר לעיל לעליות לאר"י] נתקיים בנו אם תעירו וכו' עד שתחפץ, והנראה שהחפץ הזה התעוררות עליון…"[2].

*

העליות לא"י – מד"א תתק"ע ועד ימינו

כאמור, העליה הראשונה היתה בשנת ד' אלפים תתק"ע, ויש לבאר שכמו שהשמש שולחת קרני אור זמן קצר לפני שהיא מגיעה בעצמה, כך העליות לארץ ישראל התחילו שלשים שנה קודם תחילת האלף השישי. [ובדיוק כמו"כ מצינו בעליית תלמידי הגר"א שהיתה בשנת תק"ע, שלשים שנה קודם עיקר זמן אתחלתא דגאולה, שהוא שנת 'קול הת"ר' (עיין קול התור פ"ה סימן י"ג, ואי"ה נרחיב בזה במקומו). שניהם – תתק"ע ותק"ע – ע"ש "תק"ע בשופר גדול לחרותינו, ושא נס לקבץ גלויותינו"].

אח"כ בשנת ה' אלפים כ"ז – עלה הרמב"ן – "שלש שנים ישב הרמב"ן בירושלם, בשנים אלה הניח את היסודות לישוב ארץ ישראל, יסודות אלו לא התמוטטו ולא הכזיבו. מאז לא פסק הישוב היהודי בא"י אף ליום, על יסודותיו הוקם כל מה שאנו רואים כיום לנגד עינינו". (סהלא"י פרק ה').

בשנת רנ"ב – "תנופה מכרעת בתולדות העליות לארץ ישראל הביאה עליית המגורשים מספרד בשנת רנ"ב, ואכן מחורבנה של ספרד נבנתה צפת, ואחריה טבריה וכל ערי הגליל. בעקבות עליה זו הפכה צפת להיות מרכז לתורת הקבלה שהקרין מאורו על פני הגולה כולה" (סהלא"י פרק ח') ובעקבות כך נבנה הישוב היהודי המפורסם, אשר אבני היסוד שבו היו מוה"ר שלמה אלקבץ, הרמ"ק, האריז"ל, מוהר"ם אלשיך, הבית יוסף ועוד.

בשנת שפ"ה – "נתישבה עיר אלהינו מבני עמנו יותר ממה שהיתה מיום גלות ישראל מעל אדמתם.. כי היינו יושבים בה לבטח בשלוה והשקט, ורבים ממנו קנו בתים ושדות ובנו החרבות, וישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, ורחובות העיר מלאו ילדים וילדות, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם היתה מאירה לכל יושבי תבל ושוכני ארץ" (ספר "חרבות ירושלים" – הובא בסהלא"י פרק י').

באותה תקופה [שנת שפ"ב] כותב השל"ה מירושלים לבניו: "וקהל הספרדים שבירושלים מתרבים למאד מאד ממש למאות, ובונים בנינים גדולים, ואנחנו חושבים כל זה לסימן גאולה בב"א, ובזמן קצר אי"ה תשמעו כי קהל אשכנזים יהיה קהל גדול ונורא במאוד מאוד..".  ("אגרות ארץ ישראל" 211).

בשנת תס"א – עלו ר' יהודה החסיד ותלמידיו לירושלים, ויסדו את בית הכנסת "חורבת ר' יהודה החסיד".

בשנת ת"ק – הגאון רבי חיים אבועלפיה זצ"ל בנה את העיר טבריה (נתחבר על זה ספר "זמרת הארץ"), באותה תקופה עלה ה'אור החיים' לא"י. ובסוף שנת תק"ג עלה הרמח"ל עם משפחתו לעכו ("אור עולם" להגר"מ שריקי שליט"א, פרק י' "העליה לארץ ישראל").

בשנת תקס"ח – תקס"ט – תק"ע – עלו תלמידי הגר"א, ופעלו במסירות נפש באש ובמים, והם שהניחו את היסוד לישוב האשכנזי בירושלים ("האיש על החומה" ח"ב עמוד 100; סהעלא"י פרק י"ב). ומכחם התפתח כל הישוב בארץ ישראל, עד היכן שאנו עומדים כיום ב"ה – שארץ ישראל מיושבת ומבוססת בלמעלה מששה מליון יהודים. כן ירבו. (ראה ב"חזון ציון" חלק "מוסדי ארץ" עמוד י"ד – ט"ו ובאופן כללי בספרים "חזון ציון" ו"מוסד היסוד". – ובמאמרינו ב"קדושת ציון" גליון 22 בכותרת: "דאגת הגר"א לקיום וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ").

*

ספר דברים הגדוש בעניני א"י – כנגד האלף השישי

ולפי"ז מובן מה שמצינו, שכל ספר דברים מלא וגדוש באופן מיוחד בעניני ארץ ישראל (עיין בראשית רבה סד, ח).

וזהו משום שכל ספר דברים הוא כנגד האלף השישי, וכמ"ש בספר 'אמונה והשגחה' (דף מג, ב) להג"ר שמואל מלצאן זצ"ל (בעל ה'אבן שלמה'): "שמעתי .. מפי מאור הגולה מהר"ח מוואלזין ז"ל, כי הגר"א ז"ל אמר, כי בספר משנה תורה מרומז בכל סדרה מה שיארע במאה שנים מאלף השישי, כסדר יו"ד פרשיות נגד יו"ד מאות (כי נצבים וילך נחשבים לאחד כידוע)".

והרי מתחילת האלף השישי התחילו ימות משיח בן יוסף – שבו עם ישראל מתקבצים לארץ ישראל.

*

לאחר שנתבאר במאמר זה, שימות משיח בן יוסף התחילו מתחילת האלף השישי, יתבאר במאמר הבא בס"ד – שעיקרם של ימות משיח בן יוסף התחילו משנת ת"ק לאלף השישי.


[1] אגב, דברי האריז"ל כאן ולהלן – הם ראיה נוספת, ש"עקבתא דמשיחא" זה לא שם של "דבר רע" שבא קודם הגאולה, אלא זה שם של "תחילת הגאולה", כמו ה"עקב" שהוא תחילת האדם, אלא שנלוים לזמן הטוב הזה – צרות ברו"ג המבוארים בסוף מסכת סוטה.

[2] שמענו מאחד מגדולי הדור, שניכר ממהלך פעולותיו של הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, שהוא נהג עפ"י הספר "קול התור", בהיותו אחד מגדולי ירושלים של מעלה, שהספר "קול התור" היה מפורסם ומאומת אצלם ללא שום פקפוק (כעדות הגרי"ש אלישיב והגרש"ז אויערבך זצוק"ל – ראה ב"האיש על החומה" ח"ב עמוד 100, שהזכיר את "קול התור" כפתיחה לפרק "חיבת הארץ" של הגריח"ז).

וכאן נמצאת אחת ההוכחות, שלא רק שפעל בסתמא למען ההתיישבות בארץ ישראל, אלא גם ראה בתקופתנו תקופת 'אתחלתא דגאולה', ו'ביטול השבועות', ו'קיבוץ הגלויות', ותקופת 'הקץ המגולה' (עיין במה שהבאנו ממנו במאמר א').

כתיבת תגובה