הכוונה האמיתית של ראש השנה


"דע כי עיקר התיקון של ראש השנה הוא להמליך הקב"ה על עולמו, להיות הוא המנהיג, וזהו תיקון המלכות".            מחזור רמח"ל, עניני ר"ה ויו"כ עמ' 13.

"כי הנה בראש השנה מחדש האדון ב"ה כל מציאות הנמצאים, ומתכוין לקבוע הטוב שבהם שישאר לנצח, ולדחות הרע שבהם עד שתטהר הבריאה ממנו ותהיה ראויה ליאור באור פניו לנצח נצחים, והנה ברחמיו ית', נושא העוונות ועובר על הפשעים כפי מה שאפשר לפי נימוס צדקתו למי שזוכה לזה, וכל הרע שנתגבר בבריאה דוחה אותו ומעבירו מן המציאות". מאמר החכמה (ס' תשליך)


בשנת תשנ"ה הוציא הרב יוסף אביביצילום המחזור של רמח"ל, והוא בעצם מחזור 'שער בת רבים' הידוע, אשר בו התפלל הרמח"ל בהיותו שליח ציבור בפאדובה, ובו פירושים רבים (בגיליונות) וכוונות בעצם כתב ידו[1]. בכוונות המיוחדות של הרמח"ל (נימוקי המחזור) לא מוזכרים כמעט כוונות האר"י, והדגש הוא : המלכת המלך מלכי המלכים. תיקון המלכות הוא ע"י המלכת המלך, לא מוזכרת "נסירה", מיתוק הדינים או "העברת המוחין", אלא הכל מצטמצם לענין אחד: גילוי המלכות ע"י כנסת ישראל.

האמת היא, שקשה להבין, כפשוטו, את המושג של יום הדין שנתקשר לראש השנה. "יום הדין" מתייחס בדרך כלל ליום הדין הגדול שנעשה בתחיית המתים. מלבד הברייתא של ר"ה בשם רבי יוחנן, בכל הש"ס יום הדין מתייחס ליום הדין שנעשה אחר תחיית המתים – מי ייקבע בנצחיות, ומי יהיה לחרפות ולדראון עולם[2].  

וכתב רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לספר ויקרא (כ"ג, כ"ד): "אמרו המעתיקים [דהיינו התנאים] שיום ראש השנה הוא יום הדין". ר"ל, שבתורה לא מוזכר רק העניין של 'יום תרועה', אלא שרבותינו גילו לנו שראש השנה הוא יום שנברא בו העולם, והוא בעצמו יום הדין, כמ"ש: "בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון[3] שנאמר: היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"(ר"ה טז, א)".

וכבר תהה רבנו הרמב"ן בדרשתו לראש השנה, על מהותו של הדין של ר"ה, וז"ל: "והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות תשובה כלשון הזה: כשם ששוקלים עוונות האדם וזכיותיו בשעת מיתתו, כך שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. וכך כתב עוד הבריתא של שלש כתות הן ליום הדין עם הדין הזה של ראש השנה, ונראה מדבריו שלא דקדק בכך. מ"מ למדנו לראש השנה שהוא יום הדין לכל הענינים שבעולם הזה, וכמו שאמרו במימרא זו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה וכו' שאלו השלשה ספרים, כל באי העולם הם כוללין.

"ויש לשאול והיאך פסק ר' יוחנן פסק הדין הגדול והעמוק הזה, שכל רזי עולם תלויין בו: 'צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לחיים וכל הרשעים מתים', וכי כל הרשעים מתים והצדיקים חיים? ולמי כל חמדת העולם, אלא לרשעים! (נ"א – וכי כל הצדיקים חיים וכל הרשעים מתים, והלא עולם וכל חמדה שלו לרשעים הוא)."

והדברים נתפרשו עוד יותר בדברי המהר"י גיקטילא בשערי אורה (שער ו', ספירה החמישית): "וכמה מגדולי חכמי הדורות הללו נשתבשו בפירוש ידיעת החיי"ם שאנו שואלים מראש השנה ועד יום הכיפורים, ולא מצאו ידיהם ורגליהם והוצרכו לכמה פירושים רחוקים. והעיקר הוא שאנו מתפללין מראש השנה ועד יום הכיפורים שנזכה להיותנו טהורים מטומאות חטאתינו ונזכה להיכתב בספר הצדיקים בעולם החיים, שהוא העולם הבא; בין שנחיה כל אותה השנה, בין שנמות באותה השנה, שנהיה כתובים בספר הצדיקים שהוא ספר החיים, כאמרו: כל הכתוב לחיים בירושלים (ישעיהו ד, ד) … שאם אתה אומר שכוונת רבותינו ז"ל במקום זה היתה לשלוות חיי העולם הזה או חיים טובים, אין לך אדם מת שיהיה מנוי עם הצדיקים ואין לך אדם חי, באותה שנה, שיהיה מנוי עם הרשעים, ונמצאו כמה עיקרי תורה נעקרים ממקומן".

נמצאנו למדים מדבריו, שרוב רובם של אלו שהלכו בדרך הנגלה, לא ירדו לעומקו של מושג הדין של ראש השנה. 'החיים' שאנו מבקשים בר"ה הם החיים עם המלך, החיים שמקורם במלך הקדוש (ע"ד מ"ש: כי עמך מקור חיים); מדובר בחיים הנצחיים, כמו שיהיה ביום הדין הגדול, אחר תחיית המתים.

והנה גילה רבנו הרמח"ל דעת אמת במאמר החכמה, ש"האדם נידון תחלה על פי מעשיו לימנות בצדיקים או ברשעים, וזה הנקרא ממש 'ספר החיים' ו'ספר מתים'. דהיינו, הנקבע בין הצדיקים – הוא הנכתב בספר החיים, והנדחה ונקבע בין הרשעים – הוא הנכתב בספר המתים".

יוצא, איפוא, שאין הדין ביום ראש השנה לגזור על האדם לחיות או למות באופן גופני, אלא הדין הוא להיקבע [להימנות] בין הצדיקים [החיים], או ח"ו להימנות בין הרשעים [שנקראים מתים גם בחייהם]. ואם כן, אפשר שצדיקים ימותו באותה שנה, והם לא בגדר של רשעים; ואפשר שרשעים יחיו כל אותה שנה, והם בגדר של 'מתים'.

ואם כן מהו אפוא גדר 'הדין' של ראש השנה ומה תועלתו?

הדין של ראש השנה הוא מעין יום הדין הגדול (שנעשה באלף השביעי), והוא בירור המין האנושי: מי צדיק ומי רשע. הצדיקים רשומים בספר החיים – דהיינו עם הקב"ה (שהוא ית' 'חי החיים'), והרשעים נדחים. כלומר, בראש השנה נקבע המעמד הרוחני, האלוקי, של האדם. זאת ועוד, 'ההשקפה' בדינו של האדם איננה כמו אצל הדיין בעולם הזה, שאין לו אלא מה שעיניו רואות, בעוד ההשקפה של הקב"ה היא על העבר-ההווה-והעתיד של האיש הפרטי. וכך כתב רבינו הרמח"ל במאמר החכמה: "'אתה זוכר' – הוא סדר הדין. והנה הדין נעשה בהשקפה על כל העבר, ההוה, והעתיד. וזהו: 'אתה זוכר מעשה עולם' – והוא העבר. .. 'אתה זוכר כל המפעל' – ההווה … הכל צפוי וכו' – העתיד, כי תביא חוק וזכרון – הוא כח הדין השולט ביום ראש השנה".

ההשקפה הזו מאפשרת להרבות את ההצלה, ולכן אנחנו מזכירים בזכרונות את נוח ואת אבותינו, אבל גם 'צופה ומביט עד סוף כל הדורות'. ובאמת מה הצורך בכל זה? הרי אם צריך לשפוט בני אדם, אז צריך להשקיף על ההווה – 'באשר הוא שם'. אלא האמת היא, שהאדון ב"ה רוצה להציל כמה שאפשר, ואז ודאי הזכרונות – דהיינו להזכיר שייכותנו לאבות הקדושים ולאומה הקדושה וכו' – ואף ההשקפה על מצבנו בסוף – אחרי כל הגלגולים והמסיבות המתהפכות, שאז אכן נוכל להימנות בין הצדיקים – בזכות השקפה זו אנו זוכים למתנת החיים עם המלך הקדוש ב"ה – כבר עכשיו.

זאת ועוד, בנימוקי המחזור של הרמח"ל, מובא שבראש השנה "צריך לתקן המדרגות בסוד היחוד העליון, שהוא כוחם של ישראל, וכן המשפט הערוך ביום זה להיות בסוד הנהגה הפנימית בסוד היחוד הזה". זאת אומרת, שבראש השנה גם "הדין הוא בסוד היחוד".

הדין של ראש השנה אין ענינו להעניש, אלא הוא בא לעשות בירור במין האנושי[4] – לקבוע מי הם הצדיקים, אשר יחיו עם היחוד העליון, עם הקדושה, במשך כל אותה שנה. דין זה דומה ליום הדין הגדול שנעשה בסוף האלף השישי לפני תקופת הנצחיות של העולם הבא.

לפי הרמח"ל, גילוי יחודו – דהיינו גילוי שליטת יחודו על כל הנמצאים – מתבררת על ידי  כל המעשים של התחתונים כולם: "יום הדין הגדול – בו יהיו נסדרים כל מעשה העולם לפי סדריהם כמו שנעשו, מראשית העולם ועד סופו. ועל פי כל זה, יהיה השלמות בהיוודע יחודו יתברך שמו. ולפי השלמות הזה שיהיה אז, יהיה נקבע הנצחיות לנצח נצחים, ולעולמי עולמים, עד אין קץ ותכלית" (קל"ח פתחי חכמה, פתח עט).

יוצא איפוא שהדין כאן הוא לסדר ולברר כיצד המעשים של התחתונים שימשו לגלוי יחודו יתברך. ואם תאמר, הרי ישנה בחירה המסורה לבני אדם, וכל אחד עושה מה שעולה על לבו – סימן הוא, שלא ירדת לסוף החכמה, ובלשון הרמח"ל: "והנה היודעים סתרי ההנהגה באמת יודעים, שאע"פ שלפי הנראה העולם נעזב למקרה או לבחירת בני האדם לגמרי, הנה השליטה לפניו לעשות מה שיחפוץ, ובזאת השליטה יתקן עולמו על כל פנים, וזהו שידענו ה' אלקינו שהשלטון לפניך" (מאמר החכמה). וגם בספרו דרך השם, הגדיל המחבר לבאר לנו שלמרות כל כוחות הטומאה והבחירה האנושית – הוא לבדו שליט על כולא. וז"ל שם –

"בבחינת [יחוד] הפעולה [דהיינו יחוד השליטה], הוא: שאע"פ שניתן בחוקם של הנבראים לשלוט בעניינים מה שיכלתם מקפת, ופועלים פעולות גדולות כל אחד כפי מה שבחק פעולתו, הנה באמת אין בהם כח ולא שליטה אלא מה שמסר להם הבורא ית' שהוא האדון האמיתי השליט וכל יכול, וכל מה שהם פועלים אינו אלא מה שהוא ית"ש נתן ונותן להם כח שיפעלו, והוא אדון עליהם להוסיף ולגרוע כרצונו בכל עת ובכל שעה.

ומעומק הענין הוא, כי הרי כפי הסדרים שסידרה חכמתו ית' לתיקונן של הנבראים, כמ"ש בחלק א', הנה יש ענינים רבים של רע שמתגלגלים וסובבים בעולם, אם מצד בחירתן של בני האדם החוטאים, ואם מצד מה שנגזר עליהם לענשן, ונראה הדבר לכאורה שזה הפך רצונו ית', כי הנה הוא ית"ש אינו רוצה אלא בטוב וכל חפצו להיטיב, והנה שמו ית' מתחלל בשליטת הרשעים ובתגבורת הרעות והקלקולים. אמנם היודע בדרכיו ית' ומעמיק בענינים, ידע, כי על כל פנים אין כל זה אלא סיבוב מסיבות בדרך עמוק, כולם מתכוונים לנקודת השלמת הבריאה ובה מסתיימים, וכמ"ש בחלק א'. ונמצא שהקב"ה הוא המנהג את הכל באמת, ועצתו לבדה היא תקום, שהיא הגיע טובו ושלימותו אל ברואיו, וכמ"ש שם. אלא שלפי אמיתת הענין צריכים הדברים להתגלגל בגלגולים אלה על פי יסודות החכמה הנפלאה והטוב האמיתי, ויוודע בסוף כל הגלגולים כי הוא ית"ש אחד יחיד ומיוחד, והוא סיבב כל המסיבות האלה בדרכיהם לבא אל התכלית האמיתי, שהוא הטוב האמיתי, שזכרנו. וממה שנכלל עוד בעומק זה הענין הוא בגילוי אמתת יחודו ית'. וזה כי הנה כבר ביארנו שכלל כל המסיבות הסובבות בעולם הוא, שהנה ברא הבורא ית' את הרע לשיעבירוהו בני האדם, ויקבעו בעצמם ובבריאה את הטוב. והנה חוקים רבים ושרשים גדולים הושרשו בענין הזה לשישתלם בכל חלקיו ובחינותיו, כי אולם פרטים רבים ימצאו בענין מציאותו של הרע בבריאה, פעולותיו, ושליטתו, ופרטים רבים כמו כן בענין יחסו של האדם עמו במה שהוא נתון תחתיו ומושם בתוכו, ובענין התגברו עליו והתפתחו ממאסריו וכבוש אותו, וענין מציאות הטוב, התפשטו והתחזקו כפי הכנע הרע והכבשו. ואמנם שרש כל מציאות הרע, פעולותיו ושליטתו, הוא העלים הבורא ית' את יחודו, שאינו מתגלה בעוצם אמתתו לכל, וכפי שיעור ההעלם כך הוא שיעור כח מציאותו של הרע, וכמ"ש בחלק א'. ושרש כל ביטול הרע והעברתו והקבע כל הבריאה בטוב, הוא גילוי אמתת יחודו ית'. והוא מה שאמר הכתוב: ראו עתה כי אני אני הוא וכו', וכתוב, למען תדעו ותאמינו וכו' לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה. ונמצא שסוף תיקון כל הבריאה תלוי בגילוי יחודו ית'. והנה הוא היה הוה ויהיה תמיד אחד יחיד ומיוחד, אלא שעכשיו אינו מגולה לכל כראוי, ולעתיד לבא יתגלה לגמרי לכל הברואים, כמ"ש, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. אמנם ישראל שזכו לתורתו האמיתית, יודעים האמת הזה ומעידים עליו גם עתה [בקריאת שמע], והוא מ"ש: ואתם עדי נאם ה', וזה זכות גדול לנו." (דרך ה', ד, ד, א)

נמצאנו למדים, שרק רצונו ית' הוא הקיים והמקיים כל המעשים, וזה לא משנה בכלום אם ישנם כוחות הטומאה ואם ישנה בחירה חופשית. השליטה היא יחידית. מדוע, אם כן, צריך להמליך אותו, אם כבר הוא 'מלך על כל הארץ'? ועוד, הרי לפי הפייטן: "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" משמע, שמלכות ה' קיימת לפני שנוצר האדם. זאת ועוד: "אחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא" – דהיינו ה' ימלוך בסוף הכל. ואם כן אינו צריך כלל לתחתונים. אמנם האמת היא, שגילוי מלכותו חסרה בעולם. נכון שמלכותו ושליטתו קיימת בכל אתר ואתר, אבל אנחנו מתפללים ומבקשים על "גלוי מלכותו": "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור…".

אמת היא, ש"לעת נעשה בחפצו כל, אזי מלך שמו נקרא" – ה' 'נקרא' מלך בעת שנברא העולם. זאת אומרת שהבריאה היא בבחינת 'היכי תמצי' שתתגלה מלכותו על כל יושבי תבל. 

וזהו סוד הנסירה של המלכות, שהקב"ה נסר, הפריד כביכול חלק ממנו – והוא הנקרא הכבוד, ומסר אותו לתיקון התחתונים[5]. הקב"ה 'השפיל' כביכול מדרגה אחת ממנו ומסר אותה לנבראים כדי ליצור יחס איתו – עם הבלתי נתפס.

"והנה ממה שיש עוד להבחין הוא, כי הבורא ית"ש הנה הוא מלך על כל בריותיו. ופירוש ענין זה הוא, כי אמנם אמתת מציאותו ית' הוא דבר בלתי נתלה בזולתו כלל ובלתי מתייחס לזולתו, כי הנה הוא מצוי מוכרח ושלם מצד עצמו, ואין לו שום יחס עם אחר כלל לא למעלה ממנו ולא למטה ממנו. פירוש – שאין לו סבה שיתלה בה כלל, לא כמסובב עם סבתו ולא כמצטרף עם מצטרפו. והנה בבחינה זאת נקראהו בשם א-לוה ב"ה, דהיינו המצוי המוכרח מצד עצמו וכמ"ש.

ואמנם בהיות שרצה וברא נבראים וכולם תלוים בו במציאותם ובכל בחינותם וכמ"ש, נקראהו בבחינה זו – אדון כל, כי הכל ממנו והכל שלו והוא שליט בכל כרצונו.

ואולם עוד רצה בטובו וחסדו, להשפיל כביכול בענוותו את רום כבודו ולהיות מתיחס אל נבראיו, אע"פ שבאמת אין להם יחס עמו כלל, ורצה להיות להם במדרגת מלך אל עם, שיחשב להם לראש, ולמנהיג, ולהתכבד כביכול בם כמלך שמתכבד בעמו, וכענין שנאמר: ברוב עם הדרת מלך. ובבחינה זו נקראהו מלכו של עולם. והנה בבחינה זו הוא נחשב לנו לראש, ומתכבד בנו, וגם אנחנו חייבים לעבוד עבודתו ולישמע אליו לכל אשר יצווה, כמלך בעמו. ואולם בבחינה זו גם כן חייבים אנו להכירו בכל יום, ולקיים מלכותו עלינו, ולהשתעבד אליו ולגזירותיו כעבדים אל מלכם, וזה נקרא קבלת עול מלכות שמים. ונכלל ענינה בפסוק זה של שמע ישראל, דהיינו ההודאה בדבר זה שהוא מלך מלכי המלכים מולך בכל בריותיו העליונים והתחתונים, ולקבל עול מלכותו והשתעבד אליו, וכמ"ש" (דרך ה' , ד, ד, ב).

בשורה התחתונה: ביום שנברא העולם – בראש השנה – צריכים לתקן את הנסירה, כלומר את הפירוד של המלכות [שהיא שורש לכל הנבראים[6]] עם הקב"ה.

על ידי המלכת המלך אנחנו מתקנים את השבירה [הפירוד] בין הבריאה [הכלי] לבין הבורא: כלומר, אנחנו מקרבים את הבריאה לבורא, שהרי הכל ברא לכבודו.

על ידי שאנחנו משתעבדים אליו וממלכים אותו ית', אנחנו מתקנים את "המלכין קדמאין – הנקראים מלכי אדום שמלכו לפני "מלך ישראל". וזאת היא הסיבה שנחרב העולם, בבחינת "והעולם תוהו" – שעוד לא מָלַך מֶלֶךְ בישראל.

על ידי התרועה אנחנו שוברים את כל הדינים המבדילים בינינו לבין השם יתברך, וזהו סוד: הריעו לני המלך, ועוד: "מלך פורץ גדר" של הדין והקטרוג.

מלכות השם היא כל תקפנו – כותב הרמח"ל, היא הכוח שניתן לנו לתקן את כל הבריאה, ולהיכתב ב"ספר החיים" – שהוא המלכות.

ולולא דמסתפינא, הייתי אומר, שראש השנה אינו יום הדין בסתם, אלא הוא יום תיקון הדין; הוא יום תיקון המלכות (בחינת: דינא דמלכותא דינא). על ידי המלכת המלך הקדוש נתקן הדין שבעולם על ידי היחוד. וזהו מה שאמר רבי שמעון: "אני יכול לפטור את העולם מן הדין", דהיינו על ידי גילוי יחודו ומלכותו.  

ער"ה תשע"ח

בברכת נכתב ונחתם

אנחנו וכל עמך ישראל

בספר החיים והצדיקים

אמן, אמן ואמן


[1] . נימוקי המחזור של רמח"ל יצא לאור ע"י הרב יוסף אביבי, מכון לביאור התפילה, ירושלים תשנ"ה. ובשנת תשנ"ו הוציא לאור מכון רמח"ל את "עניני ראש השנה ויום כיפור", והוא כולל הפירושים והכוונות המיוחדות של הרמח"ל, הנקראים 'נימוקי המחזור' עם הרבה תוספות. להלן "עניני ר"ה".  בשנת תשע"ה הוציא המכון את "מחזור הרמח"ל לראש השנה", והוא כולל את כל הכוונות שכתב הרמח"ל במחזור שלו, ועוד הוספנו את הכוונות ע"פ האר"י מתוך קיצור הכוונות של הרמח"ל. זאת ועוד, שילבנו גם את מאמר החכמה על ר"ה בתוך העמידה של מוסף.

[2] . ראה סוטה דף ג, ב : א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמתו והולכת לפניו לעוה"ב, שנאמר: והלך לפניך צדקך. וכל העובר עבירה אחת בעוה"ז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין שנאמר ילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו." וכעין זה מובא בעבודה זרה דף ה, א .  

ראה ג"כ רע"ב על מסכת אבות פרק ד משנה כב : "הילודים למות – מי שנולד כבר עתיד הוא למות:

 והמתים – עתידים לחיות ולעמוד ליום הדין; אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות ולדראון עולם.

ראה תוספות ראש השנה דף טז, ב :  "ונחתמין לאלתר לחיים – מדקא חשיב בינוניים משמע דצדיקים קרי למי שזכיותיו מרובים, ורשעים גמורים למי שעונותיו מרובים. ופעמים הצדיקים נחתמין למיתה ורשעים גמורים לחיים. דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז) דאמרינן בסוף פ"ק דקדושין (דף לט: ושם) מי שזכיותיו מרובין מעונותיו דומה כמי ששרף את כל התורה כולה ולא שייר ממנה אות אחת. ואי עונותיו מרובין מזכיותיו דומה כמי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אות אחת, וכל זה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים כלומר לחיי העולם הבא.

" ליום הדיןכשיחיו המתים, כדמוכח קרא, ואע"פ שכבר נדונו אחר מיתתן בגן עדן או בגיהנם מפני הנפש עדיין יהיה דין אחר – אם יזכהו לחיי העולם הבא שהוא קיים לעולם ויש שכבר קבלו דינם בגיהנם ומתוך כן שמא יזכו".

[3] . וכאן צריך לדייק, שלא כתב לגבי ראש השנה – 'האדם נידון', ע"ד מ"ש: 'בפסח העולם נידון בתבואה' וכו'. וצ"ע.  'כבני מרון' פירש רש"י: כבשים שפוקדים לקחת מהן מעשרות.

[4] . בדיוק כמו בבירור של המעשרות שהזכיר רש"י במסכת ר"ה על "כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון" – כבשים שפוקדים לקחת מהן מעשרות. דהיינו, בירור המעשר, שהוא הקדוש [עשירי קודש]. האדון היחיד מברר את הטוב ודוחה את השאר. 

[5] . הרואה מלך צריך לומר: 'ברוך שחלק מכבודו…', שהכבוד של הקב"ה מתגלה ע"י המלכים.

[6] . ראה קל"ח פתחים כו, לז, קלח.

כתיבת תגובה