בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים – חול המועד סוכות התשל"ב
לעת כזאת הדבר הראשון והעיקרי הוא להחזיר לעצמנו את צלילות הדעת, שתהיה לנו בהירות מה אנחנו צריכים לחשוב, כיצד אנו צריכים לראות את הדברים. רע מאד שאנו נגררים אחר מה שאדם זה אומר, או איש פלוני אומר, שאלו מכוונים את הילוך המחשבה שלנו ולא מקורות הנצח שלנו. ישנם כיווני מחשבה שהם בתכלית הניגוד לרוחנו. הילוך מחשבה שמתחילה ועד סוף הוא 'כוחי ועוצם ידי', בניגוד למה שאנו מאמינים שהכל מתנהל ע"י הקב"ה, כפי שראינו בכל השנים, כאשר הקב"ה רוצה [שיצליחו במלחמה] יכול אפילו מטאטא לירות, ואם הקב"ה אינו רוצה, לא יועילו כל החכמים וכל ברי הדעת, כולם הם כאין וכאפס ומתקיים בהם 'משיב חכמים אחור'. כפי שהראה לנו הקב"ה עתה כזה אופן של 'משיב חכמים אחור' שהוא למעלה מן הטבע, כשם שזכינו לראות גילויים למעלה מן הטבע – כך הראה עתה הקב"ה, שברגע שאני רוצה, הרי 'משיב חכמים אחור' פשוטו כמשמעו, כולם מבינים היטב את המשמעות. ותפקידנו עתה להחזיר לנו את הילוך המחשבה הטהור, לא לפי התכתיבים מה שזה אומר או זה אומר, ואפילו לא מה שניקסון [-נשיא ארה"ב] אומר, לא אם הוא יתן לנו יותר אוירונים וכלי טיס נהיה יותר שמחים וכדו', אצלנו אלו מחשבות פסולות כשאר מחשבות אסורות.
כבר הגדרנו פעם מה שראיתי בכל השנים, כי הטבע בארץ ישראל הוא למעלה מן הטבע. גם הטבע שמתנהל בארץ ישראל הוא למעלה מן הטבע. אני כבר נמצא בארץ ישראל קרוב לארבעים שנה ויכולני לומר, שדבר זה ממש ממששים בידים, אפילו אם עוצמים את העינים, גם עיור יכול לחוש בכך שכסדר, כך הוא הטבע של ארץ ישראל, וכדאיתא שהקב"ה לא מסר את הנהגת ארץ ישראל ביד שום מלאך ושום מזל, כי כל אלו הם טבע, והקב"ה רוצה שבארץ ישראל – שם אין שום טבעיות.
וכידוע לכולם – וראוי לחזור שוב על מאמר מרן בעל 'יסוד העבודה' – ואני מיד כשהגעתי לארץ ישראל כשהיו אז המאורעות [של פרעות הערבים ימ"ש] בשנת תרצ"ו, כסדר הדריך אותי מאמר זה, שאמר שיש מסורה, כתיב 'ארץ אשר ה' א-להיך דרש אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה', וכתיב 'ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף' – ארץ ישראל נמצאת תמיד במצב שנדמה ש'והנה שורף', כאילו היא נשרפת לגמרי, ארץ ישראל יורדת לטמיון. הוא אמר זאת בעת שהיו מגפות בארץ ישראל, ובאותם זמנים היתה מגפה שיכולה רח"ל למחות את כל היקום והיה נדמה כי הכל יורד לטמיון, ובאותו רגע כשנראה שהכל יורד לטמיון, מתגלה כי היא ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה, אז רואים את ההשגחה הפרטית. בכל העולם יש כללים וסדר הטבע, אבל כאן בארץ ישראל אין כלל טבע, וכשנדמה כי הנה שורף, רואים כי זו ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה תמיד, עיני ה' א-להיך בה.
ואגב, פעם שאל אותי דמות בכירה בעלת השפעה על הציבור לפני מלחמת סיני, תאמרו לי משהו, מהו הילוך המחשבה שלכם במצב כזה. וחזרתי בפניו על המאמר הזה, ונדהם כל-כך ממנו, עד שלאחר כמה שנים פגש אותי ואמר לי שהפיץ מאמר זה מקצה הארץ ועד קצהו בכל דרשותיו.
אנו חיים כסדר באופן זה, אך ברגע שהילוך המחשבה שלנו נפגם ואנו מתחילים להגרר אחר הילוכי מחשבה אחרים, מראה לנו הקב"ה כי זו 'ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה, תמיד עיני ה' א-להיך בה'. התבלבלנו, אנו צריכים להודות ולהתוודות כי התבלבלנו, התרגלנו שיש כזה כח 'צה"ל', וכל צבא מצרים ושאר מדינות ערב הם כלום, ומה הם נראים לעומתם. גם אנו נגררנו, אכן באמת אנחנו בלתי נגררים, הלב לא נגרר אחרי האברים אלא האברים צריכים להיגרר אחר הלב. אנו – אסור לנו להתבלבל, וכאשר אנו התבלבלנו הרי 'לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומית שבלב', הראו לנו מו השמים רעמים בכדי לפשט עקמומית שבלב. כעת ברגע זה, כבר רואים בעליל שאי אפשר לסמוך על שום דבר – 'משיב חכמים אחור' בצורה איומה, שאין לאף אחד הסבר על כך. אין זאת אלא שהקב"ה הראה לנו זאת. ועתה אנו מאמינים באמונה שלמה, שהקב"ה שעד עתה עשה לנו נסים, בודאי שוב יראה לנו נסים, כבר יש לנו חזקה, ובפרט בכל עת שאנו נלחמים עם מצרים אנו יודעים כבר מה יהיה הסוף, וצריך להעמיד על החזקה, שהרי על-פי תורה הולכים אחר חזקה.
הגישה שלנו, שצריך להבין בכלל מה מתרחש כאן. אנו צריכים לקלוט זאת לא בצורה של קטנות, אין זה רק מאבק שנלחמים כאן ערבים ומנגדם יהודים או כפי שמכונים 'ציונים' וכיו"ב, אלא זהו ענין כמו שנאמר בתורה – 'ויאבק איש עמו'. בעת המאבק הראשון שנאבק שרו של עשו מול יעקב והעלה אבק עד כסא הכבוד, שזה נגע וזעזע עד כסא הכבוד, כזה מאבק היה כאן – כח הקדושה נגד כח הטומאה של העולם. כאן זו לא מלחמה כמו של וייטנאם, זו מלחמה על הנקודה של העולם, שבארץ ישראל אין נפקא מינה מי הוא הלוחם, כמו שאחד יאמר שהתותח הוא הלוחם, הרי התותח עושה רק מה שהפעיל זה ששלח אותו, המלחמה היא של היהודים בארץ ישראל, שארית הפלטה של עולם התורה והחסידות, שכל המרכבה העליונה היא עתה בארץ ישראל, זוהי מלחמה שאמנם מי יכול לומר כזאת, אבל אין ספק שכל הפמליא של מעלה עסוקה במה שקורה כאן.
אם רבי יחיאל ממוש זצ"ל אמר בשעתו בעת שפרצה שריפה בעיירה מוש, שכילתה בית אחר בית, כי הגגות היו עשויות מפיסות עץ דקות ויבשות מאד שהאש נתפשטה בהם מהר, ואמר רבי יחיאל שנדמה כאילו הותרה הרצועה ונשרף בית אחר בית כאילו ח"ו אין השגחה, אבל באמת כל הפמליא של מעלה יושבת ודנה כעת על כל פיסת עץ של יהודי האם פיסת עץ זו תשרף או לא תשרף. וניתן לתאר, שאם על עיירה קטנה שפרצה שרפה יושבת ודנה כל הפמליא של מעלה על כל פיסת עץ, הרי כל שכן כשמדובר על ארץ ישראל ועל כלל ישראל הנתון בסכנה, אין ספק שיושבים עתה כל פמליא של מעלה ודנים על כל פרט ופרט, וזה מאבק, כמו שלמטה אנו רואים כל מה שנלחמים – כך גם למעלה זה מאבק.
אנו צריכים לראות זאת באור הנכון, העבודה שלנו היא – אנו חטאנו בכך שנגררנו אחר הילוך המחשבה הכללי והתבלבלנו, שנכנסו לראשנו מחשבות כאלו וגרמו לנו בלבול. והתשובה שלנו עתה היא, שאנו צריכים את הרעיון הטהור שלנו, מהרעיון שלנו אסור אף פעם להתבלבל – זוהי 'ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה', ארץ ישראל אינה ביד אף אחד זולתו יתברך, וברגע שהקב"ה יראה לנו את הגילוי, ונזכה לראות את הגילוי, אז נראה כי זה רק מידו הרחבה והמלאה. אנו מרגישים שאנו חיים כאן בארץ ישראל בסדר של נסים, ובמלחמה זו עצמה בתוך ההסתר כבר ראינו, כפי שהכל מודים שביום הראשון של המלחמה היו נסים גדולים, הלא היה יכול להיות כאן רח"ל… הרי שכבר עברנו נסים, אלא שיש נס שהוא בבחינת 'שמאלו תחת לראשי', ויש נס שהוא בבחינת 'וימינו תחבקני' – אנו מקוים שבודאי הקב"ה יעזור שעוד נראה נס של 'וימינו תחבקני', לא רק של 'שמאלו תחת לראשי'.
ויש מה שמעיק על לב כל אחד, היכן אנחנו בתוך כל המלחמה, שמתנהלת מלחמה כזו ורועש כאן כל העולם ואנחנו רק נגררים במחשבה, ואם הם ענינים גדולים כל-כך – היכן הם קהל יראי ה' שאינם גורם פעיל בתוך כל הענינים. אין זאת אלא, שגם זה חלק מההסתר, זה הכל מההסתרים, בבחינת 'רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר', שאם אין זוכים, אזי הרווח והצלה מגיע ליהודים 'ממקום אחר' כמאמר צדיקים, וכפי שעולה בתורה, שגם ה'נבוכים הם בארץ' זה מהרבש"ע, וכן הרווח והצלה שיעמוד ליהודים ממקום אחר הוא מההסתר, שהיו זמנים שהגאולה באה לעם ישראל על ידי משה רבינו או על ידי מרדכי או על ידי החשמונאים, וכאן הרוח והצלה מגיע ממקום אחר. זה מעיק עלינו, וזה אמנם צריך להעיק, אבל יש לדעת שגם זה חלק מחבלי משיח, אבל אין לזה שייכות [לעצם גדלות הענין], כפי שהזכרנו שמה שהתותח יורה לא הוא הגורם, הוא רק יורה את מה שמכוון אותו הגורם ליריות.
כבר סיפרנו מה שזוכרני בעודי ילד, איך שאבי ז"ל ישב בבית בעת מלחמה – שהיה אז מצב שלא שייך לומר שהיה גרוע מהיום כי זה היה בלי ערך כלל, לא יכלו לצאת אז מהבית, היתה אימת מוות ממש, אי אפשר לתת ציור איזה מצב נורא ואיום היה אז. אני הייתי ילד קטן וכבר למדתי אז, היה זה בסיומה של מלחמת העולם הראשונה, בערך בשנת תרע"ט, התקימה אז מלחמה זוטא בין הפולנים והקומוניסטים, באותו זמן לירות על בן אדם בכלל כבר לא היה דבר גדול. באותו זמן ישב אבי כשהוא לבדו בביתו ופיזם לעצמו בעיניים עצומות את המלים "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", וכך חזר על זה פעם שניה ושלישית. אני זוכר בתור ילד איך שכל אברי הזדעזעו ממש באותה שעה. ועד היום בכל פעם כשאני נזכר בתמונה זו, עומדת לפני תמונה כיצד נראה יהודי במצב סכנה הגדולה ביותר, שיש לו דבר אחד – 'שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם'.