שני הנזירים
מעשה ש[לא] היה בזמן הבית, ששני יהודים יראים – ר' יצחק ור' יוסף שמם, קיבלו על עצמם נזירות.
מדוע קיבלו נזירות? רצו הם לעלות בעבודת ה', רצו להתקדש. ידוע ידעו את הנאמר בתוה"ק 'נזר א-להיו על ראשו'. 'כל ימי נזרו קדוש הוא'. שני הרֵעים הללו ידועים היו ביראתם הקודמת לחכמתם, ובדקדוקם במצוות קלה כבחמורה, ובעיקר בכך ששמרו על דרך אבותיהם וממנה לא זזו.
וכך קיימו את כל תורת הנזירות, נזהרו ביין ובענבים, בחרצנים ובזגים ובמשרת ענבים. ואף נזהרו בזהירותו של שמשון ולא עברו בכרם. כן נזהרו מאוד מטומאת מת, ולא גלחו את שערם. אלא שדבר אחד מהלכות נזירות נעלם מעיניהם.
כאשר סיימו את ימי נזרם הכינו את קרבנם: כבש לעולה, כבשה לחטאת, ואיל לשלמים, לחם ורקיקים, וכך עלו יחדיו בשמחה עצומה לבית המקדש אל הכהנים, כדי להשלים את מצוות הנזירות.
אך כאשר הגיעו לבית המקדש, אל הכהנים, ציפתה להם הפתעה לא נעימה.
*******
לגלח את הפאות
בתחילה הכל הלך למישרין – הכהנים קיבלום בחיבה יתירה, נזירי ה'! מה גדולה מעלתכם! שערך כעדר העזים שגלשו מהר הגלעד.
בואו והכינו עצמכם למצות יומכם הגדול, נמצא כאן הכהן יעשה עמכם תנופה ויקריב למענכם את הקרבנות. הנה הדוד כדי לשרוף את השער, והנה התער לגלח את כל שערות הראש. זכרו! חובה לגלח את כל השערות, די אם תשארנה ב' שערות בלבד שלא תצאו ידי חובה.
– מה? לגלח את כל שערות הראש? מה עם הפאות?
– כן! גם את הפאות, כך נאמר בתורה, "וגילח את כל שערו".
– הרי זה לא ייתכן! בשביל כך קיבלנו על עצמנו נזירות? כדי לשנות את המראה היהודי שלנו? הרי על כך מסרו אבותינו נפשם! חדלו לכם מזאת, כהני המקדש!
– מעריך אני מאוד את המראה היהודי – ענה להם הכהן, נאמן אני גם כן לדרך אבותינו ולחכמי ישראל. הנה ראו, אני כמותכם חרד אני על מסורת אבותיי. אך בנזיר ישנה מצוה המפורשת בתורה: וְגִלַּ֣ח הַנָּזִ֗יר פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶת־רֹ֣אשׁ נִזְרֽוֹ וְלָקַ֗ח אֶת־שְׂעַר֙ רֹ֣אשׁ נִזְר֔וֹ וְנָתַן֙ עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁר־ תַּ֖חַת זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִֽים. ודרשוהו חז"ל (נזיר ל"א:). בואו וקיימו את המצוה, והשלימו את ימי נזירותכם!
הביא הכהן לידו ספר במדבר, ומסכת נזיר, וניסה להראות לנזירים שכן כתוב מפורש בתורה.
*מאמר זה מתייחס לנידון העיקרי בהתיחסות הנכונה לגבי ארץ ה' ועיר ה'. פרטי סוגיה זו בכל ענין וענין ובפרט במישור המעשי בימינו – ראוי הוא לדיון בפני עצמו, וימצא הקורא זאת במאמרים נפלאים אחרים בגליון זה.
– דע לך אדוני הכהן – אמר ר' יצחק – שלא תצליחו להסתיר את כוונתכם האמתית! ראיתי כאן את אחד הכהנים שזכורני במפורש שהשתתף באיזו 'שמחה' של הלאומיים למיניהם! מה עושה כהן במקום של אותם ריקים? היש צורך להוכחה גדולה מזו שכוונתכם לרעה? והרי יודע אתה היטב איך נראית 'שמחה' אצלם!
– התוכחה שלך נשמעת – ענה הכהן – דבר זה צריך בדיקה על אותו הכהן, אך בה' אל תמרוד!!! חובה עליך לקיים את מצוות ה'! גלח את שערך ככתוב בתורת משה עבד ה'!
כאן נפרדו הנזירים, ר' יוסף אמר לכהן: אדרבה, באם תוכיח לי שזו המצוה – אקיימנה! אמנם אינני מאמין שייתכן כדבר הזה, וקשה עלי הדבר מאוד. אך מהן דעותי ומחשבותי? הרי כבר אמר הנביא: כי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה'.
ר' יצחק לעומתו, סירב בתוקף ללמוד ולהשתכנע, ואף ניסה להניא את ידידו ר' יוסף: כך דרכן של 'המשכילים' המשנים את המסורה לנו מדור דור: בתחילה מביאים ראיות להבליהם, אחר כך עושים את מעשיהם ללא ראיות, ולבסוף עוזבים לגמרי את דרך התורה בפריקת עול. זה דרכם כסל למו, ר' יוסף! אל תתפתה!
ונפרדו דרכיהם.
ר' יוסף
ר' יוסף האזין לדברי הכהן, הראה לו הכהן את דברי התורה המפורשים בפרשת נשא, את סוגיית הגמ' במסכת נזיר, את פסקו של הרמב"ם. הבין ר' יוסף שזו המצווה, אלא שליבו מר עליו. הרי מימי לא נגעתי בפאות! ואיך עתה אגלח בתער את ציצית ראשי? מי פילל ומי מילל, שאני יוסף כך אֵראה? מסיר את הסממן היהודי מעלי?
עודו תוהה פגש את ידידו ר' אברהם – חסיד מפורסם – אחוז בלהב קודש, ונראה כי יצא ממש מעמק החסידים: ר' יוסף! איפה הדביקות? היכן אהבת ה'? עזה כמוות אהבה – שלהבת י-ה! ר' י-ו-ס-ף! והרי נזיר אלוקים אתה! איפה הנשמה? הגעגוע? הכיסופים? מה לך? אכן יש הוי"ה במקום הזה – אמר יעקב אבינו, זה שער השמים.
כך ר' אברהם החסיד, כדרכו דבק בה' אלוקיו, עד כי נראה שנשמתו בגופו מחוסר ברירה, אחוז הוא בלהב שרפי קודש. ומשלהב את אחיו עמו.
ר' אברהם! ענה ר' יוסף, מה אעשה, חובה עלי כעת לאכול מרור.
-מרור בבית המקדש? על שום מה?
– הראו לי הכהנים שחובה עלי לגלח בתער את כל שערות ראשי כולל את הפאות! היש מרור מר מזה?
הבעֵרה בליבו של החסיד אוחזת בו בכפליים: ר' יוסף! הרי מצות ה' היא, ברה מאירת עיניים – מתוקה מדבש ונופת צופים, עליך לצאת במחול ובריקוד, הרי כבר אמר הרב'ה, שהזוכה לרקוד משמחה על שזכה לקיים מצוה – מדרגתו גדולה מאוד.
עלה בידי ר' אברהם להלהיב עמו את ר' יוסף, כך ר' יוסף ניגש לעשות את מצוות יומו בתגלחת ובקרבנות, בשמחה עצומה. לעשות רצונך אלוקי חפצתי!
ר' יצחק
ר' יצחק נסער מאוד מהדבר הנורא שראה, לא פחות ולא יותר! בבית המקדש מסיתים את בני ישראל להוריד את הפאות, מה שלא הצליחו הרשעים עם לבושם הגויי, עושים הכהנים בבית המקדש! געוואלד!
פוגש הוא בדרכו את ר'…, 'חסיד' מסוג אחר:
-הראית ידידי, לא יאומן כי יסופר! היום באתי עם ידידי להשלים ימי נזירות בבית המקדש והכהן מצוה עלי, לגלח בתער את הפאות…
– אוי לנו, הייתכן? ומה עשה ידידך?
– התפתה אחריהם בחלקלקות לשונם, הרי כך דרכם 'הוכיחו' לו שכן צריך לעשות, ובעוונותינו הרבים נפל ברשתם.
– חובה עלינו להקים קול זעקה ומחאה! ממש … בהיכל, צריך לצאת בהפגנה גדולה ואדירה להעביר כהנים אלו ממשרתם.
– חבל על זמנך, זה לא יעזור! הם שולטים כאן, וברור שקיבלו את שלטונם בעד בצע כסף. אך לכל הפחות יש להודיע קבל עם ועולם שאין חלקינו עמהם, לא מהם ולא מהמונם! ואין לשמוע את טענותיהם כלל.
– אפשר לומר בבירור שזה ממש שעת השמד, שצריך למסור על כך את הנפש, אם על ערקתא דמסנא [שרוך הנעל] חובה למסור את הנפש כאשר מדובר בגזירת הגוים, כל שכן כאן! הרי ישראל פקיר טפי!
– על כל פנים, עלינו לעשות מעשה ולהודיע בשעת בת רבים, כי אין לנו אלא ההשקפה הטהורה המסורה לנו מדור דור, שאין משנים את המראה היהודי בשום אופן שבעולם!
הכהנים מצידם עמדו והשתאו על המחזה המוזר, חלק מהכהנים סברו שחובה לכוף את ה'חסיד שוטה' הלז לגלח את שער ראשו, שהרי כופין על המצוות. לעומתם, סברו כהנים אחרים, שייתכן שנחשב כחרטה, ועדיף להתיר את נזרו. וכך התפלפלו הכהנים מה יעשו בכגון דא. אך זמן רב לא נשאר להם, חובה עליהם, הרי, לשרת בקודש את שאר בני ישראל ואף את אלו שאינם, הבאים עם קרבנות חובתם עם נדריהם ונדבותיהם, ושאר עבודות המקדש. בדרכם חזרה לשרת בקודש, נאנחו בצער על עקירת התורה.
האדם יראה לעיניים
ר' יצחק ור' יוסף פגשו זה את זה ביציאתם מבית המקדש.
ר' יצחק עטור בזקן ופיאות, מראה פניו מבהיק באור יקרות עם המראה היהודי שלא נטש, איש של 'מסירות נפש' הוא.
לעומתו, ר' יוסף… אוי כמה נורא הוא נראה.
ר' יוסף! קרא אליו ר' יצחק, תראה איך אתה נראה, כמו גוי, געוואלד! אוי, לאן הגעת! למה התפתיתָ אחרי הרשעים הללו? למה נטשת את מורשת אבותיך ואבות אבותיך? אבותיך מסרו נפשם על קדושת ישראל, ואתה ברגע של היסח הדעת…
ר' יוסף מצדו הבין, שהויכוח מיותר. אך גמלה בליבו של ר' יוסף החלטה: לאחר מה שראיתי היום, אוציא עלון בשם 'קדושת הנזיר'. בו אבאר לכל מבקש ה' את כל הלכותיו של הנזיר לפרטים: מצוותיו הליכותיו ומעלותיו. נצטט פסוקים מפורשים, דברי חז"ל בגמרא ובזוהר על מעלת הנזיר, כאשר מגדל פרע שער ראשו ופורש מטומאת מת ומיין, וכאשר מגלח את שער ראשו. אכתוב שם את המעשה עם שמעון הצדיק והנזיר הצדיק מהדרום, למען ידעו ישראל מהו הנזיר. ובכלל לקבוע בלב שחובה עלינו לקיים את רצון ה' שכתב בתורתו וגילה לעבדיו הנביאים ולחכמים. אחת היא לנו אם זה מסתדר עם השקפתנו ומחשבותינו אם לאו. כי כך אמרנו בהר סיני: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע! ולאחר שזהו רצון ה' נעשה את רצונו בשמחה עצומה ובאש קודש בלבבות.
******
ר' יוסף קיים את דברו, העלון יצא מדי שבוע בבתי הכנסת, ושמו בישראל 'קדושת הנזיר', ומדי שבוע הביא מקרא מלא מהתורה ומהנ"ך, דברי חז"ל בנגלה ובנסתר, רמב"ם ושאר ראשונים. והוסיף כפרפראות את גדולי הדורות מכל העדות, ספרדים אשכנזים, חסידים ופרושים כאחד, בגדול מעלת הנזיר ובגודל מעלת המקיים את נזרו.
******
רפורמי עם שטריימל
ר' יצחק מצדו לא טמן ידיו בצלחת: הוציא עלון הנקרא בשם 'תשובת הנזיר', ובו טענה אחת החוזרת על עצמה: אין לנו לדון עם העלון 'קדושת הנזיר' כלל, וכל דבריו הם נאצה כנגד גדולי ישראל ומסורת אבותינו. גם אם ירבה 'ראיותיו' כחול הים, לא נשמע לו ח"ו! כי כך דרכם של המשכילים הרשעים, רוצים הם להעביר את בני ישראל מהודם והדרם. והרי כבר הכריזו הרשעים "ככל הגוים בית ישראל", ובגללם סובלים אנו את כל הצרות, ועד מתי תעבור עלינו הרעה הזאת. ואוי לנו ששומרי תומ"צ מתפתים אחריהם, אחרי שראינו בעינינו שדרכם היא שאול תחתית. ואין לנו אלא דרך אבותינו המסורה לנו מדור דור. אין חלקינו עמהם!
עד כאן הסיפור.
*****
ואלו דברי הי"ת בתוה"ק וע"י עבדיו הנביאים. וזאת התורה לא תהא מוחלפת!
וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֘ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ ה' בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי.
וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹק֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם.
בראשית פרק כ"ח
כִּֽי־בָחַ֣ר ה' בְּצִיּ֑וֹן אִ֝וָּ֗הּ לְמוֹשָׁ֥ב לֽוֹ. זֹאת־מְנוּחָתִ֥י עֲדֵי־עַ֑ד פֹּֽה־אֵ֝שֵׁ֗ב כִּ֣י אִוִּתִֽיהָ.
תהלים פרק קל"ב
לְמַ֤עַן צִיּוֹן֙ לֹ֣א אֶחֱשֶׁ֔ה וּלְמַ֥עַן יְרוּשָׁלִַ֖ם לֹ֣א אֶשְׁק֑וֹט עַד־יֵצֵ֤א כַנֹּ֙גַהּ֙ צִדְקָ֔הּ וִישׁוּעָתָ֖הּ כְּלַפִּ֥יד יִבְעָֽר. וְרָא֤וּ גוֹיִם֙ צִדְקֵ֔ךְ וְכָל־מְלָכִ֖ים כְּבוֹדֵ֑ךְ וְקֹ֤רָא לָךְ֙ שֵׁ֣ם חָדָ֔שׁ אֲשֶׁ֛ר פִּ֥י ה' יִקֳּבֶֽנּוּ. וְהָיִ֛ית עֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת בְּיַד־ה' וּצְנִ֥יף מְלוּכָ֖ה בְּכַף־אֱלֹקָיִךְ. לֹֽא־יֵאָמֵר֩ לָ֨ךְ ע֜וֹד עֲזוּבָ֗ה וּלְאַרְצֵךְ֙ לֹא־יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שְׁמָמָ֔ה כִּ֣י לָ֗ךְ יִקָּרֵא֙ חֶפְצִי־בָ֔הּ וּלְאַרְצֵ֖ךְ בְּעוּלָ֑ה כִּֽי־חָפֵ֤ץ ה' בָּ֔ךְ וְאַרְצֵ֖ךְ תִּבָּעֵֽל.
ישעיהו פרק ס"ב
הַאֲנִ֥י אַשְׁבִּ֛יר וְלֹ֥א אוֹלִ֖יד יֹאמַ֣ר ה' אִם־אֲנִ֧י הַמּוֹלִ֛יד וְעָצַ֖רְתִּי אָמַ֥ר אֱלֹקָֽיִךְ. שִׂמְח֧וּ אֶת־יְרוּשָׁלִַם וְגִ֥ילוּ בָ֖הּ כָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ שִׂ֤ישׂוּ אִתָּהּ֙ מָשׂ֔וֹשׂ כָּל־הַמִּֽתְאַבְּלִ֖ים עָלֶֽיהָ. לְמַ֤עַן תִּֽינְקוּ֙ וּשְׂבַעְתֶּ֔ם מִשֹּׁ֖ד תַּנְחֻמֶ֑יהָ לְמַ֧עַן תָּמֹ֛צּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶ֖ם מִזִּ֥יז כְּבוֹדָֽהּ. כִּֽי־כֹ֣ה׀ אָמַ֣ר ה' הִנְנִ֣י נֹטֶֽה־אֵ֠לֶיהָ כְּנָהָ֨ר שָׁל֜וֹם וּכְנַ֧חַל שׁוֹטֵ֛ף כְּב֥וֹד גּוֹיִ֖ם וִֽינַקְתֶּ֑ם עַל־צַד֙ תִּנָּשֵׂ֔אוּ וְעַל־בִּרְכַּ֖יִם תְּשָׁעֳשָֽׁעוּ. כְּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר אִמּ֖וֹ תְּנַחֲמֶ֑נּוּ כֵּ֤ן אָֽנֹכִי֙ אֲנַ֣חֶמְכֶ֔ם וּבִירֽוּשָׁלִַם תְּנֻחָֽמוּ. וּרְאִיתֶם֙ וְשָׂ֣שׂ לִבְּכֶ֔ם וְעַצְמוֹתֵיכֶ֖ם כַּדֶּ֣שֶׁא תִפְרַ֑חְנָה וְנוֹדְעָ֤ה יַד־ה' אֶת־עֲבָדָ֔יו וְזָעַ֖ם אֶת־אֹיְבָֽיו.
ישעיהו פרק ס"ו