קוראים כותבים

אז מה בעצם אנחנו רוצים, זאת השאלה שעולה שוב ושוב בכל דיון מהנושאים העולים כאן.

המצב בציבור החרדי והנאמן לתורת ה' מעמיד אותנו בפני צומת דרכים קריטית. עד לפני כעשר שנים פחות או יותר הכל התנהל על מי מנוחות ע"פ חזון עולם הישיבות מיום קום מדינת ישראל, אבל בשנים האחרונות ישנם זרמים תת-קרקעיים שכיום מתחילים לפרוץ החוצה במלוא עוצמתם. אפשר למנות חלק מהם – בעיית הנושרים, גיוס חרדים לצבא, נשים במקומות עבודה חילוניים, בעיית האינטרנט, השתלבות חרדים במרכזי מפלגות חילוניות, הבעת דעות באופן עצמאי [ואולי יותר מכולם היא הרדידות המחשבתית הפושה בקרב בחורים צעירים]. התופעות הללו תמיד התרחשו בצורה כזו או אחרת, אבל באופן ספורדי זעיר פה זעיר שם, אולם כעת, עם התרחבות הציבור החרדי, הבעיות מקבלות מימד משמעותי. די אם נראה את מספר הנושרים המבהיל [לפי עדות מומחים 10% מכלל הציבור], מספר משקי הבית החרדיים או אנשים פרטיים המחוברים לאינטרנט, ובצה"ל משרתים כיום למעלה מ-6000 חיילים חרדים [מחציתם בקרבי, נתונים של צה"ל]. אפשר להתייחס לזה בשני פנים, אפשר לפטור את כל זה באמירות סתמיות, החל מ'שטויות והבלים' וכלה ב'ה' יעזור', שזו הגירסה המעודכנת ל'שלום עלי נפשי' פחות או יותר.

אבל אפשר לחשוב חשיבה אחרת. הנתונים הנ"ל אינם בהכרח צריכים לעורר חרדה. ידועים דברי חז"ל, שישנה ירידה לצורך עליה, וביתר הרחבה במשנת בעלי המוסר המדברים רבות על כך שמתוך משבר אפשר לא רק לצמוח, אלא למנף אותו בעצמו לעליה מחודשת ואף גדולה יותר. אם נשכיל להבין שהמציאות הזאת מייצרת לנו הזדמנות היסטורית להעביר שלב בגאולת ישראל, להתחיל בקומה השניה שהיא קומת הרוח, עינינו ראו ולא זר את שלב הגוף שנבנה, אמנם לא זכינו שיהיו לנו הנאמנים לה' ולתורתו חלק מרכזי בשלב זה, והרבה מן הדברים נעשו למורת רוחם של עבדי ה', אבל כעבדי ה' אנו מחויבים לקבל את רצונו ואם כך הוא רוצה אז כך חייב להיות, ואנחנו מכירים את מקומנו שאין לנו הבנה במהלכים נשגבים אלו. אך עתה כשמתחיל השלב השני [והמרכזי], חובה עלינו להניף את הדגל עם הקריאה המונומנטלית "מי לה' אלי". הדגל הזה במלא משמעותו האמתית והנועזת לא הונף עד היום כלל, מי שניכס את הקריאה הזאת להפגנות בכיכר העיר כל שני וחמישי לא באמת הבין את עומק המשמעות שלה, הויכוח הניטש כיום בין תרבות המערב על כל מה שהיא מציעה לבין נאמני ה' ותורתו הניצבים כחומה בצורה מעבר הנהר, בין הרואים בבית המקדש מקור להשפעת השלום והטוב לעולם לבין הרואים בו בית מטבחיים גרידא רח"ל, הוא אותו ויכוח עתיק בין תרבות יון שמהותה הוא 'כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל', כלומר ניתוק מוחלט של חיי החולין ממקור חיותם האמיתית שהיא הקדושה, "ואתה מחיה את כולם", לבין מתתיהו המניף את נס המרד וקורא לכל מי שמוכן לקדש את שם ה' בכל נים מנימי חייו הרוחניים והגשמיים להצטרף אליו ולהביס את החושך ['והחושך – זו יון']. והצרה הגדולה שלנו היא שאנחנו לא מכירים בכך שזהו המאבק שניטש כאן ועקב כך אנחנו לא לוקחים צד במאבק, הרי אנחנו בתיבת נח… . אם עיתונאי חרדי יכול לנאום בעצרת שמאל קיצוני או אם אשה חרדיה יכולה להציג מועמדות לראשות מפלגה חילונית, סימן הדבר שמשהו כאן השתבש. נכון שאלו שוליים, אבל דבר שהיום בשוליים מחר יהיה במרכז, המציאות מראה שככל שעובר הזמן הדברים נהיים לגיטימיים.

אדם גדול אמר פעם שלמעשה גם החילונים וגם החרדים מסכימים שהתורה והחיים לא יכולים להסתדר יחדיו, אלא שהחרדים לקחו רק את התורה [וודאי שבשעתו זה היה הכרחי אך אי אפשר להתנהל כך לאורך דורות, וק"ו לעם שאמור לנהל חיים ציבוריים ע"פ התורה] והחילונים בחרו רק בחיים. כל מודה על האמת יודה שיש בזה יותר מקורטוב של אמת. אסור לנו להשלים עם המציאות הזאת, ובפרט בעת שהתהליכים האלו קורים, ואם לא נדע להשכיל ולנווט את הדברים ע"פ רוח התורה והמסורה, דמינו בראשינו רח"ל. כדבר ראשון עלינו להכיר בכך שזו המציאות שמתרחשת לנגד עינינו, ושאם לא נתעורר בזמן אנחנו עלולים למצוא את עצמינו 'חרדים חילונים' – חרדים בבתי כנסיות ואפילו בבתי מדרשות, אבל חילונים בחיי המעשה [זו היתה תמונת המצב העגומה לפני דורותיים עד מלחה"ע השניה].

שומה עלינו לדעת ולהבין שרצון ה' הוא לחבר בין הדברים, וכמו שכתב הרש"ר הירש (בראשית ל"ה, י"א – י"ב), וז"ל:

"גוי וקהל גוים. הגוי שיצא מחלציך יהיה אחד כלפי חוץ, ורבים שיהיו לאחדים – כלפי פנים. כל שבט ייצג סגולה לאומית מיוחדת, יהיה כביכול לאומה בזעיר אנפין. עם יעקב יהיה ל"ישראל", והוא יגלה לאומות את כוחו של הא-ל המתגבר ומשתלט על כל דבר ארצי ואנושי ומעצב אותו כרצונו; לפיכך – אל תהא דמותו חד-צדדית; כעם למופת ייצג סגולות לאומיות שונות זו מזו. בשבטיו יביא לידי ביטוי את עם הלוחמים ואת עם הסוחרים, את עם החקלאות ואת עם המדעים וכו', יתגלה ויתודע לכל כי הקדשת חיי האדם בברית האלקית של התורה איננה תלויה בדרך חיים או תכונה לאומית מיוחדת, אלא האנושות כלה, על כל רבגוניותה, נועדה לקלוט לתוכה את רוחו האחידה של אלקי ישראל. מהרבגוניות של סגולות אנושיות ולאומיות תיווצר ותתגבש מלכות ש-די אחידה. בהתאם לכך יש לפרש – כדעת ספורנו – "ולזרעך אחריך אתן את הארץ": לזרעך ההולך בדרכך אתן את העולם, כדוגמת "צדיקים יירשו ארץ" (תהלים ל"ז, כ"ט); הם יהיו לאור גויים בשמרם בנאמנות על ירושתם הרוחנית והמוסרית".

אמנם הדבר הזה הוא קשה מאד ועמוק עמוק מי ימצאנו, אבל זו המציאות וזה קורה בין אם נרצה בין אם לאו, ואין לנו הפריווילגיה להתעלם מכך. אמנם עלינו לזכור את דברי התנא באבות (ב', ט"ז), שהם בוודאי היסוד גם בתהליכים אלו – "לא עליך המלאכה לגמור – ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה".

בברכת התורה,

אברהם הלוי, בני-ברק.

כתיבת תגובה