[מלחמה לה'] – ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל

אין גדולה כתורה, ואין עוסקיה כישראל, ואין יופי בעולם כיופים של בני תורה בשעה שהם מתיסרים בלבם בלבטים של מוסר. ובימים אלו לא מעט בני ישיבות מסתפקים בינם לבין עצמם כיצד להתיחס לרגשות הרוע והנקם שצפו בלבם עם שמוע הזוועות. רגילים הם עדיני הנפש רק לרגשות המרבים שלום בעולם, ומעולם לא חשו תחושות כאלו של רצון לנקום. אין להם לטהורי לבב אלו אלא ארבע אמות של ידידות ואהבה, ולפתע מלא חשקם להרוג להשמיד ולאבד, והם נבוכים – האם ראויים רגשות אלו המשתלטים עליהם לעלות לרצון במשכן לבבם? וכמה עבדו על מידותיהם לשרש כל זיק של נקמה, לקיים מה שאמרה תורה 'לא תקום', וכמה שננו לעצמם שה' הוא המופקד על הנקמה. כך הולכים ומתיסרים להם, אשרי העם שאלו בניו, מפי א-ל יבורך ישראל.

תורה היא וללמוד אנחנו צריכים, הלכות דעות וחובת הלבבות, הלכה למעשה מה צריך להרגיש ומה לעודד את מי שסיפק בידו לעשות בפועל – האם אלו רק שיקולים קרים של תועלת, או שגדולה נקמה בזמנה, המבוארת בגמרא בברכות (לג.), שניתנה בין שני שמות – האם זה כפשוטו גם ביחס להנהגה המעשית? האם יש בתורה ערך בעצם הנקמה? ואיך מבצעים נקמה? איפה המשנה ברורה מזכיר נקמה בכלל?

נתחיל ברצון. אז כן, יש לנו צורך נפשי ורצון אמתי בנקמה, הרי אנו מתפללים 'אבינו מלכנו נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך'. התורה רוצה שנרגיש רגשות של נקמה, אחרת לא יובן לשם מה אנחנו צריכים לראות את הנקמה. ואת עומק הדבר מטו משמיה דמרן הגרי"ז, שהסביר שהסיבה שבגללה אנו רוצים לראות בעינינו את הנקמה היא מפני שהמקור לכך נמצא בתהילים (עט י) – "למה יאמרו הגוים איה א‍-להיהם יודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך". וזאת, כי אחר שהתברר שהריגת יהודים מביאה לחילול ה' – 'למה יאמרו הגויים' – מעתה חייבים שיתקיים קידוש ה', אבל על זה יש תנאי של 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' דווקא, ואין קידוש ה' אלא דווקא לעיני עשרה מישראל – לכן אנו מוכרחים לראות את הנקמה בעינינו למען כבוד שמו. ולא צורך בלבד יש בזה, אלא שמחת לב הצדיקים, שנאמר (תהילים נח יא) "ישמח צדיק כי חזה נקם". ואם תשאל – ומה עם 'לא תקום'? תשובתך בצדה – 'לבני עמך' כתיב, ואדרבה – דווקא מאותה האהבה שנרכוש לבני עמנו מעבודת המדות של 'לא תיקום' – ממנה נרכוש גם את השנאה הנצרכת לאויבי העם האהוב הזה.

ישאל השואל – לעינינו זה טוב, אך האם זה תפקיד שמוטל בפועל על עם ישראל? תשובתו בצידה, הלא כבר הבטיחה תורה, כי עתיד ה' יתברך לנקום נקמתנו, שנאמר על ידי משה מפי כבודו, כאמור "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו (דברים לב מג), ופירש האבן עזרא, והביאו מילה במילה בפירוש הטור הארוך – "שהעם יכפר על האדמה, והטעם: כי ישראל יעשו נקמה בגוים והם יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששופך בה. כמו: 'ולארץ לא יכופר' והוא דבר בטעם המקום". וכן בפירוש הרא"ש – "וכפר אדמתו עמו – ישראל עמו כפרו אדמתו של הקב״ה דכתיב 'ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו', וישראל ישפכו דמן של אומות כמו ששפכו דמן של ישראל, דכתיב 'ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל', וא״כ עמי יכפרו אדמתו".

נתבונן בפרשה ביחזקאל (כה יד-יז) – "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל ועשו באדום כאפי וכחמתי וידעו את נקמתי נאם ה' א-להים. כה אמר ה' א-להים יען עשות פלשתים בנקמה וינקמו נקם בשאט בנפש למשחית איבת עולם. לכן כה אמר ה' א-להים הנני נוטה ידי על פלשתים והכרתי את כרתים והאבדתי את שארית חוף הים ועשיתי בם נקמות גדלות בתוכחות חמה וידעו כי אני ה' בתתי את נקמתי בם". וזה לשונו של רש"י – "ביד עמי ישראל – הם יהיו שלוחי לנקום נקמתי.
חוף הים – הם פלשתים שיושבים במקצוע דרומית מערבית של גבול ארץ ישראל על הים האחרון". ובמצודות:" ישראל יעשו בה כפי אפי וחמתי עליה. וידעו – אז ידעו שהיא נקמתי ולא בא במקרה".

ובמהר"י קרא חידד את הדברים, וזה לשונו: "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל – נקמה זו מעולה היא מכל נקמות שבתורה, שנחת רוח גדול הוא לאדם כשיכול לנקום עצמו ולעשות בשונאו כרצון נפשו". וכן אמרו חז"ל במדרש על נס פורים (אסתר רבה י) – "והיה לה' לשם, זה הנס שעשה הקדוש ברוך הוא, שלא נעשה כמוהו. יש לך בעולם שנעשה כנס הזה, שעשו נקמה ישראל באומות העולם ועשו בשונאיהם כרצונם?!".

והלכה למעשה כבר פסק במשנה ברורה (שו ס"ק נח) – "כתב כנה"ג דללכת חוץ לתחום בשבת לנקום נקמת אביו מרוצחים מותר! ותמה עליו המג"א וש"א, דהא לא עדיף משאר צורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום עבורה".

ובפתחי תשובה סימן תכו – "בתשובת צ״צ סי׳ קי״א, שכתב באחד שנהרג בדרך ונודע מי הוא הרוצח ויכולין להנקם ממנו, אם אחד מקרובי הנרצח יבקש דין עליו הא ודאי דיש לכוף לקרובו של הנרצח שיהא רודף אחר הרוצח להעמידו בדין, כי מצוה מוטלת על גואל הדם להמית הרוצח. ואם אין הוא עצמו יכול להמיתו אם לא ע״י אחר ע״י הוצאת ממון, צריך להוציא ממונו על זה ככל מצות עשה שבתורה. ועד היכן מקרי גואל וקרוב, נראה דאין שיעור לדבר, אלא כל שאין קרוב יותר ממנו והוא ממשפחת אביו שראוי ליורשו מקרי גואל ומוטל עליו מצוה זו להנקם מן הרוצח … והנכון, שאותן הוצאות היתרים יתנו מן הקהל כדי לגדור הפרצה, שאם ח״ו לא יהיו נוקמין מן הרוצח יהיה דמן של בני ברית ח״ו כהפקר, וכן נהגנו פעמים הרבה ועשינו עם פרנסי הדור שהיו מעמידים גואלים לרדוף אחר הרוצחים… כדי שיהא מפורסם שאין דמן של ב״ב הפקר עכ״ד ע״ש". (וראה בספר התקנות בישראל – תקנות הקהילות, שמביא את מנהגי קהילות ישראל באירופה, מביא בעמודים 539 540 את התקנות שנעשו על ידי גדו"י למיסי נקמה מקהילות הקודש לשכור מי שיהרוג את הגויים שרצחו יהודים, עיי"ש.)

והמפרשים בסוגית שמעון ולוי בשכם, כתבו יסודות חשובים – "ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר… בני יעקב באו על החללים ויבזו העיר אשר טמאו אחותם" (בראשית לד). הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמות פרק ט הלכה יד) מסביר, כי כל הגויים בעיר חייבים מיתה כאשר אחד מהם שופך דם או עובר על אחת משבע מצוות, והם אינם דנים אותו על כך – "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו". והרמב"ן ז"ל כתב בבראשית לד – "אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים, ודמם חשוב להם כמים, רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו, כי עבדיו הם וסרים אל משמעתו".

והמהר"ל (גור אריה שם) כתב – "הותר להם ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת, שהתירה התורה. ואף על גב דאמרה התורה (דברים כ) ״כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום״, היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא עשה רק אחד מהם – כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה – מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים כגון 'צרור את המדינים' וגו', אף על גב דהיו הרבה שלא עשו – אין זה חילוק, כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם – מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות".

xxxx xx xxxxxxx xxxxxxx xxxx xxxxx xxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxx xxxxx xxx xxxxx xx xxxx xxxx xx xxxxxx xxx xxx xxxx xxxxx xx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxx xxxx xx xxxx xxxx xxxx xxxxxxx xxxxx xxxxxx xxx xxx xxxx xxx xxx xxxx xxxx xxx xxxx xxxx xxxxx 'xxxxx xx xxxxxx' xxxxxx xxxx xxx xxx xxxx xxxx xxxxxxx xxx xxx xxxx xxxxxxx xxxxxxx xxx xxxxxx xxxx xxxxxx xxx xxxx xxxxx xx xxxxxx xxx xxxxx xx x' xxxxx xxxx xx xx xxxx xxxxxxx xxxxx xx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxx xx xxxx xxx xxxxxxxxx xxxxx xxxxxxx xxxx xxxxxx xx' xxx xxx xx xxxxx xx xxx x' xxxxx xxxxx xxx xxxxx xxxxxxxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxxx xxx xxxxxx xxxx xxxxx xx xx xxxxx xxxxx xxxx xxxx xxxxx xxxx xx xxxxx xx xxxxxxxxxx xxxxxxx xxx xxx xxxxx xxxx xxxxx xxx xxx xxxxx xxxx xxx xxxxxx xx xxx xxxx xxxxxxx xxxxxxxx xx xxxxxxxx xxxxxxxxxx xxxxxxxxxxx xxxxxxx xxxx xxx xxx xxxx xxxx xx xxxxxx xxxxxx xx xxx xxxx xxxxxx xxxx xx x' x xxxxx xxxxxx xxxx xx xxx xxxx xxxx xx xxxxxx xxxxxx xx xxx xxxxxxxxxxx xxxxxx 'xxxxx xxx xxxx' xxxx xxxx xxxx xxxxxxx xxx xxxxx xxx xxx xxxx xxxxx xx xxxx xxx xxxxxxx xxxxxxxx xxxxx xxxxxx xx xx xxxx xxxx xx xxxxx xxxx xx' xxxxxxxxxxxx xxx xxxx xxxxx xxx xxx xxxxxx xxx xxxxx xxxxxx xxxx xx xxxxxxxxxxx
ומי שיתקפוהו חלילה פתאום רגשות מוסר מזויף רח"ל, ויצר הרע ינסה להסית לבו למחשבות רחמי רשעים, ונקיות כפיים של שקר להתרחק ממידת הנקמה אף כנגד אויבי ה' – הרי כבר הזהירה תורה, והוא לאו מדברי סופרים – "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם" (ירמיה מח י) ופירש"י ז"ל – "מלאכת ה' – מלאכת השחתת מואב שהיא שליחותו של מקום". ובמהר"י קרא – "ארור עשה מלאכת ה' רמיה – ומי הוא זה, המונע חרבו מדם – מנקום באויבי ה'".

והרמב"ם (מלכים ומלחמות פרק ז הלכה טו) בבואו להדריך את הלוחם היהודי בשדה הקרב להלחם בכל לבו בלא פחד ומתוך כונה לקדש את ה', מצטט אף הוא אזהרה זו – "והרי מפורש בקבלה – 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם'. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא".

xxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxxxxx xx xxxxx xxxxxxxxx xxxx xxx xxxxx xxx xxxxxxx xxx xxxx xx xxxx xxxxxxxxxxx xxxx x' xxxxx xxxxxxxxxxxxxx xxx xxx xxx xxxx xxxx xxx xxx xxxxx xx xxxxx xxxx xxxxxxxxxx xxxxx xxxx xxx xxxxxxx xxxxxxxxxx xxx xxxxx xxxx xxxxxxxxx xxxx xxxxx xxxx xxxx xxx xxx xx' xxxxx xxx xxx xxx xxxx xxx xxxx xx xxxxx xxx xxxxx xxx xxxx xxxxx xx xxxx xxx xxx xxxx xxxx xxx xxx xxxxxx xxxxx xx xxxx xxxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxx xxxxxxx xxxx xxxxxxx xxxxxx xxxxxx xx xxxxx xxxxxxxxxxx xxxxxxxxxxxx xxx xxxxxxx xxxxxxxxx xx xxx xxxx xx xxxx xx xxx xxx xxx xxxx x' xxxxx xxxx xxx xxxxxx xxx xxxx xxxxx xxxxx xxxx xx xxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxx xxxxxxx xxxxx xxxx xxxxxx xxx xx xxxxx xxxxxxx xxxx xxxx xx xxxx xxxxxx xxxx xxxxxx xxxx xx xxxx xx xxxxx xx xxxx xxxxx xxx xxxxx xxxxxx x xxxxxx xx xxx xxx xxxxx xxxxxx
עיקר הנקמה מקומה הוא בארצנו הקדושה [כנ"ל], אשר אינה יכולה לסבול רציחתם של בניה, ואין לה מנוחה עד שיכפרו עליה בדם השופך, שנאמר "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל (במדבר לה לג-לד). ופרש הרמב"ן – "ולא תחניפו את הארץ – מפני שאמר תחלה: .. שאלו המשפטים נוהגים גם בחוצה לארץ, חזר והחמיר יותר ביושבי הארץ לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה… וענין הטומאה, שתהיה הארץ טמאה ולא ישכון בה כבוד השם בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו".

ובכל יום ויום משבחים אנו את הנקמה בפסוקי דזמרה – "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם, לעשות נקמה בגוים תוכחת בלאמים, לאסר מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו הללו י-ה" (תהילים קמט ה-ט). והנה כל מתפלל בוודאי שאל את עצמו, לעשות בהם משפט כתוב? איפה כתוב בתורה שחסידים צריכים לעשות נקמה בגויים? נאמרו על כך במפרשים כמה תשובות – רש"י הקדוש מביא את הפסוק המרכזי של המאמר הזה – "משפט כתוב, ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל" עיי"ש. והמלבי"ם כתב – "לעשות בהם משפט הכתוב בתורה, 'ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם'. ולא יתראה זה כאכזריות, כי הדר הוא לכל חסידיו שקיימו כפי מצות ה' ולא הלכו אחרי חקירת השכל האנושי ומשפטיו, כשאול שחמל על אגג ועל מיטב הצאן והבקר". ובפירוש לרבותינו הראשונים מחכמי צרפת – "לעשות בהם משפט כתוב – דכתיב בתורה: והכית את כל זכורה לפי חרב". וכן כתב הספורנו – " – יפאר ענוים בישועה. שיעשו הם בשונאיהם שפטים ..ועם זה חרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים, כאמרו ׳ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל׳ הדר הוא לכל חסידיו. להנקם מאויבי ה׳, כאמרו הלא משנאיך ה׳ אשנא". והרד"ק כתב – "לעשות נקמה בגוים – שהם באים עליהם להלחם, והם יעשו נקמתם בהם..לאסר מלכיהם ונכבדיהם יתפשום חיים, ויאסרום בזקים ובכבלי ברזל להנקם מהם חיים".

והאלשיך הקדוש בספרו 'רוממות א-ל' פירש כאן דבר נפלא – "אחרי אומרו שלעתיד לא בחרב ולא בחנית יעשו נקמה בגוים הם גוג ומגוג, כי הם רוממות א-ל בגרונם ונפלו אויביהם לפניהם, ראה דוד כי זה דרך חזקיה ולא דרך דוד (כוונתו לדברי חז"ל באיכה רבה ד טו), כי אם לאסרם בזיקים ולעשות בהם משפט כאשר היה דרכו לעשות במואב וחפצו להכות בידו כאמרו 'ארדוף אויבי ואשיגם' כו' לז"א מה שאני עושה לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, כדי לעשות בהם משפט לא יפלא עשותי כך, ולא אבקש שיפלו מאליהם ע"י תפלה יש ב' טעמים, אחד שהוא כתוב, והוא כי עליו נאמר 'ידך בעורף אויביך' וזה אומרו כתוב, ועוד כי דרך זה הוא הדר לכל חסידיו, שיראו הכל כי ביד חסידיו יעשה משפטו ודינו".

בעם ישראל יש שהתברכו באופן מיוחד במעלה זו של נקמת ישראל בשם א-להיו מיד אויב, ומברכתו של יעקב אבינו לדן בנו אתה למד שגב יקרת נקמת ה'. וכשהתאספו בני יעקב סביב למיטת אביהם, ברכוֹ: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" (בראשית מט טז). פרש רש"י מה פירוש 'ידין עמו' "ינקום נקמת עמו מפלשתים כמו 'כי ידין ה' עמו'". והרמב"ן פרש – "כמו 'כי ידין ה' עמו', כלשון 'שפטני ה' וריבה ריבי מגוי לא חסיד' .. יאמר כי דן ינקום נקמת עמו כל שבטי ישראל כאחד, והטעם כי פלשתים הרעו לכל ישראל כמה פעמים …ואף על פי שכתוב בשמגר 'ויך את פלשתים שש מאות איש במלמד הבקר' איננה נקמה כי איננה מכה רבה, על כן כתוב בשמשון (שם יג ה) 'והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים' ולקח נקמת ישראל מהם כי הרג מהם עם רב וכל סרני פלשתים המית … ויתכן שיהיה כאחד שבטי ישראל – כמיוחד שבשבטים, הוא יהודה שנאמר בו 'ידך בעורף אויביך', כי גם זה יגבר על אויביו וינצחם". והרשב"ם פרש – "על שבטו של דן נתנבא שהיה מאסף לכל המחנות .. והיה צריך להלחם עם כל האומות הרודפים אחריהם לזנב הנחשלים אחריהם בדרך, ולהנקם מן האומות כי גיבורים היו, לכך אמר יעקב 'דן ידין עמו' – ינקום נקמת עמו כאחד כל שבטי ישראל, היה נוקם נקמתם ומשמרם מרודפיהם, כמו 'כי ידין ה' עמו' וגו' 'דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו', וכמו 'ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה'".

עוד הוסיף יעקב וחתם ברכתו בתפילה עצומה – "לישועתך קויתי ה'". ופרש רש"י על שמשון – "נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו וסופו לומר 'זכרני נא וחזקני נא אך הפעם" וכוונתו לאותו מעמד נורא בו עמד שמשון השופט אחרי שלכדוהו הפלישתים וניקרו את עיניו, וחפץ לנקום בהם בפלישתים עד מאוד, החזיק שמשון בעמודי האולם בו שהו רבבות פלישתים איש אשה זקן ויונק, והתחנן לא-להיו – "ויקרא שמשון אל ה' ויאמר ה' א-להים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה הא-להים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים". ועל אותה שעה מרטיטה התפלל אבינו יעקב לפני מותו, וסביביו כמלאכים שבטי י-ה, וה' יתברך שומע קול תפילת הצדיקים עזרו על דבר כבוד שמו, ונאמר שם – "ויט בכח ויפל הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו".

אף אנו בערבו של שמחת תורה, בהתחנננו כערבים על יובלי מים לישועה רבה, ולא ידענו – הזכרנו לזכותנו, ובקשנו זכות עינו השנייה של שמשון, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (במדבר רבה ט), שאמר – מה שנקרו עין אחת אנקום, והשנית ביקש שתהיה שמורה לעולם הבא. ובקשנו – "למען יחיד צררים דש, אשר מרחם לנזיר הקדש, ממכתש לחי הבקעת לו מים. למען שם קדשך, הושע נא והושיעה נא אבינו אתה" ורבי אברהם בן הרמב"ם פרש "לישועתך קיויתי ה' – התפלל על תשועת מחנה דן בשעה שהם מסתכנים במארב וכיוצא בו, אם הרמז אל מחנה דן, או אם הרמז אל שמשון, התפלל יעקב שיציל אותו הא-ל יתעלה כאשר הוא מכניס עצמו לסכנה כמו שהציל אותו בעזה".

ואם לא די להם לפלישתים הרשעים, כי העלו על ראשם חמת נקמת עם ה', עוד הרימו יד בגדולים לבזות התורה עד עפר, ולהפר שמחתה ולהשבית משושה, ומעשי אבותיהם הפלישתים הקדמונים בידיהם, לבזות את ארון ברית ה', איה הנקמה אשר מספקת לגידוף הזה? וכששרפו הגויים ספרי תורה באשכנז, התמרמר בקינתו מהר"ם מרוטנבורג עלי ההבערה, וזעק לנקמת השרופה באש – "אוריד דמעות עדי יהיו כנחל ויגיעו לקברות שני שרי אציליך, משה ואהרן בהר ההר. ואשאל היש תורה חדשה? בכן נשרפו גלילייך". ושם כבר פסק אדיר הפוסקים הזה, המהר"ם, כי אשרי מי שינקום נקמת התורה, באומרו "עוד תגזור לשרוף דת אש וחוקים, ולכן אשרי שישלם לך גמוליך". ונחנו מה? מי יזכה לשלם גמולייך, אודות אותם החסידים אשר בקשו לעלוז בכבוד עם ספר התורה בידם, ורוממות א-ל בגרונם, ולזמר ולכרכר בכל עוז לפני ה', מפי א-ל מפי א-ל יבורך ישראל, אשרי שישלם לך נקמה בגויים תוכחות בלאומים.

וכן מצינו בסליחות שאנו אומרים בערב ראש השנה, שבקשת נקמת התורה יושבת אצל כותל המזרח של בקשות הנקמה – "ארץ אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתם. עד ישקיף וירא ה' משמים וינקום נקמתו ונקמת עמו ונקמת תורתו ונקמת דם עבדיו אשר שפכו דמם כמים כהבטחתנו ביד אבי חוזה. הרנינו גוים עמו כי דם־עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו, נא דורש דמים קול דמי בניך צועקים אליך מן האדמה, ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך כי אם בדם שופכו"

ה' א-להים זכרני נא וחזקני נא, אך הפעם הזה הא-להים, ואנקמה נקם אחת, על מפי א-ל אחד של יהודי אחד עם ספר תורה אחד מפלישתים.