לכבוד מערכת "קדושת ציון":
הדפסתם מכתב מהרב משה מלוביצקי (גליון 80), שכתב שלדעת הרב מבריסק, רוב גדולי ישראל בשנת תרצ"ז הכריעו שמותר להקים מדינה אפילו על ידי מלחמה, וכאילו אני הקטן באתי לדחות את דברי הרב מבריסק, ולומר שבאמת לא התירו הגדולים אלא באופן של חלוקה ומתנה בדרכי שלום, ודלא כמה שקרה באמת בשנת תש"ח.
אבל באמת לא כן הדבר. הרב מבריסק חזה שחלוקת הארץ תביא למלחמה עם הערבים, ואמר בפירוש שהגדולים אצל הכנסייה לא חזו כן, ולכן טעו לדבריו להתיר דבר המביא לידי סכנה. הוא חשש שהקב"ה יהיה נוטה אחר הרוב ויגרום שתקום מדינה, ואח"כ יבואו הערבים להלחם. לא שהגדולים התירו המלחמה הזאת ולכך יהיה מלחמה, אלא שהגדולים התירו לקבל מדינה במתנה, בלי לצפות שיהיה מלחמה, ואז כאשר יפסוק הקב"ה כדבריהם יהיה ממילא מלחמה ויהיה סכנה לישראל.
הנה דבריו כאשר הובאו מפי בניו הגרי"ד והגר"ד בקונטרס, הובא בספר "מקטוביץ עד ה' באייר" עמוד 300:
"…והוא היה בכעס גדול מאוד על שדנים בזה באגודה ואמר שבאים לדון אם מותר לוותר על חלק מארץ ישראל אבל לוותר גם על נפש ישראל אחת הלא ודאי שאסור, והרי הערביים לא יעברו בשתיקה על החלוקה, ויהיה מלחמות ויהרגו מישראל, ומי יודע כמה דם ישפך."
ולפי גירסת הרב משה מרדכי שולזינגר, בספר פניני רבינו הגרי"ז עמוד קמח:
פתח הרב דבריסק זיע"א ואמר: "מה זה שדנו שם על תכנית החלוקה?! וכי איך תתבצע החלוקה הלכה למעשה? הלא ברור שהערבים בשום פנים ואופן לא יסכימו לחלוקה. החלוקה לא תוכל לצאת לפועל בדרכי שלום. ברור כשמש שברגע שתוקם מדינה יהודית, בהתאם להחלטת החלוקה – מיד יתחילו הערבים במלחמה, ודם יהודי יישפך. ואין בתורתנו הקדושה שום היתר שיישפך אפילו דמו של יהודי אחד בשביל הקמת מדינה יהודית…"
וכאן שאל הגאון הנ"ל זצ"ל [ר' אברהם קלמנוביץ שהיה אצל הכנסייה ואח"כ נסע להרב מבריסק], "הלא המדובר הוא שחבר הלאומים ובריטניה יבצעו את החלוקה בדרכי שלום, ובהסכמת שני הצדדים, ולא שתהיה שפיכות דמים." ועל זה השיב מרן הרב דבריסק זיע"א: "זה לא יהיה כך. הערבים לעולם לא יסכימו להקמת מדינה יהודית. ובהכרח יישפך דם, ואפילו על ספק נפשות גם כן אסור, וכל שכן על ודאי נפשות."
לפי דברי הרב מלוביצקי, הגדולים שהתירו מדינה בשנת תרצ"ז ידעו גם כן היטב שיהיה מלחמה עם הערבים. וקרא לכל מי שחשב אחרת טיפש, כיון שכבר התחילו הפרעות של הערבים שנה לפני הכנסייה. אבל כנראה הרב קלמנוביץ שהיה אצל הכנסיה לא צפה שיהיה מלחמה. וגם משמעות דברי הגרי"ז הוא שהמועצת לא לקחו בחשבון את השאלה של שפיכות דמים.
יש לנו גם המכתב מיעקב רוזנהיים המעיד על כך (הובא מספר "מקטוביץ" עמוד 339):
"הסכמת אגודת ישראל להתיסדות מדינה לפני ביאת המשיח מבוססת על ההחלטות של גדולי התורה. זאת אמת שההחלטות תלויות בשני תנאים עיקריים הרחוקים מממשיות ומהאפשרות. א) התנהגות המדינה על פי התורה והמסורה; ב) שלום עם הערבים. התנאי השני תלוי בקיום השבועה שלא יעלו בחומה. שבועה זו אוסרת לנו כל פעולה צבאית וכיבוש הארץ נגד הסכמתם של הערבים וממשלות העולם. על כל פנים אין פקפוק להתיסדות מדינה בהסכמת הערבים והממשלות."
ולענין הטענה שרק טיפש יחשוב שהערבים יקבלו מדינה יהודית בשלום, הנה אפילו עשרות שנים אחר הקמת המדינה, אחר כל המלחמות עם הערבים, יש שחושבים שפתרון "שתי מדינות" יביא לידי שלום, ואף אם מעטים חושבים כן היום, אבל בשנות התש"מ עדיין היה זה צד חשוב שדנו בו גדולי ישראל, כגון הרב שך והרב עובדיה יוסף שתמכו בהחזרת שטחים למען השלום. וכל שכן שבשנת תרצ"ז שלא ראו אלא קצת פרעות של ערבים, חשבו הרבה אנשים בקיאים בדבר שאפשר להגיע לידי שלום על ידי חלוקה, בפרט חלוקה כזו של ועדת פיל שלא נתנה ליהודים אלא 20 אחוז של הארץ. יש להוסיף, שכל הצד לבצע הצעת פיל היה בתנאי שיסכימו גם באי כח הערבים על ההצעה, ולכן היה סברא גדולה לחשוב ששאר הערבים גם כן לא יפריעו. ורק הגרי"ז מבריסק בחכמתו בעניני העולם צפה שלא יהיה כן.
ואדרבה אני שואל את הרב מלוביצקי, לדעתו שהמתירים ידעו היטב שיהיה מלחמה, למה באמת התירו להקים מדינה בתנאים כאלה, ומה עם טענת הגרי"ז שאסור לותר על נפש אחת מישראל בשביל מדינה? וכי היה להם נבואה כמו בימי עזרא שצריכים לשוב לארצינו ולבנות בית המקדש ? וכי חיי כמה אלפי נפשות מישראל לא היה חשוב בעיניהם? אלא בודאי שכל הדיון בכנסיה היה על מתנה בדרכי שלום.
והנך רואה שהרב יהודה לייב צירלסאן, בתשובתו אצל הכנסייה בעד קבלת ההצעה (הובא בשו"ת יד מרדכי ובספר שלי) לא דיבר מאומה בענין סכנה ואף הרב מרדכי ראטנבערג ביד מרדכי שם כשבא לחלוק על הרב צירלסאן, לא הזכיר חשבון הסכנה. וכן הרב מנחם זעמבא שדיבר ברבים שם, לא הזכיר סכנה כלל, אלא לדעתו השאלה היתה איזה דרך יביא קידוש ה' יותר, הקמת מדינה לעיני העמים, או סירוב לקבל מדינה מתוך בטחון בהבטחת הקב"ה להביא הגאולה השלימה (נדפס בחידושי הגרמ"ז נ"ד). הרי ראיה שלא עלה על דעתם הצד שיהיה מלחמה וסכנה. אילו חזו שיהיה סכנה היה להם לכתוב זאת ולפרש למה לדעתם ראוי ליכנס לסכנה זו.
לכן חוזר אני על דברי, שהגדולים שהתירו בשנת תרצ"ז בשום אופן לא היו מתירים מה שקרה בשנת תש"ח. ואדרבה צא ובדוק בשנת תש"ח אם היו עסקני אגודת ישראל יכולים למצוא איזה גדולים בשעתם שהיו מוכנים לתמוך באותה המדינה של תכנית החלוקה, לאור מה שהיה כבר ידוע אז שתביא מלחמה. לפי העדויות המובאות בספר "מקטוביץ" היו העסקנים משוטטים מגדול לגדול ולא היו מקבלים שום תשובה ברורה.
הדפסתם עוד מכתב מהרב בצלאל גנז. עיקר טענת הרב גנז היתה שהקב"ה כבר הכריע את השאלה, ובתחום זה קשה לי להתווכח עמו כי אני רגיל לדון בשאלות של הלכה על פי ש"ס ופוסקים, לא על פי מאורעות העולם, ולכן אין אני רוצה לענות על דבריו.
ירמיהו קאהן