מתוך "ספר העליות לארץ ישראל" – מאת הרה"ג ר' יעקב גליס זצ"ל
מו"ל "תוספות השלם על התורה"
מבוא
ידוע תדע כי גר יהיה זרעך
(בראשית ט"ו, י"ג).
"ידוע" – שאני מפזרן, "תדע" – שאני מכנסן;
"ידוע" – שאני ממשכנן, "תדע" – שאני פורקן;
"ידוע" – שאני משעבדן, "תדע" – שאני גואלן.
(בראשית רבה מ"ד, כ"א).
עם ישראל איננו היחיד שעצמאותו נשללה ממנו ושמולדתו נשדדה בידי זרים. הוא איננו העם היחיד שנרצח והוכרע בידי חזקים ממנו, בידי עמים בעלי זרוע, תקיפים ואלימים, שחמדו ארצות לא להם. היו עמים רבים שגורלם היה גורלו, היו עמים ומדינות לאין ספור ששועבדו בידי זרים, קיבלו עליהם את הדין ועברו ובטלו מן העולם ואיש אינו יודע זכרם, והרי דברי ימי עולם רצופים וגדושים כיבושים והשתלטויות של חזקים על חלשים, של רבים על מעטים, והרי הדבר הזה כגלגל החוזר בעולם, ומאז ומעולם עם את רעהו חיים בלעו.
אך העם היהודי הוא העם היחיד בעולם, מאז נחלק העולם לעמים, ללשונות ולארצות, ששמר אמונים למולדתו ולא נטש אותה אף לשניה אחת – מאז גורש ממנה לפני קרוב לאלפיים שנה. הוא נשא אותה על לוח לבו בכל שבעים הגלויות אליהן הגיע בתפוצתו רבת הממדים. הוא העלה אותה ברטט על שפתיו בכל תפילותיו, ובכל עת מצוא. הוא קונן עליה, הוא התאבל עליה ללא הפוגות, הוא לא רצה לקבל ניחומים על החורבן. "גזירה היא על המת שישתכח מן הלב" אמרו חז"ל, ארץ ישראל לא היתה מעולם בגדר "מת", היא היתה תמיד חיה, ולכן לא נשכחה מלבו אף לשעה קלה אחת.
ולא רק שזכר אותה ושמר את אהבתה בלבו, כי אם גם עשה מאמצים לחזור אליה, אם כדי להשתקע בה לצמיתות, אם כדי להימצא בה זמן מה, אם לפחות לפקוד אותה מפעם לפעם, הכל לפי התנאים והמסיבות. תמיד, וללא הרף, נמשכו המאמצים לשוב לחיות בארץ בכל דרך ובכל צורה. היו מקרים והיו אלו מאמצים נועזים וכבדים למדי, והיו תקופות שמאמצי עליה אלו היו כרוכים בסכנת נפשות ממש, אך מעולם לא פסקו.
הם התחילו מיד למחרת החורבן. עוד בטרם נקרש דם הנופלים בקרבות הנואשים עם לגיונות רומא, בטרם היתה כל העיר למאכולת אש ולערימת אפר. צעדי המגורשים, הנמכרים לעבדים, עוד הלמו מרחוק, וכבר התחילו יהודים להתגנב לעיר בכל דרכי עקיפין. עוד בטרם יבש הדיו מהכרזתו של אדרינוס, שחיק עצמות, כי כל יהודי שיימצא בירושלם או במרחק גדול ממנה יידקר בחרב, וכבר נמצאו יהודים שחרצו נגדו לשון ארוכה ושבו ופקדו את העיר על אפו ועל חמתו.
משברים ותמורות עברו על ארץ זו, היא עברה מיד ליד, היא החליפה משטרים ומושלים שהפער החברתי והתרבותי ביניהם היו עמוקים מתהום, אך מכנה משותף אחד היה להם: שנאת ישראל, ומגמה אחת היתה להם, להרחיק את היהודים מירושלם ככל האפשר, אך הם העלו חרס בידם ומעולם לא הצליחו במזימתם. יהודים עם קשה עורף, חדור אהבה לוהטת לארץ אבותיו, שם מושלים אדירים ללעג ולקלס. מושלים הלכו ומושלים באו, כל מושל עמל קשות להשאיר בה את עקבותיו, ועם זה להשמיד ולכלות את עקבות זה שקדם לו. שלטון הכיבוש הראשון הקים פסלים ואנדרטאות לעבודה זרה, אחד מהם במרומי הר המוריה במרכזו של בית המקדש, השלטון שבא אחריו הרס אותם עד היסוד, הקים כנסיות ומנזרים על כל צעד ושעל, עד שבא השלטון השלישי וקעקע את כל האתרים הנוצרים שהקים קודמו, והביא במקומם מסגדים וצריחים מוסלמים לארכה ולרחבה של הארץ, ויש ואותם אתרים שימשו בעונה אחת כמקומות פולחן לדתות שונות כאשר אחת הורסת מה שהשניה בנתה, הארץ משנה צורה ומחליפה צורה במהירות רבה, אך דבר יחידי בעל ערך קיים הוא הימצאם של יהודים בארץ ישראל והנהירה אליה בכל הדרכים.
לא פעם היתה זו מציאות עלובה, תנאי קיום אומללים, לא פעם היתה הנהירה לארץ ישראל כרוכה בסיכונים אין ספוֹר, לא פעם היו החיים בארץ עצמה חסרי בטחון מינימלי, אך בכל זאת היתה הזהות היהודית של ארץ ישראל – הדבר היחידי הקיים והבלתי משתנה. זיקתם של היהודים לארץ ישראל והחוטים הסמויים והגלויים בין הארץ לבין העם בפזוריו היו הדברים הבטוחים ביותר, בעוד שהימצאם של הצלבנים והביזנטים ודומיהם בארץ ישראל היתה רק פיקציה היסטורית, מצב כפוי ובלתי נסבל, מין אפיזודה חולפת.
רציפות הישוב היהודי בארץ ישראל היא עובדה שאין לפקפק בה כלל, כשם שאין לפקפק ברציפות העליה לארץ ישראל אף בתקופות החמורות והקשות ביותר. הצלבנים משמידים את הישוב היהודי בירושלם וביתר ערי הארץ, ורגלי סוסיהם מבוססות בדם יהודי כדבריהם, אך איך שהוא נמצאים יהודים בירושלם גם במצב זה, והם עושים כביכול "במלאכת הצביעה", וכל הסיירים ועולי הרגל [היהודים!] מספרים עליהם בהרחבה, והנה מבהיק מרחוק אורם של שלש מאות החכמים מבעלי התוספות הצרפתים שעלו והשתקעו בארץ ישראל דוקא בימי שלטון הרשע של הרוצחים נושאי הצלב ואבירי דת החמלה הנוצרית.
העליה לארץ ישראל לא פסקה מעולם, היא הולכת ונמשכת זה כאלפיים שנה. שיירה ארוכה, ארוכה, רבּוֹאות רבּוֹאות יהודים זקנים וצעירים הולכים וזורמים בשורה אינסופית, נופלים וקמים נופלים וממשיכים. רבים אינם זוכים ונופלים בדרך אל הארץ היעודה – במדבר העמים, וחול המדבר מכסה אותם, אך רבים יותר זוכים ומגיעים, ומהם כאלה שאף זוכים ומכים שרשים בארץ היהודים, היא הארץ היחידה על פני תבל כולה המקבלת את השבים אליה באהבה ובחיבה, היחידה הפושטת את זרועותיה לקבל את בניה השבים לחיקה, ומתרפקים אליה באהבתם ובנאמנותם שעמדו בכל המבחנים שנהרי נחלי דם לא שטפוה ושמוקדי אש לא כילוה.
בעמודים המונחים לפנינו יסופר חלק מסיפורה של העליה הבלתי פוסקת, חלק מההרואיקה של העליה בת האלפיים שאין לה אח ודוגמא, סיפור הנס של עם גולה ונודד הנושא אתו תמיד את חזון הגאולה ובשורת השיבה לארץ עתיקה-חדשה, של עם המלקט משולחנות שבעים עמים ונושא בלבו את שרביט הניצוח של מלכות ישראל, של עם שמאות שנות דם ויסורים לא טשטשו את דמותו, לא השכיחו את געגועיו לארץ מכוֹרתוֹ, ולא דכאו את שאיפתו וחתירתו לגאולה שלמה בארץ הבחירה.
עם עליית תלמידי הבעש"ט, ותלמידי הגר"א מוילנא לצפת, לטבריה ולירושלם, מסתיים סיפורו של ספר זה, שכן איתה מסתיימת מבחינה מסויימת תקופה גדולה בתולדות העליות, היא חותמת דף מזהיר. ולא עוד, אלא שעליה זו היא שהניחה את היסודות לכל העליות שבאו אחריה, היא שהכשירה את הקרקע ושהכינה את הכלים לקליטת העליות האחרות. סיפורה של העליה לארץ ישראל לא תם, אחרי הפרושים הוסיפו יהודים לזרום לא"י, הפעם גדלו המספרים, הורחבו ההיקף והממדים, אף בעצם ימינו אלה ממשיכים יהודים לעלות לא"י, הפעם לא על גבי דבשות גמלים וספינות מפרשׂ, אלא באמצעי תובלה חדישים ביותר. סיפורה של העליה לא"י הולך ונכתב לנגד עינינו, עדיין לא תם ולא יתום עד אשר יתכנסו כל הגלויות לציון ושמחת עולם על ראשם.
פרק א
דמדומי שקיעה וחורבן
חורבן הבית השני שם אמנם קץ לעצמאות ישראל בארצו הקדושה ולקיומו של המרכז היהודי הגדול, לב האומה, שהקרין מאורו על כל תפוצות ישראל. אך לא רק שלא ניתק את הקשר שבין העם לבין בית מקדשו ועיר המלוכה, אלא שחיזק והעמיק עוד יותר את הזיקה שבין שניהם. כל החוקים והגזירות שהוציאו הכובשים האכזרים, למנוע שיבת יהודים לארצם ולאסור דריסת רגל יהודית בארץ אבותיהם – כדי שהארץ תשאר שממה לנצח ושהעם היהודי יתנוון בשבעים גלויות – כל אלה לא רק שלא הועילו להם לשליטי רומא, ולא השיגו את מטרתם, אלא שגזירות אלה ליבו עוד יותר את אש האהבה בין העם הגולה לבין ארצו השדודה ואת הנהירה אליה בכל התנאים ובכל המסיבות.
מסתבר כי חורבן הבית לא הביא להרס מידי, פיסי, של העיר כולה או של בית המקדש. אלפים נפלו במלחמה, וישנן דיעות סותרות על מספר הנופלים. אך הישוב היהודי בירושלים המשיך להתקיים כשהוא נתון בצבת שלטונה של רומא, שליחיה ונציביה באזור, וזכה אפילו לשמץ של אוטונומיה פנימית.
ישנן הוכחות רבות להנחה כי למרות הקשיים והבעיות ההלכתיות שנבעו מהמצב החדש, עוד המשיכו להקריב קרבנות ולעבוד עבודת ה' על הריסות הבית. יוסף בן מתתיהו מספר בספרו "מלחמת היהודים עם הרומאים" כי אחרי החורבן נשארו בניני האבן על תילם, ורק צפויי העץ עלו בדליקה, ואילו צפויי המתכת נמסו באש הגדולה. אף אם נתיחס בהסתייגות לדבריו שנכתבו בהיותו בשבי הרומאים, הרי יש יסוד להנחה כי עיקרו של הבית נשאר, וכי הרומאים ראו אפילו בעין יפה את חידוש העבודה בבית המקדש, מתוך רצון לא להסעיר את הרוחות למעלה מן המידה ולגרום להתלקחות של מרד לנוכח הפסקת עבודת ה'. המלחמה בארץ ישראל, שלא כמלחמות אחרות, הקיזה את דמם. הם היו זקוקים להתאוששות ורצו בחיי שקט בכל מחיר, והקרבת קרבנות לא הפריעה להם. אף בארצות כבושות אחרות נהגו להעניק אוטונומיה פנימית לתושבים.
יש להניח נוסף על כך, כי הם בודאי לא בחלו בהכנסה הכספית הגדולה שהיתה צפויה להם עקב העליות לרגל. מאידך גיסא היו יהודי ארץ ישראל מעונינים להמשיך בעבודת המקדש כל עוד הדבר ניתן להם.
דבר זה נמשך עד אשר חילל אדרינוס את קדושת המקום על ידי העמדת פסלים והקרבת קרבנות לאלילים – דבר שגרם לפרוץ המרד של בר כוכבא. בכל אותה תקופה שנמשכה כששים ושתים שנה אחרי החורבן, נתקיימה – אם אמנם תוך קשיים רבים – עבודת ה' בבית המקדש. אחרי שירושלים נכבשה בידי בר כוכבא שהחזיק בה כארבע שנים לא היו כל בעיות. עבודת ה' נמשכה באין מפריע, נעשו אפילו הכנות רבות לשיקומו של בית המקדש, אף מינו כהן גדול ונמצאו מטבעות רבות מהשנה הראשונה למרד עם הכתובת "אלעזר הכהן". המונים עלו אז להר הבית לשפוך שיח, בפרט בימי חג, ובן זומא נמצא עומד על גבי מעלה אחת בהר הבית ראה אוכלוסים ואמר "ברוך חכם הרזים" (תוספתא ברכות פ"ו, ירושלמי ברכות פ"ט ה"א, בבלי שם נ"ז ע"ב).
חכמים רבים משערים, כי באותה תקופה נשנו כל הדינים של "אין בונים בית המקדש בשבת ולא ביום טוב ולא בלילה", וכן כל ההלכות של קרבן צבור הבא בטומאה, ודיני המותרים להכנס להר הבית לשם בנין ותקון והוצאת הטומאה – אם אין כהנים ולא לוים ולא ישראלים טהורים. אף פסחים הקריבו אז, וגם יהודים מארצות אחרות עלו לרגל, אז חי אותו גוי מנציבין שהתחפש כיהודי ואכל מהפסח וערמתו נתגלתה על ידי רבי יהודה בן בתירה, שחי אחר החורבן, ואף רבן גמליאל דיבנה אומר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא. (וראה ב"ירושלם בספרותנו" לרבי ישראל זאב הורביץ המצטט מקורות רבים בענין זה).
רק אחרי שנכשל מרד בר כוכבא – חרש טורנוסרופוס את ההיכל ולא השאיר בו אבן על אבן, אולי באמת כדי למנוע כל אפשרות של הקרבת קרבנות, אדרינוס הרס את ירושלם לחלוטין הפך את שמה ל"קולוניא איליא קאפיטולינא" (אחד השערים של עיר זו נתגלה ונמצא כמעט שלם בחפירות שרידי מבצר ה"אנטוניא" בצפונו של הר הבית), הוא העמיד שני פסלים ענקיים על הר הבית (בסיסו של אחד מהם תקוע בתוך החומה הדרומית של הר הבית של ימינו כשהוא הפוך).
לפי המקובל אסר אדרינוס לבוא לירושלם ואף להתקרב אליה במרחק מה ממנה, אך איסור זה שההסטוריונים ראו אותו עד לאחרונה כעובדא בדוקה, קמו חוקרים אחרים והטילו ספק בקיומו. אלה טוענים כי אין לכך הוכחות אוביקטיביות ברורות, הוא אף אינו מוזכר במקורות הרשמיים של אדרינוס או של הקיסרים הרומאיים האחרים, ויתכן כי כל ענין האיסור הוא המצאה של אבות הכנסיה הנוצרית בתקופה מאוחרת יותר, שבקשו להדגיש את גודל ענשם של היהודים. לזה יש להוסיף כי במקורות שלנו איסור כזה אינו מוזכר במפורש, ואין ספק כי אילו היה קיים איסור כזה היה מוזכר בדברי חז"ל בכל צורה שהיא. להיפך, אנו מוצאים בחז"ל כי יהודים ביקרו בירושלם ועלו לרגל אליה אף לאחר ה"איסור".
רבי יוסי בר חלפתא מספר "פעם אחת הייתי עומד בירושלם ומצאתי תינוק אחד של בית אבטינס אמרתי לו … אבותיך לפי שהתכוונו להרבות כבודם ולמעט כבוד שמים לפיכך נתמעט כבודם ונתרבה כבוד שמים" (ירושלמי יומא סוף פ"ג ושקלים פ"ה ה"א), כלומר שלמרות החורבן נשארו בירושלם שרידי משפחות מיוחסות. רבי יוסי מספר במקום אחר (ברכות ג) כי התפלל בחורבה אחת מחורבות ירושלם. בנו רבי ישמעאל עלה מהגליל לירושלם להתפלל שם. פעם אחת הלך בחברתו של תלמיד אחד "בשוקא דציון". אותו תלמיד פחד, אולי בגלל הגזירה או הנוהג, ורבי ישמעאל הוכיחו ואמר לו "פחדו בציון חטאים" (ברכות ס). כן מסופר על רבי יוסי באחד שהדיר את אשתו שלא לעלות לירושלם והתיר לו רבי יוסי את נדרו ועלתה (תוספתא נדרים ה), ובית רבן גמליאל ביבנה העלה את מתיו לקבורה בירושלם (שמחות פ"י).
בימי העליה לירושלם נהגו העולים מנהג אבילות (תוספתא נדרים א) האומר הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כיום שראיתי את ירושלם כשהיא חריבה אסור, בענין המעלה פירות מן הגליל ליהודה או עולה לירושלם – פוסק רבי מאיר כי הוא אוכל מהם עד שהוא מגיע למקום השביתה, והרי רבי מאיר חי בתקופה שלאחר כשלון מרד בר כוכבא. על שמעון קמטרא מסופר כי שאל את רבי חיא הואיל והוא עולה לירושלם כל שנה מה דינו לגבי קריעה על החורבן (ירושלמי ברכות פ"ט), על רבי עקיבא וחבריו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, מסופר כי היו עולים לירושלם, הגיעו לצופים קרעו בגדיהם, הגיעו להר הבית וראו שועל יוצא מבית קדשי קדשים (מכות כג ועוד), על רבן יוחנן בן זכאי מסופר כי היה יוצא מירושלם והיה רבי יהושוע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב (אדר"ן פ"ד ועוד). וכן מצאנו את רבן יוחנן בן זכאי ורבי אלעזר בן ערך יוצאים מירושלם (חגיגה יד ועוד). על רבי צדוק מסופר כי נכנס לבית המקדש וראה אותו חרב (תנדב"א רבה פ"ל).