עומדים אנו בפתחו של חודש אלול, חודש האהבה, וכפי שדרשו בו ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי", על דרך מה שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"י ה"ג) – "וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה", של האהבה בינינו לבין ה'.
במאמר זה נשתדל בע"ה לעמוד על ענין האהבה המיוחד לתקופתנו, ומהן ההשלכות הנוגעות לנו בעקבותיו.
בספר "אבן שלמה" (י"א, ט') מובא בשם הגר"א – "בכל דור ודור שולט מידה אחרת, שמזה משתנים הטבעים וכל מעשי הדור… ותלוי בבחירתם בין טוב לרע, וכן הנהגת הקב"ה עמהם".
על כן, לפי התנהגות הדור, אפשר, וצריך, להבין מה מבקש מאתנו הקב"ה בדור הזה.
דורנו זה מתייחד בעניינים רבים מדורות עברו, אולם ניתן לומר, כי הדבר שמאפיין את דורנו יותר מכל דבר אחר, הוא ה'פינוק', העדינות, הכמיהה לאהבה.
בדור הקודם, ויותר בדור שלפניו, שלטה היראה. אנשים היו מוסרים את נפשם – פשוטו כמשמעו – עבר האמונות, ה'אידיאולוגיה' שלהם. העולם התחלק לקבוצות לפי 'דעות', 'תנועות' ו'שיטות'. קומוניזם, נאציזם, פשיזם, ציונות וכדו'. בקרבת שנת ה'ת"ש, נראה שהשתנתה ההנהגה. לאט לאט החלה רוח אחרת לשלוט. רוח של 'אחדות', של 'שוויון'. בין בדעות – 'פלורליזם', בין בשיטת ממשל – 'דמוקרטיה', ובין בהתנהגות – 'ליברליזם'[1]. העולם רוצה דבר אחד: שקט. לא רוצים מלחמות, לא רוצים מחלוקות, שום דבר לא עקרוני. העיקר – שכל אדם יוכל ליהנות ולעשות ככל העולה בתאוותו, בלא ש'יגידו לו מה לעשות'.
אם ננקוט את הלשון המדוברת, הרי שאנשים היום לא עושים 'כי זה מה שנכון', אלא 'כי זה מה שמתאים לי'…
עוד אנחנו רואים את ההתמכרות לתקשורת ה"חברתית" והתפתחותה המואצת, דבר שמראה את הצימאון לאהבה וקשר.
הנהגה זו תואמת את דברי חז"ל בסוף מס' סוטה: "בעקבות משיחא חוצפה יסגא … המלכות תהפך למינות, אין תוכחה, בית ועד יהיה לזנות … חכמת סופרים תסרח, יראי חטא ימאסו, האמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו… פני הדור כפני הכלב, בן אינו מתבייש מאביו…" (זה רק חלק מהמשנה). כשנתבונן נראה, שכל הדברים הללו אינם אלא תוצאה מקולקלת של רצון באהבה. מדובר בחוסר רצון לקבל משמעת, לוותר על דחפים. רוצים "התחשבות", "הבנה" וויתור.
דבר נוסף שאנו רואים בתקופתנו, וביחוד בשנים האחרונות, הוא נפילת הגדרים והחומות. בעבר היו הגדרות ציבוריות וחברתיות ששמרו עלינו ומנעו התנהגות לא ראויה. כיום – אין דבר קל מלחטוא. יכול אדם להיות פורק עול בסתר, ו'ירא שמים' בגלוי…
השאלה העולה היא: מה ה' דורש מאיתנו? מה זאת עשה אלוקים לנו?
ידוע משם רבינו הגר"א (מובא בספר 'אמונה והשגחה' מהר"ש מאלצאן) שהאלף השישי, בו אנו חיים, מתחלק לעשר מאות המקבילות לעשר הפרשות שבחומש דברים. ובהתאם למה שהבאנו לעיל בשם הגר"א מ"אבן שלמה", שבכל דור ישנם נסיונות אחרים, ועל-פי העיקרון של "אסתכל באורייתא וברא עלמא" שקבלנו מחז"ל, ראוי להתבונן בהיסטוריה של זמננו לאור המהלך האמור. המאה הקודמת – ה' ת"ר – עומדת כנגד פרשת "כי תבוא". ואכן, ראינו עין בעין, אשר דברי נביאות אלו! אכן במאה זו התחיל עם ישראל לבוא אל הארץ! פרשת "כי תבוא" מסתיימת בתוכחה הנוראה, ואכן ראינו בעינינו, לדאבון לבנו, את השואה הנוראה, בסוף שנות ה' ת"ר, זאת אחר תקופה של ברכה יחסית.
על פי אותו עיקרון, משנת ת"ש נכנסנו לתקופת פרשת "נצבים", וכפי שנאמר בפרשה – "למען הקים אותך היום לו לעם", ראינו כיצד נתקיימו דברי הנביא יחזקאל בחזונו: "ותקרבו עצמות עצם אל עצמו, וראיתי והנה עליהם גדים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם" (ל"ז, ז' – ח'). עם ישראל חוזר לארצו ונעמד בצורת "אומה" ככל האומות, אלא ש"רוח אין בהם". (וישאלו שאלות, "על מה עשה ה'… והתשובה: על אשר עזבו את ברית ה'… ואז נאמר: "הנסתרות לה'… והנגלות לנו.. לעשות את כל דברי התורה הזאת…").
בהמשך הפרשה מתחיל קטע חדש: "והיה כי יבואו עליך… הברכה והקללה… ושבת עד ה'… ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה. והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך".
ואז יתחולל חידוש: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב (ר"ת אלול..)זרעך לאהבה את ה' אלוקיך…".
ואח"כ "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'" [ולכאורה יש להקשות, הרי בראש הפרק נאמר שעשו תשובה, ומה שייך כאן "ואתה תשוב"? אלא י"ל, שמדרגות מדרגות יש בתשובה, כ"ש בגמ' (יומא פ"ו) תשובה מיסורים, תשובה מיראה, ולמעלה מכולם – תשובה מאהבה שאפילו זדונות נעשות כזכויות. כלומר, בתחילה שבו מיסורים או מיראה, אח"כ ישובו וישמעו מאהבה. ומה שלא ראינו שעם ישראל עשה תשובה קודם שחזרו לא"י בדור הקודם, י"ל ע"פ המובא ב'אבן שלמה' הנ"ל (י"א, ט') "וקץ האחרון לא תליא בתשובה" כמפורש בנבואות יחזקאל (פרקים ל"ו ול"ז) שעמ"י יתקבצו לא"י ורק אח"כ ישובו לה'. ויש להרחיב בעניין, אך אין כאן המקום].
מבואר, כי הקב"ה משפיע שפע של אהבה, שפע של רצון לאהבה. לאהבה את ה'!
ואמנם ידוע, כי כל שפע שמשפיע ה' עלול ליפול להשחתה, והדבר תלוי בבחירתנו, כמו שנאמר בגר"א הנ"ל: "ותלוי בבחירתם", וזהו יסוד מוסד בכל מהלך ההיסטוריה האנושית והוא מושרש בבריאה ומהווה את עמוד התווך של היהדות, וכפי שכתב הרמב"ם, שלו יצויר שאין בחירה חופשית, אזי כל התורה תהא בטלה!
איננו חיים בחלל ריק, ואיננו נוסעים בדרך ללא מוצא. הקב"ה רוצה מאיתנו משהו. הוא משפיע שפע גדול על-מנת שנתקן בו את העולם!
הקב"ה הביא אותנו למצב של בחירה. עד היום יכולנו לעבוד את ה' "כמו כולם", להיות מוגנים מאחורי החומות וההגנות שסיפקו לנו הציבור, החברה, היראה. אך הקב"ה רוצה מאיתנו היום עבודה גבוהה יותר. "רחמנא ליבא בעי". עבודה מבחירה. מאהבה. בהמשך הפרשה נמצאת פרשת הבחירה. "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע". עניין זה כבר נזכר בפרשת ראה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". אלא שיש הבדל. בפרשת ראה כתוב: "את הברכה – אשר תשמעו אל מצות ה'… והקללה – אם לא תשמעו…". אך בפרשת הבחירה בנצבים יש שינוי – "אשר אנכי מצוך היום – לאהבה!" בפרשת ראה התביעה היא לעשות או לא לעשות, אך בנצבים – אין זה מספיק! ה' רוצה שנרצה! שנבחר! "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים!…לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו!".
באחרית הימים, הקב"ה רוצה משהו אחר ממה שהיה כל הדורות, כמו שנאמר – "השבעתי אתכם… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה… עד שתחפץ!" אך כשחפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו, אדרבה! חובה עלינו להעיר ולעורר את האהבה!
ובאמת, בדורנו קל יותר מתמיד לעורר בליבנו את האהבה, שהרי קנייני האהבה נתבארו בדברי הרמח"ל במסילת ישרים – פרק כ"א: "ובהתבוננו על רוב חסדיו עמנו, ועל גודל אהבתו יתברך לישראל…ודאי שתתלהט בו אהבה עזה! ויבחר ויתאוה לידבק בו, כי בראותו שהשם יתברך הוא לנו לאב ממש, ומרחם עלינו כאב על בנים, יתעורר בו בהמשך החפץ והתשוקה לגמול לו כבן על אביו…".
והנה, אם ננסה לתאר לעצמנו את היהודי המתבונן בדברים אלו בתוקף הצרות שבדורות שלפנינו, הלא מאליה זועקת הקושיה: "ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת?! ואיה כל נפלאותיו?!…ועתה נטשנו ה'!" (שופטים ו', י"ג). אך בדורנו – אין קל מזה! הלא בראותנו בעינינו ובשמענו מאבותינו את כל נפלאות ה' עמנו מאז השיבנו לארצנו, בהנהגה שמימית בכל צעד, בניצחון במלחמות שלא כדרך הסבירות הטבעית, בהגנה והצלה מעבר להשגת הדעת, בקיום נבואות הנביאים דבר יום ביומו, ובברכה העצומה שאנו זוכים לה. (ושמא זה מה שכתוב: "והשבות אל לבבך… ושבת עד ה'"…). ואכן, בסוף פרשת "כי תבוא" (כ"ח, נ"ח) נאמר: "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת…ליראה את השם הנכבד והנורא…" – כלומר, בזמן הגלות התביעה היא על היראה, ולא על האהבה. וכן אמרו בזוהר (במדבר קי"ח.) שהפסוק "עבדו את ה' ביראה" – היינו הזמן שישראל מחוץ לאר"י, והפסוק "עבדו את ה' בשמחה" – היינו באר"י, והשמחה היא ענף האהבה, כמ"ש במס"י. ואמנם, זו הפעם האחרונה בתורה בה מוזכר עניין היראה.
בנבואה האחרונה שנכתבה לדורות, המדברת על אחרית הימים – "לפני בא יום ה' הגדול והנורא", מעלה הנביא מלאכי בעיה. ואלו דבריו – "אמרתם – שווא עבוד אלוקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו" (מלאכי ג', י"ג). אנשים שומרי תומ"צ, מסתכלים החוצה ותוהים – מה אני מרוויח מעבודת ה'? נראה שלזדים טוב יותר, והרשעים מצליחים יותר! עונה הנביא: "אז נדברו יראי ה'", נאספים יחד ומתחזקים. אומר ה': "והיו לי… וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו". הקב"ה יעניק אהבה וחמלה לעובדים אותו באמת. ואז – "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו", ואמרו חז"ל (חגיגה ט:) ששניהם צדיקים גמורים! כלומר, ישנם "צדיקים" שאינם נקראים "עובד אלוקים", ובסוף הדורות יהיה בירור, בין "עובד אלוקים" שמקיים מצוות בבחירה, ובין "צדיק" שאינו "עובד אלוקים". על כן, מחובתנו לשים על לב. הקב"ה הביא אותנו למצב כללי ופרטי, שבו גדרות כבר אינם מגינים. ישנם 'טילים' מעל החומות, ו'מנהרות' מתחתיהם. כל אחד חייב להיות 'חמוש' ומוגן בעצמו! להיות "עובד אלוקים"! "בנו העובד אותו"! לעבוד את ה' בבחירה וחפץ[2]. לא "כי ככה כולם", לא "כי כך מקובלנו", לא כי "מה יאמרו", אפילו לא "כי זה מה שחייבים". לעבוד את ה' מתוך רצון אמיתי, מתוך בירור, מתוך "דעת אלוקים", מתוך אהבת ה', בכל ענפיה. בשמחה – ולא "קדורנית", בדבקות – ולא "דרך אגב", ובקנאה – לכבוד ה', לגילוי מלכותו על כל הארץ, ולהשראת שכינתו בשלמות, בכל תחומי המציאות. וע"י השתדלותנו בבחירתנו בדבר זה, נזכה לביאת הגואל, כנאמר: "ומביא גואל… למען שמו באהבה", עד אשר "לא ירעו ולא ישחיתו…כי מלאה הארץ דעה את ה'".(ישעיהו י"א, ט') "ולא ילמדו איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה' כי אסלח לעוונם ולחטאתם לא אזכור עוד" (ירמיהו ל"א, ל"ג).
[1] אין הכוונה שעניינים אלו נתחדשו אז, אלא שאז עלתה יוקרתם ונהפכו לזרם המרכזי בחשיבה של העולם המערבי.
[2] וכמו שכתב במס"י במידת הטהרה:(פרק ט"ז) "והוא מה שבוחרים אותם שהם עובדי ה' בלב שלם. כי מי שלא נתדבק עמו יתברך באהבה אמיתית, צירוף העבודה הזאת תהיה לו לטורח ולמשא גדול, כי יאמר, מי יוכל לעמוד בזה, ואנחנו בני חומר ילודי אשה אי-אפשר להגיע אל הזיקוק והצירוף הזה. אמנם אוהבי ה' וחפצי עבודתו, הנה שמח לבם להראות אמונת אהבתם לפניו יתברך ולהתעצם בצירופם וטהרתם, הוא מה שסיים דוד עצמו באמרו, ועבדך אהבה. והנה באמת זהו המבחן שבו נבחנים ונבדלים עובדי ה' עצמם במדרגתם, כי מי שיודע לטהר לבו יותר, הוא המתקרב יותר והאהוב יותר אצלו יתברך… וכן אמרו ז"ל (סנהדרין ק"ו): רחמנא לבא בעי, כי אין די לאדון ברוך הוא במעשים לבדם שיהיו מעשי מצוה, אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור לכוין בה לעבודה אמיתית. והנה הלב הוא המלך לכל חלקי הגוף ונוהג בם, ואם הוא אינו מביא עצמו אל עבודתו יתברך, אין עבודת שאר האברים כלום, כי אל אשר יהיה שמה רוח הלב ללכת ילכו. ומקרא כתוב בפירוש (משלי כ"ג): תנה בני לבך לי".
הרי אנו רואים, שעל מנת להצליח לעמוד בניסיון הקשה שבדורנו – אין די ביראה, אלא אנו מוכרחים לבנות לנו כלי קרב המסוגלים לעמוד במלחמה החזקה, שבה צריך כל אחד לעמוד בעצמו, ללא ההגנה של החומות. ואף שדברים אלו נאמרו למדרגת הטהרה, מ"מ רואים מכאן, שהרצון והאהבה הם הכלים לעמוד בפני ניסיונות וקשיים ומחובתו של כל אחד בכל דרגה שהיא להצטייד בכלים אלו.