שאלת החודש – בכוונת תפילת 'נחם' בתשעה באב.
"נחם ה' אלוקינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלים, ואת העיר האבילה והבזויה והשוממה, האבילה מבלי בניה, והחריבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב" וכו'. תפילה זו תקנו חז"ל (ירו' ברכות פ"ד ה"ג) לומר בת"ב. והנה כהיום שזכינו בחסד ה' לראות ירושלים בנויה [מי שחושב שאינו כן מוזמן לסיור ברובע היהודי], ובניה חזרו אליה, ומלאה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, יש לשאול, כיצד אפשר לומר "האבילה מבלי בניה", "והשוממה מאין יושב"? והגם שלא זכינו לראות ירושלים בתפארתה כימי קדם, מכל מקום גם א"א לומר 'האבילה מבלי בניה, והשוממה מאין יושב'. ולומר שהכונה על ירושלים הרוחנית או על ירושלים של מעלה, זה אינו, שאנו מתפללים על העיר ירושלים הגשמית שבה היה ביהמ"ק, וממנה גלינו בעוונותינו, והיא חרבה והיא היום בנויה [אמנם ודאי שירושלים של מעלה נכללת בזה, אבל עיקר התפילה היא על העולם הזה, ובר מן דין, מאן לימא לן דירושלים של מעלה לא התחילה להיבנות, כדרך שנבנית ירושלים של מטה]. וחורבן אינו דין או רגש אלא מציאות, ואם המציאות היא שבניה של ציון וירושלים שגלו ממנה חזרו אליה, על מה נכוון בתפילתנו.
ואיכא למימר, דכיון שמרכזה ופנימיותה של ירושלים זה בית המקדש, לכן כל זמן שהוא חרב בעוונינו, ירושלים כולה נחשבת לחרבה. אמנם לענ"ד זה עדיין אינו מיישב מספיק.
וי"א דאין משנים מהנוסח, ואע"פ דאפשר שישנם דברים שנשתנו, אין משנים עד שיעמוד לנו סנהדרין גדולה, אם מפני שלא כל אחד יבוא וישנה, אם מטעמים אחרים.
ונראה דיש לכוין כפשוטו על חלק גדול מירושלים המקודשת (היינו ירושלים שנתקדשה לאכול שם קדשים קלים ומע"ש), ואולי רוב ירושלים המקודשת, שדרים בה הישמעאלים, ובנינם חורבן הוא, שעדיף לראות שם שועלים בחורבות, מאשר לראות שם את בני השפחה אויבי ה', ועל זה ודאי אפשר לומר 'האבילה והחרבה והבזויה והשוממה', ועל זה שהם יושבים ומטמאים את עיר ה' אנו מתאבלים, ואנו מתפללים לשוכן בירושלים, שיסלק אותם מעיר קדשו.
נסיים בנבואת ישעיה (נ"ב, א') – "עורי עורי לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא".
תשובות לשאלה מהחודש שעבר
בענין קריעה על ישובים שהשלטונות החריבו, כגון גוש קטיף ועמונה, כדין קריעה על ערי יהודה בחורבנן, בין בראיה – הרואה את חורבנן, ובין בשמיעה – מי ששומע על חורבנן.
תשובת הרב משה בן-דוד – ירושלים.
א) קריעה היא רק על ערי יהודה ולא על ערי ישראל, ולכן על עמונה ודאי שאין לקרוע.
בית לחם ועזה אכן מערי יהודה תחת שלטון הגויים ימ"ש, ולכן כנראה שצריך לקרוע עליהם.
ב) לענין קריעה על ירושלים היום, אמנם השלטון היהודי בירושלם חשוב מאוד, אבל עיקר הקריעה על ירושלם בגלל שאין אנו יכולים לאכול בה קדשים ומעשר שני, ולזה עינינו מיחלות.
תשובת הרב שמחה חדש – מודיעין עילית.
חיוב קריעה הוא רק על ערי יהודה ולא על ערי ישראל כמבואר בשו"ע ופוסקים, ובפשטות נראה שעזה (גוש קטיף) היא מערי יהודה, כמפורש ביהושע (ט"ו, מ"ז). ואף שאיננו יודעים בדיוק את הגבולות, מ"מ מפורש שם שעזה ובנותיה וחצריה הם מערי יהודה, וכן התיאור שם 'עד נחל מצרים והים הגדול' מתאים לעזה של ימינו, ולכן אפשר להניח שעזה של ימינו היא עזה התנ"כית. וכן לפני גירוש גוש קטיף כתב הגר"מ מאזוז שליט"א והגרז"נ גולדברג שליט"א שיש חיוב קריעה על הרואה את חורבן הערים האלה (הובא מכתבם בכתב עת 'בית הלל' גליון כ"ב עמ' מ"ג, וניתן לראותם במאגר כתבי עת שע"י פרויקט השו"ת בר אילן).
אמנם עמונה היא בנחלת בנימין ואינה מערי יהודה, אבל אפשר שהביטוי 'ערי יהודה' כולל כל מה שהיה במלכות יהודה, ובנימין בכלל זה.
לענין שומע, בריטב"א כתב שהשומע היינו שראה בנינה ושמע חורבנה, ולפ"ז נראה שמי שראה אותן ערים בישובן, חייב לקרוע כששמע על חורבנן; אבל מי שלא ראה, אינו חייב לקרוע אלא כשרואה חורבנן.
תגובת הרב דוד שניידר: י"ל דמ"ש הריטב"א שראה בנינה ושמע חורבנה, הוא לא דווקא שראה ממש, אלא ר"ל שהיה בזמן הבנין, ורצה לומר דבזמן הזה לא שייך דין שומע כיון שלא ראינו בבנינו, אבל אין צריך לראות ממש, אלא כל שהיה בזמן הבנין ג"כ מחויב לקרוע. דלכאורה לא מובן, איזה טעם יש לומר דרק מי שראה בנינה קורע, וגם לענין הרואה, לא אמרו דרק מי שראה בבנינה קורע, וא"כ י"ל דגם לענין שומע ל"ד שראה ממש.
בענין מה שכתבו שני המשיבים שהבאנו, שהלשון 'ערי יהודה' הוא בדווקא [אלא שנסתפקו אם זה שבט יהודה או ממלכת יהודה] אמנם כך נפסק בשו"ע, אך הדבר כלל אינו מוסכם בדברי הראשונים. הב"י לשיטתו הנ"ל נדחק לבאר, שמה שקרעו האנשים אשר באו מ'שכם משלו ומשמרון' (ירמיה מ"א, ה') אינו על הערים הנ"ל אלא על הצמפה שהיתה מערי יהודה, אמנם מצאנו בד' הראשונים דפשיטא להו שהקריעה היתה על הערים הנ"ל, בתוס' (מו"ק כ"ו.) כתבו דלא שייך למיפרך דלא יתחייבו בקריעה עד שיהיו שלשתן, מבואר להדיא דס"ל דהקריעה היא על הערים הנ"ל. וכן בס' כפתור ופרח (פרק ו') כתב, וז"ל: 'ונראה כי חורבנן אינו רוצה לומר שיהיו מאין אדם, אלא שאין שם ישראל בישובן, שהרי שכם שילה ושומרון לא היו חרבים לגמרי כשבאו אותם השמונים איש', מבואר כנ"ל, וצ"ע למעשה.
עוד יש להסתפק בענין עמונה, שלכאורה היה מקום לומר, כי הביטוי 'בחורבנן' אין כוונתו אלא לחורבן ע"י אויבים [או כבגוש קטיף – חורבן ומסירה לידי האויבים], אולם לא יעלה על הדעת שבתים שנהרסו על ידי השלטונות בעילה משפטית [גם אם לא צודקת] ייחשבו כחורבן, דאם נאמר שכן, אזי יש לדון אף על בתים שנשרפו בשרפה שפרצה וכן הלאה, וקשה לומר שהכוונה גם לזה. ויש לחלק.