מנהג סיבוב שערים: עומק, משמעות ומקורות

מנהג סיבוב שערים הוא מנהג עתיק אך מתחדש, בו מסובבים את שערי הר הבית בירושלים. בשנים האחרונות, ובמיוחד בשנה האחרונה, המנהג צבר תאוצה עד כדי השתתפות של מאות ואף אלפי אנשים באירועים אלו, במיוחד בחגים. מנהג זה מבטא כמיהה עמוקה לבניין בית המקדש וציפייה לגאולה. במאמר זה נעמיק בהבנת המנהג, מקורותיו ההיסטוריים, טעמיו הרוחניים והתיאולוגיים, ואופן קיומו בימינו.

המקורות המקראיים למנהג

"סובו ציון והקיפוה"

המקור המקראי המרכזי למנהג מצוי בספר תהילים (מח, יג): "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ, סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ". פסוק זה, הנאמר ביום שני של "שיר של יום", מהווה קריאה להקיף את ירושלים ולספור את מגדליה.

בפשטות, הפסוק מדבר על הליכה סביב ירושלים כדי להתבונן ביופייה ובחוזקה. מפרשים שונים מסבירים שהפסוק יכול להתייחס לתקופת דוד המלך, לימות המשיח, או באופן כללי לירושלים בתפארתה.

רבנו בחיי, בפירושו, מעניק משמעות עמוקה יותר לפסוק. הוא קושר את הסיבוב הפיזי של ציון לעיסוק הרוחני בענייני המקדש, ואומר: "בזכות הסיבוב והעסק בנגלה ובנסתר, ישיב שכינתו לתוכו". לדעתו, הסיבוב הפיזי והלימוד העיוני כאחד מהווים סגולה להשבת השכינה.

"דורש אין לה"

מקור תנ"כי נוסף המשמש בסיס למנהג הוא הפסוק מירמיהו (ל, יז): "כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא, דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ". הגמרא במסכת סוכה (מא ע"א) דורשת מכאן את החובה לעשות "זכר למקדש", ממנה למדים את החובה ליטול לולב שבעה ימים זכר למקדש.

חז"ל מפרשים את המילים "דורש אין לה" כ"מכלל דבעיא דרישה" – מכאן שציון צריכה דרישה. כלומר, יש חובה לדרוש את ציון, לשאת אליה את הנפש, לכסוף אליה ולחפש דרכים לקרב את בנייתה מחדש.

"אקומה נא ואסובבה בעיר"

פסוק שלישי המתקשר למנהג הוא משיר השירים (ג, ב): "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת, אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי".

הרמב"ן מפרש את הפסוק כמתאר אהבה עזה, המובילה את האוהב לחפש את אהובו בכל מקום אפשרי. באופן דומה, עם ישראל, בתשוקתו לאלוקים ולמקדשו, מסובב את שערי ירושלים כביטוי לאהבה וגעגועים.

עדויות היסטוריות למנהג סיבוב השערים

תקופת הגאונים

המנהג לסובב את שערי הר הבית מתועד באופן מובהק בתקופת הגאונים, לפני כ-1,000 שנה. באגרות מתקופה זו, שנמצאו בגניזה הקהירית, יש תיעוד של מנהג יהודי לבקר בשערי הר הבית ולהתפלל שם. הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל והמקומות הקדושים, מביא בספרו עדויות לכך.

מהמקורות עולה שבתקופת הגאונים נהגו יהודים רבים להתפלל ליד שערי הר הבית, והייתה אף תפילה מיוחדת לכך – "תפילת השערים". היו מסובבים את שערי המקדש ואומרים בכל שער ושער פרק תפילה מיוחד למקום.

בתפילה זו מוזכרים ארבעה שערים: שער אברהם, שער יצחק, שער דוד ושער שלמה. לא ברור כיום איך שמות אלה מתייחסים לשערים הקיימים או ההיסטוריים.

החיבור להר הזיתים

מעניין לציין שבתקופת הגאונים, במקביל לביקור בשערי הר הבית, נהגו לעלות גם להר הזיתים. באגרת משנת ד'תרפ"ה (לפני כ-1,100 שנה) מוזכר: "לכם את הירושה ואת הזיתים, מול כל אלה ועל שער הכהן ועל שערי מקדש, שם בקיבוץ כל ישראל לחוג חג ה' חג הסוכות".

ההתמקדות בהר הזיתים מפתיעה לאור המקובל היום, אך ייתכן שהדבר נבע מקשיים בגישה להר הבית או משיקולים דתיים והיסטוריים אחרים. הר הזיתים במקורות מתואר כהר שממנו רואים את הר הבית, וכן היה מקום שריפת אפר הפרה האדומה.

מטקס הקיבוץ בחג הסוכות

טקס מיוחד במינו התקיים בתקופת הגאונים בירושלים בחג הסוכות. רב האי גאון היה נוהג לעלות מבבל לירושלים מדי שנה לחג הסוכות. בירושלים נערך טקס מרשים, שבו היו מקיפים את הר הזיתים שבע פעמים, תוך אמירת מזמורים ופיוטים מיוחדים.

בסיום הטקס, רב האי גאון, שהיה גאון ישיבת בבל בירושלים, היה מכריז ומודיע את סדר המועדים במשך השנה הבאה לכל ישראל. זו הייתה דרך חשובה להפצת הלוח העברי בתקופה שבה לא היו אמצעי תקשורת מודרניים.

תקופות מאוחרות יותר

ישנן עדויות לכך שהמנהג המשיך לתקופות מאוחרות יותר, אם כי בצורות שונות. זאב יעבץ, היסטוריון יהודי, מציין שהמנהג נמשך לאורך הדורות. משה וישר, שכתב לפני כ-150 שנה, מספר בספרו על ירושלים: "מנהג בקודש עדיין להקיף את החומה מחוץ לכל בחוץ, וכל המון שביום טוב, אנשים שמקיימים פסוק 'סובו ציון והקיפוה', והוא מנהג ישראל משנים קדמוניות".

נראה שבמהלך הדורות, כאשר הגישה להר הבית הייתה מוגבלת, המנהג התאים את עצמו לנסיבות – פעם הקיפו את הר הזיתים, פעם את חומות ירושלים, ובימינו חזרו להקיף את שערי הר הבית עצמו.

הטעמים הרוחניים למנהג סיבוב השערים

1. דרישת ציון וציפייה לעתיד

ישנה הבחנה מהותית בין שני סוגי "זכר למקדש":

1. זיכרון לעבר – אבלות על מה שהיה ואבד, כגון מנהגי תשעה באב.
2. ציפייה לעתיד – חיבור רוחני אל העתיד להיות, כמו "כאילו" אנו כבר חיים בו.

מנהג סיבוב השערים משתייך לסוג השני – הוא אינו אבלות על העבר אלא תשוקה לעתיד הנפלא שיהיה בקרוב. בדומה לשמחת בית השואבה, אנו לא אבלים על מה שהיה, אלא כביכול כבר חיים בשמחה את מה שעוד יהיה.

הרב נתן רוטמן מבאר שכאשר אדם דורש את ציון והיא נמצאת במחשבתו – הרי זה כאילו הוא נמצא בה. כדברי חז"ל על הפסוק "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה" – אחד שנולד בה ואחד המצפה להיות בה. גם מי שמצפה להיות נחשב כמי שנמצא שם.

2. קירוב הגאולה

רבי יהודה הלוי כתב משפט מפורסם: "כל מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי לשכר, ואין ספק שהוא מקרב את ביאתנו". הוא מסתמך על הפסוק "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

כלומר, ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו ישראל לאבניה. עצם ההשתוקקות והאהבה לירושלים ולמקדש מקרבת את הגאולה.

3. חיבור אל הקדושה בהווה

מנהג הסיבוב מאפשר גם להודות על מה שכבר יש לנו – האפשרות לסובב את שערי הר הבית ללא פחד. זוהי התקדמות משמעותית לעומת תקופות קודמות. עצם האפשרות להתקרב ולגעת בשערים מסמלת את תחילת התקרבות הגאולה.

4. סגולה לישועה

במדרש מופיע שהסיבוב סביב הר הבית הינו סגולה לישועה. מסופר על אישה שחלתה בתה, והיא הקיפה את בית המקדש עד שבתה נרפאה. כך גם אדם שאבד ספר תורה, הקיף את המקדש ומצא את ספרו. מקובל שסגולה זו קיימת גם היום.

5. חיות המקדש בלימוד ובמעשה

רבנו בחיי מדגיש את הרעיון שהעיסוק בענייני המקדש – גם בלימוד וגם במעשה (כמו הסיבוב) – מביא לחיות את חווית המקדש ומקרב את בנייתו מחדש. הוא כותב: "בזכות הסיבוב והעסק בנגלה ובנסתר, ישיב שכינתו לתוכו".

כאשר אדם מסובב את השערים ולומד על המקדש וענייניו, הוא מתחיל לחוות את המקדש כמציאות חיה ולא רק כזיכרון היסטורי.

הקשר לתפילה ועבודת ה'

מעניין לראות את הקשר בין רעיון הסיבוב לבין מבנה התפילה. בתפילת שמונה עשרה, לאחר ברכת "מודים" מופיעה בקשת "רצה" – "והשב את העבודה לדביר ביתך". למה בקשה על המקדש בחלק ההודאה?

ישנו רעיון עמוק בכך: כאשר אדם מודה, הוא צריך לעשות זאת בבית המקדש (כמו בביכורים). כשאנו אומרים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", אנו כביכול נמצאים בירושלים ורק אז יכולים לומר "מודים אנחנו לך". אנו יוצרים מצב של "כאילו" אנו במקדש, שם ההודאה מקבלת את מלוא משמעותה.

הקשר לחג הסוכות ולהושענות

חג הסוכות תופס מקום מיוחד במנהג סיבוב השערים, מכמה סיבות:

הקפות המזבח במקדש

המשנה במסכת סוכה מתארת את מנהג הקפת המזבח בחג הסוכות: "מצוות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים נקרא מוצא… וירדו לשם… ובאים וזוקפים אותם בצדי המזבח… ומקיפים את המזבח פעם אחת, ואומרים: 'אנא ה' הושיעה נא'".

בהושענא רבא היו מקיפים את המזבח שבע פעמים. סיבוב שערי הר הבית בחג הסוכות הוא המשך ישיר למנהג זה – במקום להקיף את המזבח שאינו קיים כעת, מקיפים את הר הבית כולו.

שמחה ותקווה

בחג הסוכות יש מקום מיוחד לשמחה, כפי שנאמר "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים". התרגום מפרש זאת: "ותחדון ותחדון" – שרוקדים כגדיים. ההקפות בזמן המקדש היו חלק מהשמחה, ולא רק תפילה לישועה.

זהו הבדל מהותי בין אופי ההקפות בזמן המקדש לבין אופן קיומן היום. היום, ההושענות נתפסות בעיקר כתפילה ובקשה, אך בעבר היו ביטוי לשמחה עצומה. בסיבוב השערים בימינו יש ניסיון לשלב בין שני היבטים אלו – התפילה והשמחה.

הקשר ל"זכר למקדש" בחג הסוכות

מעניין לציין את הקשר בין מנהג סיבוב השערים לבין מנהגי "זכר למקדש" אחרים בחג הסוכות, כגון נטילת ארבעת המינים שבעה ימים ושמחת בית השואבה.

נשאלת השאלה: כיצד ניתן לקיים "זכר למקדש" מתוך שמחה, כאשר לכאורה יש להתאבל על החורבן? התשובה היא בהבנה שמנהגים אלו אינם אבל על העבר אלא ציפייה לעתיד – אנו כביכול כבר חיים את השמחה העתידית.

מסופר שהחזון איש השתתף פעם בשמחת בית השואבה ואמר: "כמו שאז באותו מעמד יכלו להשיג שמחה אדירה, נבואה והכל, כך גם היום בשמחת בית השואבה אתה יכול להשיג מעין זה". זוהי בבואה של העתיד, לא אבל על העבר.

השערים בהר הבית: סקירה היסטורית וגיאוגרפית

שערי הר הבית בתקופת המשנה

המשנה במסכת מידות מתארת חמישה שערים שהיו להר הבית:

1. שני שערי חולדה מן הדרום – שימשו כניסה ויציאה. נקראו כך אולי מפני שהעולים נראו כחולדה היוצאת מחור בעלייתם במדרגות.
2. שער קיפונוס מן המערב – שימש לכניסה ויציאה.
3. שער טדי מן הצפון – לא היה משמש כמעט לכלום.
4. שער המזרחי – עליו היה מצויר שושן הבירה, להזכיר ליהודים מאין הגיעו ולהודות לקב"ה על גאולתם משושן.

שערי הר הבית כיום

כיום ניתן לזהות מספר שערים בחומת הר הבית, המחולקים לפי ארבעת כיווני העולם:

הצד המערבי

• שער המוגרבים – השער היחיד דרכו נכנסים כיום מבקרים לא-מוסלמים להר הבית. שמו נגזר משכונת המוגרבים שהייתה קיימת עד 1967 בסמוך לכותל המערבי. שכונה זו נוסדה בשנת 1193 על ידי סלאח א-דין.
• שער ברקלי – ניתן לראות את הקשת של שער זה.
• שער הכותנה
• שער הברזל

הצד הצפוני

• השער החשוך – שער חשוך ועמוק. מנקודה זו ניתן לראות את קרקע העזרה והמקום שבו היה קודש הקודשים.
• שער הסליחה
• שער השבטים – שער גדול הנמצא ליד שער האריות, בו מסתיים הצד הצפוני.

הצד המזרחי

• שער הרחמים – שער סגור. לפי המסורת, המשיח עתיד להיכנס דרכו.
• שער השושן – גם הוא סגור כיום.

הצד הדרומי

• שער החולדה – שער כפול. שערים אלו סגורים כיום.

חשוב לציין כי רבים מהשמות הנוכחיים אינם עתיקים במיוחד, אלא התגבשו בתקופות מאוחרות יותר. בזמן הגאונים, לדוגמה, היו לשערים שמות אחרים לגמרי.

אופן קיום המנהג בימינו

מסלול הסיבוב

בימינו, הסיבוב נערך לרוב בצדדים המערבי והצפוני של הר הבית. בשער השבטים עוצרים לזמן ממושך, שכן זהו אזור רחב המאפשר התקהלות גדולה. בימים מיוחדים עושים את הסיבוב המלא, הכולל גם את הצדדים המזרחי והדרומי, מה שדורש כחצי שעה נוספת.

עצירות מיוחדות ומשמעותן

בשער החשוך, שהוא השער הראשון בצד הצפוני, נוהגים לעצור במיוחד מכיוון שממנו ניתן לראות את מקום העזרה וקודש הקודשים. שם נוהגים לומר את השיר "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים, כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך".

שירים ותפילות

במהלך הסיבוב שרים שירים מיוחדים, ביניהם שירים במנגינות של תשעה באב אך עם תוכן של גאולה, כגון "לביתך בתחילה, מקדשך על מכונו". זוהי דוגמה נוספת להמרת האבל לעבר בציפייה לעתיד.

בשער השבטים נוהגים לשיר "הושיענא" – שאותה מפרשים לא רק כבקשת ישועה אלא גם מלשון "פנה אלינו" – בקשה שה' יפנה אלינו ויחזיר את המקדש.

אחד השירים החדשים שנוהגים לשיר בסיבוב השערים הוא: "ועלינו בהר וסכינו וסכינוס, ושנים לבו לזמרו בושה שרצו ונשתו שמר מלון…"

אמצעי עזר לסיבוב

בשנים האחרונות, עם התפתחות המנהג, החלו להפיק חוברות מידע צבעוניות המחולקות למשתתפים, הכוללות מפות, מידע על השערים השונים, וכן תפילות ושירים מתאימים. חוברות אלו מקלות על ההתמצאות ומסייעות בחיבור למשמעות הרוחנית של המנהג.

סמליות נוספת: האוטובוס לכותל

מעניין לציין שגם קו האוטובוס מס' 3 לכותל המערבי מקיים מעין "סיבוב שערים": הוא מתחיל בשער שכם, עובר דרך שער האריות ומקיף את העיר, ובחזור הוא עושה מסלול אחר. כך, גם הנוסע הפשוט לכותל זוכה לקיים "סובו ציון והקיפוה" באופן שגרתי.

ישנם הרואים בכך השגחה אלוקית, המאפשרת לכל יהודי לקיים באופן טבעי את מצוות דרישת ציון.

התחדשות המנהג בימינו והשאלות ההלכתיות

האם יש בסיס הלכתי להוספת מנהגים?

שאלה מעניינת העולה בהקשר לחידוש המנהג היא האם מותר להוסיף מנהגים שאינם מפורשים בהלכה. ישנה גישה שמרנית הטוענת שיש להיצמד רק למה שתיקנו חז"ל, ולא להוסיף.

לעומת זאת, המקורות מראים שלאורך הדורות נוספו מנהגי "זכר למקדש" רבים, כגון הקפת התיבה בבית הכנסת בהושענות (זכר להקפת המזבח), או שמחת בית השואבה. המוניקה, מלפני כ-300 שנה, כותב: "וכל מי שעושה זכר למקדש אשרי חלקו… לכן יזהר אדם לכות [לעשות] וכו'".

הרעיון המנחה הוא שכל דבר המעורר את האדם לזכור את המקדש ולצפות לבניינו הוא מבורך, ואין בו משום חשש של הוספה אסורה.

כיצד משלבים בין יראת ה' לשמחה?

שאלה נוספת היא כיצד משלבים בין היראה והכבוד הראויים למקום המקדש לבין השמחה והריקודים. התשובה נעוצה בהבנה שבזמן המקדש, ההקפות היו שילוב של שמחה ובקשה. כפי שמפרש התרגום על "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם": "שרוקדים כגדיים".

מעניין לציין שבהלכה מצוין שאבל אינו משתתף בהושענות, מכיוון שהן קשורות לשמחה. דבר זה מלמד שמקורן של ההקפות היה בשמחה עצומה, ולא רק בתפילה ובקשה כפי שנתפס היום.

סיכום והשלכות לעתיד

מנהג סיבוב שערים מגלם בתוכו תפיסה עמוקה של הקשר לירושלים ולמקדש – לא כאבל על העבר אלא כחיבור חי לעתיד. זהו מנהג המבטא את האמונה שהגאולה קרובה ושכל יהודי יכול להיות חלק פעיל בקירובה על ידי פעולה של דרישת ציון וירושלים.

המנהג שורשיו עתיקים, כפי שראינו מהמקורות בתקופת הגאונים, אך הוא גם מתחדש ומתאים את עצמו לתקופתנו. העובדה שבשנים האחרונות המנהג צובר תאוצה ומושך אליו מאות ואלפי משתתפים, מעידה על כמיהה גוברת בקרב העם לחיבור מוחשי לירושלים ולמקדש.

במידה רבה, מנהג סיבוב השערים בימינו הוא ביטוי לתהליך הגאולה המתרחש לנגד עינינו. כפי שביטא זאת אחד המשתתפים בסיבוב: "זכיתי להיות היום בסיבוב שערים, ומי ייתן לי עוד כהנה וכהנה כל יום". זוהי תקווה שבקרוב לא נצטרך לסובב מחוץ לחומה, אלא נהיה בתוך החומה, בבית המקדש הבנוי, במהרה בימינו.

הצמיחה המחודשת של המנהג משתלבת עם התעוררות כללית של דרישת ציון בדורנו. כפי שפירש הרב צבי הירש קלישר את הפסוק "דרישת ציון" – לא רק בלימוד ובתפילה, אלא גם במעשים ממשיים של חיבור לארץ ולירושלים.

המנהג מלמד אותנו שלעתים, דווקא פעולות פיזיות פשוטות – כמו ההליכה סביב שערי המקדש – יש בהן כוח רוחני עצום של חיבור, ציפייה וקירוב הגאולה. בזכות הצעדים הפיזיים, אנו מתקרבים גם רוחנית אל חזון המקדש המתחדש.

בדורנו, כשיכולים אנו להגיע ולגעת בשערי הר הבית ללא פחד, יש לראות בכך סימן להתקרבות הגאולה. אולי סיבוב השערים בימינו הוא הקדמה לכך שבקרוב נוכל לקיים את מצוות העלייה לרגל במלואה, ולהקיף את המזבח כפי שעשו אבותינו בימי קדם.

נערך על ידי יהודה טאוב – מומחה לעריכת ותמלול שיעורי תורה על ידי בינה מלאכותית בצורה מאוד מדויקת.
לפרטים: 052-7139520