לכבוד 'קדושת ציון',
רציתי להעלות את הנושא של אויבי ה' מול עם ה'.
הייתי סבור שאחרי חצי שנה של מלחמה, כי הענין יהיה ברור יותר אצל יראי ה', אבל לצערי לא כך היה.
יותר מפעם אחת יצא לי לדבר עם ידידים על ערבי פלוני שנהרג וכדומה, והפטרתי לתומי בלשון הפסוק – 'כן יאבדו כל אויביך ה". נשאלתי בפליאה –
אויבי ה'? למה?
בשלמא 'אויבינו', אבל אויבי ה' – מהיכי תיתי? והרי אינם עובדים עבודה זרה?…
אמרתי: וכי עבודה זרה היא העבירה היחידה?…
תראו על מי נאמר אותו פסוק 'כן יאבדו כל אויביך ה'? על סיסרא! ובמה חטא סיסרא? הוא 'התחיל' עם עם ישראל! זה הסיפור! [ודאי 'מסתבר' שהוא לא היה טלית שכולה תכלת… אבל זה לא הנושא בנביא].
ובתהילים (פג) נאמר: "אֱ-לֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵ-ל. כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ".
אמרתי להם: שמתם לב? אויביך! ומשנאיך!
למה הם נקראים כך? בגין 'עבודה זרה'?… ממש לא.
הסיבה היא: "עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד".
ולמי שעדיין תמה – מדוע אויבי ישראל 'זכו' לתואר אויבי ה' ומשנאיו – הרי אסף ממשיך ברוח קדשו ומסביר –
"כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו, עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ".
לאמר: מי שמרע לישראל – נלחם בהקב"ה בכבודו ובעצמו!
פעם אחרת ספרתי בהנאה על עליונות מסוימת שהזדמנה לי בס"ד, לעיני הערבים ימ"ש, שהושפלו באיזה מעמד. דברתי על גאוה יהודית.
אמרו לי [בניגון של 'סדר מוסר']: אתה מדבר מתוך מידות רעות, גאוה ורשעות…
אמרתי להם: זה הרי פסוק מפורש (דברים לג) – 'אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ'!
כמובן, אמרו לי: הכוונה לדרוך על במות של עבודה זרה….
אמרתי להם: תהיו בריאים. במות של עבודה זרה צריך לשבור, לא לדרוך עליהם. תקראו את הפסוק מתחילתו.
וגם, תראו במגילה (טז.): "כי סליק [מרדכי, על הסוס] בעט ביה [בהמן]. אמר ליה לא כתיב לכו (משלי כד יז) 'בנפל אויבך אל תשמח'? [כנראה גם המן דאג למידת הגאוה שבצבצה אצל מרדכי…] אמר ליה: הני מילי בישראל, אבל בדידכו כתיב (דברים לג כט) 'ואתה על במותימו תדרוך!'".
מסתבר, שהבעיה מתחילה הרבה קודם. לא בהכרת האויב, אלא בהכרת עצמנו ומעלתנו.
לדאבוננו, בשנות הגלות היינו טרודים בהישרדות בסיסית – וממילא שכחנו את מעלתנו ואת תפקידנו הלאומי כעם ה'.
אם אנחנו לא מייצגים את הקב"ה בעולמו – באמת אין סיבה שהאויב יִקָּרֵא אויב של ה'. גם אין לנו היתר לשמוח במפלתו, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?…
ומשכך, אנשים מסרבים להאמין – עד כדי כך? האם באמת עם ישראל בכללותו מייצגים את הקב"ה בעולמו? האם אכן המלחמה בעזה היא מלחמה בה'?
אני חושב, שצריך לחדד את הנקודה שוב ושוב: עם ישראל אמור להוביל את העולם כולו אל תכליתו – כבוד ה' ומלכותו. מי שפוגע בהם – פוגע ב'חיילים' של הקב"ה. העליונות שלנו על אומות העולם היא בסיסית ומובנית בסדר העולם מאז יום מתן תורתנו הקדושה, שאז נאמר 'וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ'.
העולם כולו, וקל וחומר שלומי אמוני ישראל, חייבים להכיר בזה בהקדם.
למרות שאינני נמנה על 'חסידי' האגודה, סבורני שגליון 'קדושת ציון' הוא המתאים לעסוק בענין זה, ואשמח אם תחדדו את הדברים כדרכה של תורה.
ובמהרה יקויים בנו:
"בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ, בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה".
בברכה
זבולון בן יעקב, בני ברק