‏‏שמע ישראל – בא תשפ"ה

ניגוד ענינים, טובת המדינה והציבור הנאור

הפרסומים ההולכים ומתרבים ביחס ל'טוהר המידות' של השופט ה'עליון' יצחק עמית, המיועד מטעם ההגמוניה לתפקיד נשיא בית המשפט – סוג של מלך מלכי המלכים אצל אלו שמלכו של עולם אינו משחק אצלם תפקיד בחיים – פרסומים אלו מעלים תהיות ביחס לשאלה עד כמה בכלל אכפת לאליטות מנראות מינימלית של הגינות במאבק על השלטון כאן, או שמא הכל כבר גלוי ומונח על השולחן, ואין כבר צורך בכסות העיניים שלוותה את המערכת עד כה. ניגוד עניינים, שחיתות ממסדית, אכיפה בררנית – הכל, כולל הכל, מותר כל עוד זה משרת את האג'נדה של מדינת כל אזרחיה, והכל אסור אם זה משרת את האג'נדה של מדינה יהודית. 

ונשאלת השאלה, מדוע? הרי מהלך כזה לכאורה מרחיק אותם מהמטרה, משום שכל הצלחתם עד כה נבעה דווקא מהצורה המתוחכמת, בה עטפו את המטרות שלהם בדאגה, כביכול, ל'נקיון כפיים', ל'טוהר המידות', ל'מקצועיות' שדרשה ריחוק קיצוני עד להחריד מכל רבב של חשש אפילו ל'הפרת אמונים' ושאר ביטויים ומונחים משפטיים, שידעו כל-כך טוב להגדיר ולתפור על-פי המידות הנדרשות כדי להרשיע, ויותר מכך – להרתיע – את אנשי המחנה השני מכל נסיון לממש את הרוב המובהק שיש להם בקרב הציבור. ואילו כעת – לואי ה-14 מלך צרפת, אשר אליו מיוחס הביטוי 'המדינה זה אני' – קם לתחיה בדמותו של השופט עמית, ואין אחד בשמאל שפוצה פה ומצפצף, ולו מסיבות של כדאיות ונראות ציבורית…

את התשובה על התמיהה הזאת קבלתי אתמול בנוסעי לבדיקה עם אחת הבנות בבית החולים שניידר בפתח תקוה. המקום נחמד ומאיר פנים, רואים שהשקיעו שם, אתה נכנס למזכירות של המחלקה, ועל הדלפק של המזכירה שרושמת ומפנה אותך לחדר הנכון עומד לו דגלון של כת הסוטים, אשר את שמה המקלדת מתקשה לסבול, כל שכן המסך, ועל-כן נחסוך אותה מהקוראים. בית החולים מלא בסיסמאות שונות אודות ה'חטופים', כמובן באצטלה של דאגה ואכפתיות לשלומם, כאשר כל בר-דעת בעל חוש ביקורת מינמלי מבין שיש כאן אינדוקרינציה אגרסיבית שנועדה לקדם את התבוסה הישראלית של 'עסקה בכל מחיר', וכפי שלצערנו עלה בידם לאחרונה. האחיות במחלקה אף הן – חלקן הגדול מסתובב עם סיסמאות מהסוג הזה על דש בגדיהן.

אתה נמצא בבית חולים, לא באסיפה פוליטית, העובדים במקום מקבלים משכורות מהמדינה, לא מגוף פרטי, אך אף אחד לא ירים קול זעקה. אתה הרי זקוק להם עכשיו, ובודאי שאינך מעוניין שיגלו כלפיך עוינות. אין צורך לומר, כי כל ביטוי בעל ניחוח פוליטי מהצד השני של המפה – הצד שרוב מוחלט של הציבור היהודי בארץ דוגל בו – לא יראה ולא ימצא במקום כזה. ואילו יעיז מישהו, לא רק מהצוות, אלא אף מהמתארחים במקום, להביע משהו שמזכיר עמדה שונה – מיד יראו לו את הדרך ויאמרו לו ש'כאן זה בית חולים, זה לא המקום להבעת דעות פוליטיות'.

מה הקשר בין הסיפור הזה לנשיא עמית? לואי ה-14! המדינה זה אני! הם אפילו לא חושבים שיש לנשיא עמית ניגוד עניינים, כי לא יכול להיות לו ניגוד עניינים! הוא המדינה! טובתו היא טובתה! רצונו הוא רצונה! כשאחות בבית חולים עונדת על דש בגדה סיסמאות של כניעה לחמאס, זו לא דעה פרטית שלה. היא המדינה! דעה אחרת היא לא דעה פוליטית נגדית, היא פגיעה במדינה! לכן אין לה מקום במוסד ציבורי. כשיאיר לפיד הסביר בשעתו, כי הקים ממשלה עם 'האנשים הנכונים מהמקומות הנכונים' – לכך בדיוק התכוון. איש שמאל שיקום ויאמר שלנשיא עמית יש ניגוד עניינים – יחשב לכופר ביסודי האמונה שלהם! לכן סכומי עתק מתקציב המדינה ל'תרבות' של אליטה מנותקת שלא עוברת את אחוז החסימה הם דבר מובן מאליו במדינת ישראל, ואילו תמיכה בלימוד התורה, שהיא נשמת אפה של האומה ועוסקים בה מאות אלפים, כן ירבו – אלו הם 'כספים יחודיים', ומי שדורש אותם עבור הציבור אותו הוא מייצג נחשב ל'סחטן'.

הפתרון לבעיה הוא פשוט להתחיל לחשוב בעצמנו כמו שחושב השמאל. המדינה זה אנחנו! המדינה זה לימוד התורה! המדינה זה לנצח את האויב! המדינה זה לרשת את הארץ! המדינה זה כל הדברים הטובים שאנחנו מאמינים בהם! הם לא עושים לנו טובה בזה שהם מרשים לנו לחיות כאן כנתינים שלהם! 

מעבר לים, דונלד טראמפ מראה להם את הדרך כבר בתחילת כהונתו. על זה נאמר 'חכמה בגויים תאמין!'. כדאי ללמוד דבר או שנים ממנו. לפני רפורמה משפטית, לפני שינויים טכניים כאלו או אחרים – צריך רפורמה בתוך הראש שלנו. סבלנו מספיק זמן, הגיע הזמן לפעול!

יום ששי, כ"ד טבת התשפ"ה

ה'אכזבה' מאיימן עודה – עדות לטפשות שאינה נגמרת

שוד ושבר בישראל, ובעיקר בקרב השמאל – איימן עודה, ערבי מתון, ערבי פרגמטי, חבר כנסת וראש מפלגה בעלת שורשים עמוקים בכנסת, משוה בין המחבלים הנאלחים, אותם הוא מכנה 'אסירים פלשתינים', לחטופים הנמקים בשבי בעזה. איך הוא יכול לעשות את זה? הוא לא מבין את ההבדל בין אנשים שקמו לרצוח לבין אנשים תמימים שלא עשו דבר לאיש? בין מחבל מארגון טרור לתינוק חמוד בן שנה?

אז זהו, שלא. איימן עודה הוא אכן ערבי פרגמטי, ולכן אמר רק חלק ממה שהוא חושב. הוא השוה בין המחבלים לחטופים, אבל זאת רק כדי לשבר את האוזן. באמת, המחבלים הם בעיניו גיבורים, ואילו החטופים שלנו הם כובש אכזר שמגיע לו לסבול מכח ה'התנגדות'. העובדה, ולפיה התמזל מזלו של איימן עודה להוולד עם תעודת זהות כחולה – אינה עושה אותו שונה מאחיו שבעזה ובשכם. זה אנחנו, הישראלים הטפשים, שהשלינו את עצמנו שאם נעניק לפראי האדם אזרחות ישראלית והטבות כלכליות – הם ישנו את עורם וימכרו את זהותם. אבל ההפך הוא הנכון – את תעודת הזהות הם יקחו ברצון, את ההטבות הכלכליות הם ינצלו עד תום, את ההשכלה שאנו מעניקים להם הם יממשו עד קצת היכולת, וכל זאת – כדי להשמיד אותנו בצורה יעילה הרבה יותר מאחיהם הנבערים השוהים תחת חסותם של אבו-מאזן ודומיו.

אבל מי שאין לו מורשת וזהות – אינו מסוגל להבין את מי שיש לו. מי שהתנ"ך עבורו זה סיפורי אגדות – לא מסוגל להבין את אלו הנלחמים על אמונתם (העובדה, ולפיה עודה אפילו אינו מוסלמי – אינה משנה לענין זה. הלאומיות הפלשתינאצית מחילה את הקנאות האיסלמית גם על החילוני המובהק ביותר, כולל קומוניסטים ואנשי בל"ד). מי שמאמין שארצנו אינה אלא פיסת נדל"ן להתמקח עליה – לא יבין את מי שמוכן למות למען אדמתו.

הנרטיב הילדותי של חטופים מסכנים, שנועד לעורר את ה'מצפון' של העולם – הוכח ככשלון מהדהד בכל תחום שהוא. מלבד החרפה והתבוסה הצבאית שהביא עלינו עם עסקת הכניעה, הרי שגם בתחום ההסברתי אנחנו נתפסים בעולם ככובש אכזר שמבצע פשעי מלחמה, והקרקס בהאג, המכונה 'בית הדין הבינלאומי' מוציא כנגד ראשי המדינה צוי מעצר. מוטב לוותר על אותו נרטיב מטופש ולהתחיל לדבר אמונה, לדבר תנ"כית, לומר לעולם את הרש"י הראשון בתורה, שהארץ שייכת לנו משום שבורא עולם בחר בנו לעם ונתן לנו את הארץ. ממילא, זוהי זכותנו להלחם עליה, לכבוש אותה ולהוריש ממנה את האויב. גם אם ימשיכו לומר 'לסטים אותם', לפחות אנחנו לא נודה בכך בעצמנו, לפחות לא נתרפס בפני האומות, שיסכימו לרחם עלינו, כי אמנם אנחנו כובשים ואין לנו זכות על הארץ, אבל בכל זאת ראוי לרחם על תינוק ג'ינג'י חמוד…

לא, זה לא יעבוד. מי שאיבד את תחושת הצדק שלו, יחפש אותו בנרות אצל אחרים ולא ימצא. מי שמייחל להבנה והזדהות של איימן עודה עם מצוקתנו – תקותו תתנפץ אל סלע המציאות. מי שמחפש להראות לעולם כמה אנחנו מסכנים וחושב שאושוויץ היא ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל – יקבל אושוויץ נוסף כאן בארצנו. אחר-כך אולי ירחמו עלינו שוב, ובתנאי שלא ננסה לעמוד על נפשנו.

נמאס מההתמסכנות המגוחכת, נמאס מההתבזות וההתרפסות. הגיע הזמן לעם בוטח בעצמו, גאה במורשתו, נאמן לתורתו, שלא יעניין אותו מה אומרים שונאיו, ושאת זכות קיומו ישאב מהברית הנצחית שכרת עם בורא עולם. המהפך הזה חשוב מכל אסטרטגיה צבאית ומכל תחכום מדיני. הוא הכרחי, הוא מציל חיים, והזמן – אוזל!

יום ראשון, כ"ו טבת התשפ"ה

'בלתי מעורבים' – המנוע שמאחורי הטרור

עדויותיהן של החיילות שהשתחררו במסגרת עסקת הכניעה מלמדות בפעם המי-יודע כמה את מה שבישראל מסרבים להבין על-אף כל הנתונים הזועקים את האמת כשמש בצהריים – כחו העיקרי של החמאס אינו נובע מיכולות צבאיות, תחכום מדיני או עוצמה כלכלית, הוא נובע מדבר אחד – אוכלוסיה אזרחית העומדת מאחוריו, מאמינה בדרכו ורתומה כולה להצלחתו. העובדה, ולפיה במשך קרוב לשנה וחצי הוחזקו החטופות, כמו גם שאר החטופים בעזה, באופן שלא אפשר לצבא לאתר אותן על-אף כל הפעילות המבצעית שנעשתה בעזה, פעילות שהחריבה אלפי בנינים וגבתה עשרות אלפי הרוגים – עובדה זו נבעה מנתון אחד בסיסי, שישראל מסרבת להכיר בו בגלל אותה קונספציה שורשית, הגורסת שישנו ארגון טרור בשם 'חמאס', וישנה לעומתו אוכלוסיה של אזרחים 'בלתי מעורבים' ו'חפים מפשע', שאינם קשורים לארגון הטרור.

שוב ושוב, שוגים בעלי הקונספציה באשליה הנבובה ביותר, ולפיה הראש הערבי פועל כמו הראש שלהם. מכיון שאלופי צה"ל, ראשי השב"כ ושאר האמונים על מערכת הבטחון הם אנשים חילוניים ברוחם ובהשקפת עולמם, מנותקים ממורשתם ומהשתייכותם לאומה, אשר כל מאווייהם סובבים סביב הטבות חומריות, נסיעות לחו"ל ותענוגי העולם המערבי, בוודאי גם הערבים בעזה הם כאלו. נכון, כמו שאצלנו יש כמה פנאטים שמאמינים בערכים ישנים, כך יש גם אצלם, אבל האוכלוסיה האזרחית הנורמלית – הם בוודאי חושבים כמונו, מאמינים כמונו וחולמים כמונו על וילה עם ג'קוזי. איך אמר שמעון פרס בשעתו, כשרקם את פשע אוסלו – עזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון…

אוסלו אינו תהליך מדיני, גם לא מהלך פוליטי. אוסלו היא דת. דת שמאמיניה מקריבים קרבנות אדם על מולך השלום. האידיאולוגיה של אוסלו בנויה על שתי הנחות יסוד, שבלעדיהן כל מגדל הקלפים מתמוטט. האחת היא שלעם ישראל אין יעוד, אין תכלית, אין חזון, וכל רצוננו מסתכם בחופשת סקי בשוויץ שלוש פעמים בשנה. השניה היא שניתן לאלף גם את ה'פרטנר' הפלשתיני לאמץ את אותה השקפה. את ההנחה הראשונה כמעט והצליחו להנחיל, אלא שחסדי ה' ורחמיו מנעו זאת בזכות ההבטחה, כי התורה לא תשכח מפי זרעו. אל מול שטיפת המח הממסדית בת מעל שבעים השנה שנסתה להקים כאן עם ככל העמים, שפל ככל השפלים – מול זה קמה תנועה של יהודים גאים במורשתם, שלא הלכו שבי אחר העגל של אוסלו. וגם כאשר נראה היה שהיהודים מתפתים אחר הבטחות ה'שלום' – ההנחה השניה, ולפיה גם האויב הערבי אינו שואף אלא ל'חיים טובים' נוסח פרס – התנפצה אל סלע המציאות, כי לא על הלחם לבדו יחיה הערבי, גם לא על חשבון הבנק.

לא כל ערבי בעזה הוא מחבל שיורה כדורים ומניח מטענים. לא כל ערבי בעזה הוא חבר פעיל בחמאס. אין צורך בכך. כל מה שהם צריכים זה אוכלוסיה שנותנת גב למחבלים, מעניקה להם סיוע, חסות ותמיכה. רק כך הם יכולים לחטוף יהודים ולדעת, כי ניתן להסתיר אותם בקרב האוכלוסיה. רק כך הם יכולים לנצח את ישראל במלחמה על-אף כל היתרונות של ישראל במישור הטכני. 

כל עוד לא יפנימו כאן, כי המלחמה אינה נגד 'החמאס', כי אם נגד הקולקטיב הערבי, כל עוד לא יפנימו בעזה, כי אותה אוכלוסיה המעניקה את הגב למחבלים – היא שתסבול ישירות מכך, ושעל דעת כן ישראל פועלת בקרבה – שימותו כמה שיותר מהם, שיסבלו כמה שיותר מהם, שיושפלו כמה שיותר מהם – כל עוד נמשיך להלחם ב'טרור' ולא באויב הערבי, ב'חמאס' ולא באוכלוסיה העזתית, כמו גם ביהודה ושומרון, בגליל ובנגב – נמשיך להפסיד במלחמה ולהגיע לעסקאות מחפירות.

צריך רק לפקוח עיניים ולהביט אל המציאות. אבל בשביל זה צריך קודם לפתוח את הראש ולהבין סוף סוף, כי לא סכסוך נדל"ן מתרחש כאן, כי אם מלחמת דת. הבעיה היא שבשביל להבין את האויב, צריך קודם להבין את עצמנו. ובשביל זה צריך לשוב אל ה' באמת. כמה דם צריך עוד להשפך, כמה תבוסות והשפלות צריך עוד לעבור, עד שיכירו ראשי המדינה במהלך הבלתי-נמנע של ההיסטוריה?

יום שני, כ"ז טבת התשפ"ה

השיטה

אתמול 'נבחר' השופט יצחק עמית לתפקיד נשיא בית המשפט 'העליון'. למרות חשיפתם של אי-סדרים כאלו ואחרים, חבריו באליטות לא התרשמו יותר מדי ודאגו לאתרג אותו מכל הכיוונים, עד שהפכו את כל הליך הבחירה לפארסה אחת גדולה. ליריב לוין וחבריו בקואליציה לא נותר אלא 'להחרים' את הועדה, ובכך למעשה להרים ידיים ולאפשר לשליטים האמיתיים להכתיב את המציאות. כעת טוען לוין שאינו מכיר בבחירתו של עמית, אבל כבר ראינו בעבר כיצד האיום במלחמת אחים ובהצתת המדינה משיג את שלו, השמאל שומר על ההגמוניה והימין בשם ה'אחריות' וה'ממלכתיות' ממאן לממש את בחירתו על-ידי רוב מוחלט של הציבור היהודי כאן בארץ.

האמת היא, שיש כאן שיטה, יש כאן מהלך, יש כאן מדיניות ברורה שמניבה תוצאות. השמאל יודע, שהמערכת הפוליטית הדמוקרטית שמאפשרת לעם לומר את דברו היא חסרת סיכוי מבחינתו, ולכן הוא פיתח דרכים אחרות – יצירתיות הרבה יותר וכחניות הרבה יותר – כדי לשמר את שלטונו. אנשי הימין שמאשימים את השמאל בכך שהם גורמים לירידת האמון של הציבור במערכת המשפט – אינם יודעים על מה הם שחים. את השמאל לא מעניין אמון הציבור במערכת המשפט, מערכת המשפט מבחינתו אינה אמורה לשרת את הציבור. היא אמורה לשרת את האג'נדות הרדיקליות של השמאל הקיצוני, והם יודעים היטב שממילא הציבור לא יאמין בהן. זה לא משנה. הם קובעים מה נכון עבורנו, וכל האמצעים כשרים לשם כך. כל הדיבורים היפים על טוהר המדיות ונקיון כפיים מתנפצים אל סלע המציאות. המציאות היא שאם אתה בצד הנכון של המפה – אתה נקי וטהור, ואם לא – תמצא את עצמך מהר מאד על ספסל הנאשמים.

אבל זהו רק חלק מהשיטה. הליבה של השיטה היא תיחום גבולות השיח הציבורי בישראל. על-ידי השליטה בתקשורת, באקדמיה, במערכות הבטחוניות וכמובן – במערכת המשפט, הם מחליטים מה מותר ומה אסור לומר, מה מותר ומה אסור לחשוב. הם קובעים מי רשאי להתמודד לכנסת, מה מותר להגיד בתכניות תקשורת, מה מותר לומר מבלי לקבל כתב-אישום על 'גזענות', אלו ערכים מותר לקדם מבלי להיות חשוף למסע ציד בעוון הומופוביה ושאר מלים שהמציאו כדי להשליט את דעתם המעוותת על המון העם, והם אשר החליטו, שישראל תובס בכל מחיר בעזה, ובלבד שלא לקדם מדיניות שהם תופסים כ'משיחית'. מחיר הדמים הנורא שנשלם כולנו – אינו מעניינם.

השיטה מאד פשוטה. אתה לא מתווכח עם השני, אתה לא מנהל אתו דיון ענייני, אתה לא מאפשר לציבור לשקול את הצדדים השונים של השאלה. אתה פשוט הופך את הצד השני לבלתי-לגיטימי. כך בכל סוגיה, וכך כעת עם מינויו של עמית. חריגות בניה? ניגוד עניינים? פרוטקציה למקורבים? לא צריך להשיב, לא צריך להסביר. פשוט הופכים את הצד השני לבלתי-לגיטימי ובכך תם הויכוח. כך היה וכך יהיה.

הגיע הזמן לשים קץ לרודנות, לפני שהם ישימו קץ לקיום שלנו כאן בארץ. הגיע הזמן לנהל את חיינו על-פי התורה הקדושה, שאינה נושאת פנים לאיש. הגיע הזמן להאמין באמת בערכים שלנו, כפי שהם מאמינים בערכים שלהם. הגיע הזמן שהתורה תקבע את גבולות השיח ולא הטרוף הפרוגרסיבי. הגיע הזמן לא לרפורמה משפטית מינורית, כי אם למהפכה אמיתית, שתושיב על כס השלטון בישראל את נושאי דברה של תורתנו הקדושה, אנשים שיגעו כל חייהם בלימוד דבר ה' והנחלתו לציבור. 

המציאות הדמוגרפית מובילה בברור למצב של רוב מוחלט של שומרי מצוות בארצנו, לרוב מוחלט של אנשים המאמינים בתורה ובהלכה המסורה. כל שחסר הוא להפוך את התורה למה שהיא במקור – תורת חיים של אומה המתנהלת על אדמתה בכל תחומי החיים. להאמין בה באמת, להאמין בערכיה ובמושגיה באמת, להאמין בכך שההלכה המסורה מסיני רלוונטית היום כפי שהייתה בעת נתינתה. כשנאמין, נוכל להשליך מכל המדרגות את המערכת המושחתת של היום.

פרשית עמית אמורה לאותת לכולנו, כי בקרוב מאד לא תוותר בידינו בררה. זה או מדינת כל אזרחיה בחסות הפרוגרס העולמי, או מדינת התורה כדבר ה'. השמאל מבין היטב מה מונח על כף המאזניים והוא מגויס כל כולו למערכה. אנחנו צריכים להבין, כי הוסרו כל המסכות, וגם אנחנו צריכים לגייס את כל האמצעים שברשותנו, ומעל הכל – להאמין באמת, כי בתורתנו הקדושה טמון המפתח לכל מערכת החיים הציבוריים בארצנו. כשנבין – ננצח!

יום שלישי, כ"ח טבת התשפ"ה

יום השנה הבינלאומי לשואה – מה למדנו בשמונים שנה?

בתוך שלל האירועים הרודפים זה את זה בארצנו הקטנה, עבר מתחת לרדאר יום הזכרון הבינלאומי לשואה, כאשר השנה מדובר בשמונים שנה מאז שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ. וראוי מעט להתבונן מה למדנו אנחנו, מה למד העולם, ומה צריך ללמוד ביום זה, מה עלינו לזכור ואילו לקחים עלינו להפיק. נחסוך מהקוראים את ה'לקחים' של בעלי המח המעוות מסוגו של יאיר גולן 'מזהה התהליכים' שהופכים את הקרבן לתוקפן ואת התוקפן לקרבן, וזאת בשל השקפת העולמם העקומה, הכופרת בכל המושגים של טוב ורע, של צדק מוחלט ויושר לעומת אי-צדק ועוולה. נחסוך את האוולת המוסרית של אלו ונשתדל להתמקד במה שנוגע לנו, בטעויות הנפוצות שהתרגלנו ליפול בהן ובפתרונות המעשיים שימלטו אותנו מאותן טעויות.

עצם הרעיון של קיום 'יום בינלאומי לזכרון השואה' מעלה תהיה. נראה, כי אלו שהגו את הרעיון סבורים, כי אם נחנך כמה שיותר גויים בעולם ללמוד על אושוויץ ועל תאי הגזים – זה יוציא להם את החשק לבצע בנו שואה נוספת. הנאיביות חיה ובועטת, והיא כנראה טבועה בדי.אנ.איי של העם היהודי. איני יודע כמה אנשים מודעים לעובדה זו, אבל בליל הבדולח, שהתרחש חמש (!) שנים אחר עלייתו של הצורר הגרמני לשלטון, חיו בגרמניה כשני שליש מהיהודים שהיו שם עם עלייתו. זאת, על-אף שמעולם לא הסתיר את תכניתו להשמדת יהדות גרמניה. 

כיום, שותפיו הפעילים של המשטר הנאצי, הלא הם 'בני דודינו' מהמזרח התיכון, אף הם אינם מסתירים את תכניתם להשמדתנו. לא מדובר בחמש שנים אחר עלייתם לשלטון, אלא במאה שנים של נסיון לחולל לנו שואה – שואה של גרזנים וסכינים, של דם ורצח ברוטלי, בהתאם לאופי הישמעאלי, המתוחכם פחות אמנם מהאופי הגרמני השיטתי, אך הם מפצים על כך במסירות נפש וכח אדם בלתי נדלה. בעוד ישראל עוסקת ב'הנחלת ערכי השואה' לגויים באירופה, שמא יקום מישהו ויכחיש את השואה שהתרחשה לפני שמונים שנה, עוסקות כל מערכות הבטחון, התקשורת ושאר הקליקות בישראל בהכחשת השואה שמתכנן לנו האויב הערבי. ואם מישהו חשב שמה שהתרחש בשמיני עצרת לפני שנה ישנה משהו – המציאות מוכיחה, כי לא למדו דבר.

אתמול דווח, על מעל מאתיים אלף עזתים השואפים להשמידנו, שבמו ידינו אפשרנו להם לחזור לצפון הרצועה, דבר שיקל עליהם לנסות שוב להשמידנו. ממשלת ישראל, שדברה גבוהה גבוהה על 'האויב הנאצי' בנסיון לפייס את העם אחרי הטבח הנורא, נוהגת כלפיהם בכפפות של משי ומסכנת את חיי חייליה כדי להמנע מפגיעה באותם 'חפים מפשע'. נתניהו מרבה לצטט את צ'רצ'יל ורואה בו דמות מופת של מלחמה ברוע. אולם בשעה שצ'רצ'יל מחק ערים שלמות בגרמניה על נשיהם וטפם – ראו ערך דרזדן – נתניהו עסוק בריצוי שונאי ישראל ומנסה להצטדק בפני יורשי הנאצים שיושבים בהאג ומסייעים לחמאס להשמידנו. עד כאן ביחס ל'לימוד לקחי השואה' ברמה הבינלאומית.

לא, רבותי, הלקח הבינלאומי מהשואה אינו שצריך ללמד את הגויים כמה אנחנו מסכנים וכמה ראוי לרחם עלינו. הלקח הוא שצריך ללמד את יהודי הגלות לברוח משם על נפשם ולבוא לארץ בה בחר ה', הארץ בה ניתן לחיות כיהודים ולא להיות נתונים לחסדי שבעים הזאבים המשחרים לטרפנו. נכון, גם כאן לא אוהבים אותנו במיוחד, אבל כאן ביכולתנו לעמוד על נפשנו, אם רק נרצה בכך.

כמובן, שמעל הכל ישנו הלקח הבסיסי התורני של 'והיה אם שמוע', הלקח ולפיו עזיבת ה' ותורתו תביא עלינו את כל הזוועות המתוארות בתורה, ואשר לדאבוננו התממשו באירופה אחר שרוב מוחלט של העם פרק מעליו עול תורה ומצוות. את זה בוודאי לא ילמדו ה'מחנכים' המדופלמים שמקבלים את משכורתם מהמדינה…

לקחי השואה אכן צריכים להילמד, אבל לפני שמתפתים להבלים מבית היוצר שהביא עלינו את הטבח בשמיני עצרת ושמשקיע כספי עתק בתכניות מטופשות ללימוד לקחים בלתי-רלוונטיים – הגיע הזמן לנקות את הראש ולהתחיל לחשוב בצורה תורנית. אז נלמד את הלקחים הנכונים, ונוכל להנצל משואה נוספת.

יום רביעי, כ"ט טבת התשפ"ה

חרפת התמיכה החרדית הרשמית בעסקת החטופים – מלכוד יבנה וחכמיה

השר יצחק גולדקנופף ידוע בעמדותיו המדיניות התומכות בהתישבות היהודית ביהודה ושומרון, והוא אף קרא לא אחת לשוב לעזה. כשר שיכון, עשה רבות עבור קידום ההתישבות והצהיר הצהרות ברוח זו, דבר שאף קומם עליו חלק משותפיו להנהגה החרדית. לכן היה זה מאכזב בעיני רבים לשמוע אותו אומר את ההצהרה הבאה בנוגע לעסקת הכניעה של ישראל ושלביה הבאים. וכך אמר – "נתניהו, אנחנו מאחוריך ואנחנו איתך. אנחנו לא יודעים מה טוב ומה לא טוב. לכל עסקה שתלך אנחנו אתך. צריך ללכת לשחרור כל החטופים עד האחרון שבהם. אנחנו מתפללים שכל החטופים ישובו לביתם בשלום.”

רבים תמהו כיצד נותן גולדקנופף צ'ק פתוח לנתניהו, ועוד ביחס לעסקה, אשר תוצאותיה הרסניות לעין כל רואה, ושאלו – בצדק – האם גם בנושא חוק הגיוס היה נותן לנתניהו כזה אשראי. כאמור, גולדקנופף הוא בעל יחס חיובי ביסודו לישוב הארץ ולחובת המלחמה באויב הערבי, ולכן דבריו טעונים הסבר. שמעתי אתמול נסיונות שונים לבאר את העמדה של המפלגות החרדיות, אשר כל סקר שנערך בקרב הציבור מעיד כי הן רחוקות מאד מעמדת כלל הציבור החרדי, ואנסה לנתח את הדברים קצת יותר לעומק.

לעניות דעתי, גולדקנופף נכשל בלשונו דווקא משום שעמוק בלבו הוא מכיר באסון הנורא הטמון בעסקה. בניגוד לכל מיני 'מסבירנים', הוא אינו מנסה להיתלות בגדולי ישראל ובפסק הלכה כלשהו בעד העסקה, ולו מהסיבה הפשוטה שפסק מנומק כזה אינו קיים. לכן, אף שבחשבון הפוליטי החליט מי שהחליט לתמוך בעסקה, גולדקנופף אינו מעוניין שהיא תרשם על-שם היהדות החרדית, ובוודאי שלא על שם 'דעת תורה' כלשהי, ולכן הוא אמר את המשפט האומלל, ולפיו הוא הולך בעיניים עצומות אחר נתניהו. כאשר המחיר הנורא של העסקה ילך ויתבהר לעין כל, לא ניתן יהיה, על-פי גולדקנופף, להאשים בכך את היהדות החרדית, ובוודאי לא את גדולי ישראל.

אולם כאן בדיוק טמון שורש האסון הרעיוני המלווה אותנו מזה זמן רב. הקונספציה החרדית הרשמית של 'תן לי יבנה וחכמיה' – תפיסה שנוצרה כאשר הציבור החרדי היה מיעוט זניח הנלחם על הישרדותו ולא הייתה משמעות גדולה מדי לאמירה שלו בנושאים לאומיים – קונספציה זו הגיעה כעת אל שוקת שבורה, כאשר הציונות החילונית הגיעה לשבר ערכי שאינו מאפשר לה להמשיך להנהיג את האומה אפילו במישור הגשמי, והעם שבשדות זועק להנהגה אחרת, להנהגה תורנית המנהלת את כל ענייני האומה לאור התורה הקדושה. אולם דווקא בשעה זו, בה עלינו להעביר הילוך ולהנחיל את התורה כתורת חיים בכל שדות העשיה הציבורית – דווקא כעת מנסים להתחפר תחת הסיסמה של 'תן לי יבנה וחכמיה' ובורחים מלקיחת אחריות בנושאים הבוערים ביותר.

השר גולדקנופף יודע היטב את גודל האסון שבעסקה, אבל על-פי תפיסתו – הציבור החרדי אינו רשאי להביע עמדה בנושאים בטחוניים שנויים במחלוקת, וממילא עליו להנהן ולתת גיבוי לכל מהלך של ראש הממשלה. תפיסה זו נובעת מההבנה העקומה – ששורשה בתפיסה בעייתית ביותר בלשון המעטה מבחינה אמונית – ולפיה ישנם 'נושאים דתיים' ו'נושאים חילוניים'. נושאים דתיים כוללים את הסדרת מעמד בני הישיבות, שכר למורות ולגננות החרדיות, דאגה למועצות הדתיות והרחבת כביש היציאה ממודיעין עלית. נושאים 'חילוניים' הם המלחמה בעזה, עסקת החטופים וכל דבר שאינו נכנס תחת הכותרת של יבנה, חכמיה ונספחיה. 

אותה תפיסה עקומה, המנתקת את התורה מהחיים, מובילה לפרדוקסים בלתי-ניתנים להבנה, ובמקרה שלנו – של עסקת הכניעה – ניתן לשמוע דבר והיפוכו מהדוברים הרשמיים, שמנסים 'להסביר' את המהלך של ההנהגה הפוליטית החרדית. מצד אחד, אומרים שהעסקה היא נושא הלכתי עמוק ביותר, המצוי ברומו של עולם, וצריך סנהדרין גדולה שתפסוק בו, ומי אנחנו – דורנו היתום – שיוכל לדון בדיני נפשות (טיעון רדוד למדי לכשעצמו, שהרי רבותינו פוסקים באלפי מקרים של דיני נפשות בהלכות שבת ובעוד הלכות, כל עוד מדובר בשאלות של יחידים שאינם בעלי משקל לאומי). מאידך – דווקא באותם נושאים, שכביכול אין לנו יכולת לפסוק בהם – אנחנו סמוכים ובטוחים על שיקול דעתם של אישים חילוניים שלא קראו ולא שנו, אישים שדורכים על מצוות ה' בלי להניד עפעף, אישים שאווילותם כבר נכרה לעין במעשיהם הקודמים בעסקת שליט ואשר ביחס אליהם יונק כל ילד חרדי עם חלב אמו את ההבנה, ולפיה לא ניתן להלוות להם חמשה שקלים ולסמוך שיחזירו – הם הם אלו שאנחנו נותנים להם אשראי פתוח לעשות ככל העולה על רוחם, בעוד אנחנו – הציבור החרדי, שבקרבו יושבים מאות ואלפי תלמידי חכמים הבקיאים בש"ס ופוסקים ובראשם גדולי ישראל המובהקים – אנחנו "לא יודעים מה טוב ומה לא טוב. לכל עסקה שתלך (נתניהו) – אנחנו אתך", כלשונו של גולדקנופף.

כאמור, המשפט האומלל נאמר דווקא מתוך נסיון שלא לזהות את העסקה ותוצאותיה עם דעת תורה, אבל היא היא הנותנת, שהגענו אל שוקת שבורה ועלינו לחשב מסלול מחדש. רבן יוחנן בן זכאי ביקש את יבנה וחכמיה כשהמקדש עמד להחרב והאומה אבדה את עצמאותה. אחר שבעוונותינו חרב היכלנו וניטלה מאתנו היכולת להתנהל כאומה בארצה, ביקש להציל את מה שנשאר, את התורה שתמשיך להדריך אותנו ושמכחה נוכל לשרוד את הגלות הקשה, עד שנשוב לחיות כאומה לפני בוראנו ולכונן את מלכות התורה. כיום המצב התהפך – בידינו היכולת להשיב את תפארת האומה למקומה הנכון, לחיות כעם ה' לפניו, לכונן את בית חיינו ולהשיב שכינתו לתוכנו. ההסתפקות ביבנה וחכמיה מיצתה את עצמה, היא הפכה בימינו למלכוד. הבריחה מהאחריות הרובצת על נושאי דברה של התורה הקדושה להנהיג את האומה בכל תחומי החיים – בריחה זו כבר עולה לנו בחיי אדם, ולא פחות מכך – היא מהווה חילול ה', כאשר רבים מבינים ממנה, כאילו אין לתורה מה לומר בנושאים ציבוריים, ואותם יש להשאיר בידי נתניהו וחבריו. מעבר לפיקוח נפש שבדבר, יש כאן ביזוי לכבוד התורה ולומדיה. ניתן רק לקוות, שהמציאות תכריח במוקדם או במאוחר את ההנהגה החרדית להתעשת ולהבין, כי מחובתנו להעמיד את קומת הרוח של האומה, ליטול את המושכות לידינו, להתחיל ליישם את התורה בכל אורחות חיינו, לקחת את בית המדרש ולהחיל את מסקנותיו על כל תחומי החיים ולסלול את הדרך לכינון מלכות התורה בדרך לגאולתנו ופדות נפשנו!

לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא"ל, שלחו בקשה בדוא"ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל

או

1@SHEMA-YISRAEL.ORG