שמע ישראל – וירא תשפ"ה

פרשת וירא

שלמות העבודה – לכבוש את הטבע!

עקדת יצחק – בה העפיל אברהם אבינו למעלתו הנשגבת ביותר ואותה אנו מזכירים לפני בורא עלם בראש השנה ובכל עת שרצוננו לעורר רחמיו, ראויה להלמד היטב על-מנת לדעת מה באמת רצונו לפנינו, ובזכות מה אנחנו נגאלים לפניו. הגר"א באמרי נועם על מסכת ברכות דף לג: מאלף אותנו בינה, וז"ל –

"מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות – בזה יבואר מה שכתב (משלי ל יז) 'עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר' ופי' הירושלמי עין תלעג לאב זו מצות כיבוד אב ותבוז ליקהת אם זו שילוח הקן לשלח האם יקרוה עורבי נחל שהם אכזרים שאין להם הנאה אלא שמנקרים ויאכלוה בני נשר שהם רחמנים וה"פ שבכל התורה לא נאמר אריכות ימים כי אם בשני דברים הללו כיבוד אב ושילוח הקן לפי שאין השלימות ניכר באדם אלא כשיש לו שני מדות הפוכות דהיינו מדת הרחמניות ומדת אכזריות לפי שכשהאדם נוהג במדה אחת אינו מוכרח לומר שהוא צדיק אלא י"ל שכך הוא טבעו אבל כשיש לו שני מדות הפוכות כגון רחמניות ואכזריות אז מוכח שהוא צדיק לכך נתן הקב"ה לישראל מצות של רחמניות שהוא כיבוד אב ואם שהוא רחמניות גדולה לפי שכשבאים לידי זקנה ואין להם מקום לנוח דין הוא שירחם עליהם. ושוב נתן להם מצות אכזריות דהיינו שילוח הקן שהוא אכזריות גדולה שנוטל הבנים ומשלח האם ואיתא בירושלמי (וכענין זה איתא במדרש רות החדש דף ז') שכשמשלח האם לפעמים הולכת מחמת צער וטובעת במים אם כן הוא בודאי אכזריות גדולה לכך כתיב בשני מצות אלו אריכות ימים לפי שבשני מדות הללו נשלם האדם בתכלית הטוב ובזה א"ש מ"ש בברכות שם מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות ור"ל שבאמת אין זה רחמים אלא אכזריות רק שכך גזר השי"ת ובזה יתישב קושית התוס' מגילה כ"ה ד"ה מפני וז"ש בעקידה עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה וקשה מאי לשון עתה ידעתי והלא הוא היה צדיק גם מקודם לכן. אבל לפי מ"ש א"ש לפי שקודם לכן לא היה אלא רחמן מאוד שהיה מכניס אורחים וגומל חסדים אבל המדה של אכזריות עדיין לא היה ניכר בו והיה אומרים שאברהם איננו צדיק גמור אבל בעקידה שעשה מדות אכזריות ג"כ עתה נשלם וניכר שהוא צדיק גמור וז"ש עין תלעג לאב זו כיבוד אב דהיינו שרואה בתורה שכתיב בה אריכות ימים והוא לועג על זה ואינו מקיים ונוהג עצמו במדת אכזריות ותבוז ליקהת אם שמבזה המצוה של שילוח הקן שצריך להיות בו אכזרי והוא מבזה לזה ונוהג במדות רחמניות ואין משלח האם יקרוה עורבי נחל כנגד מה שאינו מקיים כיבוד אב ואם ונעשה אכזר עליהם לפיכך יקרוה העורבים שהם אכזרים שאין רוצים לאכול ואעפ"כ מנקרים וכנגד מה שהוא מבזה בשילוח הקן שנעשה רחמן יאכלוה בני נשר שהם ג"כ רחמנים וז"ש לעשות נקמה בגוים וגו' הדר הוא לכל חסידיו ר"ל שאף ע"פ שהם חסידים שנוהגים במדת הרחמים אעפ"כ יעשו נקמה בגוים שהוא מדה הפוכה וזהו הדר להם."

נמצאנו למדים, כי תכלית העבודה היא לעשות לא מה שבטבענו, אלא לשעבד את רצוננו לעשות רצונו. צריך לרחם, ולדעת גם מתי להיות אכזרי, וכן הוא בכל המדות כולן. ואם כך נאמר על היחיד – כל שכן לגבי האומה. אמר קהלת (ג א) – "לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם", והמשיך למנות מידה והיפוכה, להדגים בפנינו את חשיבות הדעת, המבדלת בין עת לעת. קבלת עול מלכות שמים אמיתית מחייבת את הדעת הזו. צריך להתבונן במציאות ובתורה ולדעת מה ה' דורש מאתנו בכל רגע נתון. ואוי למי שנוהג את הנהגת הגלות בזמן שרואים שה' חפץ לגאלנו. וכפי שאסור היה לעורר את האהבה עד שתחפץ – כך אסור לדכא את האהבה כשהגיעה עת זמיר וקול התור נשמע בארצנו! מי חכם ויבן אלה….

שבת שלום ומבורך!

 

** **

יום ראשון, ט' מרחשון

מה כואב להם?

פעם בישראל היה דבר שנקרא 'שמאל ציוני'. פעם בישראל הייתה מפלגה בשם מפלגת העבודה, אשר אחזה בשלטון במשך שנים רבות, ובשאר השנים הנהיגה את האופוזיציה. לנו, יראי ה', כמו גם לשאר חברי הגוש האמוני – היו מחלוקות קשות אתם בכל רמות הדיון – העקרוני והמעשי, במדיניות פנים ובמדיניות חוץ ובכל תחום שלא יהיה בכל רובד אפשרי. אולם דבר אחד היה בכל זאת משותף – כל צד חיפש מה טוב לישראל על-פי השקפת עולמו. כמובן, שהפערים היו אדירים, ובכל זאת – היה מכנה משותף, שאפשר להתקיים כאן כאומה אחת על אף המחלוקות הקשות.

קולות הנהי והבכי בקרב אנשי השמאל, מגישי התכניות, הפרשנים, המומחים ואישי הציבור – קולות אלו מגלים לנו, כי משהו רע מאד עבר על השמאל הישראלי מאז אותם ימים. אני עוד זוכר ויכוחים עם אנשי שמאל שנסובו על השאלה עד כמה ניתן לסרב לארה"ב כאשר זו לוחצת על ישראל. היו נתוני יסוד מוסכמים על הכל. כולם הבינו שצריך ישראל חזקה ושהלחץ האמריקאי מחליש אותנו. הויכוח היה אם ניתן לעמוד בלחץ מבלי לוותר, או שאין בררה וצריך להתקפל. הכל הבינו, כי יהודה ושומרון הם ארץ אבותינו וכואב לוותר עליה. השמאל טען שאין בררה, כי בכך יושג שלום בטוח, והימין טען ההפך.

כל זה עבר ואיננו. השמאל של היום אינו "מוכן לויתורים כואבים בלית בררה". השמאל של היום אינו מוותר "בלב כבד" על ארץ אבותינו. השמאל של היום מעוניין בלחץ אמריקאי על ישראל כדי שזו תיסוג מחבלי אדמתה, השמאל של היום שונא את יהודה ושומרון, משום שהמקומות האלו מזכירים לו את מורשתו, ממנו הוא מנסה לברוח. לכן אם אין לחץ אמריקאי על ישראל – צריך מבחינתם לייצר אותו. נצחון של קמלה האריס היה משאת נפשם, משום שטובת ישראל אינה עוד לנגד עיניהם בשום צורה שהיא.

זה עצוב, זה כואב, אולם זוהי התוצאה הבלתי-נמנעת של בריחת השמאל ממורשתו. מי שלא מאמין שא-להי ישראל ברא את עולמו, מי שלא מאמין שבחר בישראל והוריש מפניו גויים, מי שלא מאמין בכל המושגים של עם נבחר וכל המסתעף מכך – בסופו של דבר אין כל צידוק לקיומו כאן בארץ, גם לא במדינת תל-אביב. לכן כואב להם נצחון טראמפ, ולכן לא ירפו ממאבקם. עלינו להכיר במציאות עגומה זו, ולהבין כי אכן הם חברו לאויב, והדרך היחידה להשבתם לזהות היהודית הבסיסית היא דרך הנחלת היסודות המבוארים בתנ"ך. וגם לנו – לא יזיק לשנן שוב את מה שלעיתים נשכח במרוצת הזמן!

** **

יום שני, י' מרחשון

רחל אמנו, מקס נורדאו ומה שנוגע לנו

ביום פטירתה של רחל אמנו, ראוי להביא סיפור מאלף על מקס נורדאו, סגנו של הרצל, ונאומו בקונגרס הציוני הראשון. הדברים לקוחים מספרו של מזרחן בשם פרופ' אברהם אבן שמואל יהודה. מתואר בו נאומו של נורדאו באותו קונגרס, כאשר הוא חוזר שוב ושוב על המלים 'ושבו בנים לגבולם'. דבריו עוררו ענין, שכן היה ידוע כמתבולל הרחוק מאד משמירת תורה ומצוות, ללא כל רקע תורני. כשנשאל על כך, הסביר –

"את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי! אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן שמונה או עשר שנים. ומעשה שהיה כך היה. לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי אישה מהגרת מפולין, שביס לראשה וילד כבן שמונה או עשר, חיוור פנים, וחולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אלי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל חדש, ומנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מגמגם צרפתית, ואני שואל את אימו, שגם היא מאוד חלשה בשפה. היא אומרת – הוא לא לומד בבית ספר רגיל, הוא לומד ב'חדר', זה בית ספר ליהודים. נזפתי בה קשות, כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן?! ואני בזעם שואל את הילד: ב'חדר' הזה, מה למדת?

אז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש, שאני מהגרמנית שלי הבנתי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה ב'חדר'. יעקב, הוא אומר, על ערש דווי מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו ומתחנן בפניו – "אל נא תקברני במצרים", אלא במערת המכפלה. שם קבורים אברהם ושרה, יצחק ורבקה, שם קברתי את לאה. "ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם". ממשיך יעקב ומספר ליוסף: "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען, בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם". מה פתאום דווקא כאן, בסמוך לבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל? אומר רש"י – וזה הכל הילד הזה מרצה, בן השמונה או העשר, ומביא דברי חז"ל – הרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל לפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה גדולה להוליכני ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאמא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאד אל בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא רשלנות היתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע, רב המרצחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בני, בחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה, ונהי בכי תמרורים יישמע. "רחל מבכה על בניה". וא-להים יענה לה: רחל, 'מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך… ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם'!".

אני, מספר ד"ר מקס נורדאו , לא ידעתי את נפשי. הסבתי את פני לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותי זולגות, ואמרתי לעצמי: "מקס, הלוא תבוש והלוא תיכלם? אתה אדם משכיל, נחשב לאינטלקטואל, עם תוארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכל כתבי הקדש הללו. כלום! ופה, ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט והוא מדבר על יעקב ועל יוסף, על ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכל חי לנגד עיניו". מחיתי את לחיי לפני שהסבתי את פני אליהם. ואמרתי בלבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר"!

בעיתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: "מי שגורל העם חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תיאודור הרצל". מיד נעניתי…".

מה לומדים מכאן? שגם הציונית ה'חילונית' ביותר – אין לה קיום בלא בסיס התורה. ושגם ילד חרדי, שאין לו מושג ב'ציונות' ובמהלכים מדיניים – בעצם מהותו מגלם את שיבת ישראל לארצו. ויותר מכל – שהשיבה לארצנו היא כורח ההיסטוריה, קיום מוכרח של תכלית הבריאה, וה' מסובב נסיבות על-מנת שהדבר יתגשם בדרכיו הנשגבות מבינת אנוש.
מקס נורדאו יכל להמשיך ולהתכחש לתורה ולמצוות – אך בורא עולם לא יתכחש להבטחתו לעמו. ושבו בנים לגבולם – ולאחר מכן רואים, כיצד הם שבים למורשתם, לתורתם, לברית שכרתו עם בורא עולם, בדרך לגאולת עולמים בכינון ממלכת התורה בארצם!

** **

יום שלישי, י"א מרחשון

עופר כסיף כתופעה

ח"כ עופר כסיף הורחק מהשתתפות בדיונים במליאת הכנסת למשך חצי שנה, ויודעי-דבר מציינים, כי זהו העונש המשמעתי הכבד ביותר שהוטל אי-פעם על חבר כנסת מכהן. זאת, בעקבות שורת התבטאויות והצטרפות לעצומה התומכת בתביעה שהוגשה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג שבהולנד, אותה מדינה בה ניסו לשחזר את ליל הבדולח חבריו ה'מדוכאים' של כסיף, אותם 'קרבנות' של רצח-עם, ג'נסייד, טיהור אתני, ותסלחו לי אם שכחתי משהו.

אך לדאבוננו, קשה מאד להאמין, כי תועלת רבה תצלח מהמהלך, שהתקבל פה אחד בועדת האתיקה של הכנסת, וזאת משום שכבר מזמן הכנסת אינה זירת הפעילות העיקרית של השמאל הרדיקלי בישראל. ביודעם, כי עם ישראל רובו ככולו מאס בהם ובמשנתם, פנו גופים אלו לאפיקים אחרים, חוץ-פרלמנטריים, בהם אין צורך לקבל את אמון העם, ודרכם הם חולשים על מוקדי הכח וההשפעה, ומכרסמים בקיומנו מבפנים.

יש לי חבר שהלך ללמוד משפטים – אברך חוצניק שעלה ארצה, למד בישיבות הקדושות וכדרכם של רבים מבני חו"ל החליט לשלוח יד בעולם המעשה. יש באוניברסיטה העברית מכינה לבוגרי המערכת החרדית, שם הם עורכים השלמה למקצועות אותם לא למדו, כדי שיוכלו לעמוד בקריטריונים שדורשת האקדמיה. ובכן, נסו לנחש – מי מלמד היסטוריה לסטודנטים חרדים, מי מגיש בפניהם את החומר ומתבל זאת בהשקפת עולמו, כדרכו של כל מרצה להיסטוריה? נחשתם נכון – מיודענו עופר כסיף. איך הגיע לשם? כפי שמאות רבות של שונאי ישראל מוברגים היטב בכל מערכות ההשפעה במדינה – באקדמיה, במערכת החינך, בתקשורת, בצבא ובמערכת הבטחון כולה, וכמובן – במערכת המשפט.

הרחקתו של עופר כסיף מהמליאה היא צעד סמלי, אבל היא חייבת להיות מלווה בחריש עמוק בכל המערכות כולן. לשם כך חייבים יראי ה' לייצר מערכות חילופיות ולהבין, כי המערכה על גורל האומה לא תוכרע בהטלת פתק בקלפי אחת לארבע שנים. היא תוכרע בקרב על התודעה הציבורית, ולשם כך חייבים להכיר במהות המאבק הרעיוני שמתרחש כאן מול כוחות הפרוגרס והאנטישמיות, אשר בפעולת מלקחיים דואגים לתמוך באויב הערבי בחזית אחת, ולרוקן את מדינת ישראל מכל תוכן יהודי בחזית השניה.

הלואי ויכולנו ולהתיחס לעופר כסיף כאל קוריוז בעל השפעה זניחה על הציבוריות הישראלית. אולם המציאות העגומה היא, שבעזרת כסף אירופאי ותמיכה בינלאומית – האנשים האלו מאיימים על קיומנו הרבה יותר מכל האויבים שמבחוץ. מחובתנו לדאוג, שהמהרסים והמחריבים למיניהם יורחקו מכל מוקדי ההשפעה, להביא תחתם יהודים יראי ה', ואתם ליצור תכנית הבראה לתת-התזונה הרוחנית שממנו סבלה מדינת ישראל מיום הקמתה.

** **

יום רביעי, י"ב מרחשון

סיוע הומניטרי לאויב – חמור ממה שחשבנו!

ממשלת הימין המלא-מלא החליטה להתקפל בפני הממשל האמריקאי העוין המקרטע בסוף ימיו ולהכניס סיוע הומניטרי מסיבי לאויב העזתי, ובכך לאפשר לו לנסות ולשקם את יכולותיו, לרצוח חיילים ואזרחים נוספים ולמנוע את אותו נצחון מוחלט, שנתניהו אולי רוצה, אבל הוא חסר את עמוד השדרה הרעיוני הנצרך עבורו, משום שתחת עול מלכות שמים הוא מעדיף כנראה לקבל על עצמו את עולם של ביידן, בלינקן והאריס. שוב נוכחנו לדעת, כי לא די במה שמכונה 'ממשלת ימין' אם רצוננו בשינוי אמיתי, אלא יש לנער את המערכת כולה ולהקים שלטון של יראי ה', הרואים בבורא עולם גורם ממשי ואמיתי על במת הפוליטיקה העולמית.

רציתי להעלות כאן נקודה נוספת, המעצימה את חומרת המעשה האוילי של הכנסת הסיוע לאויב, מלבד מה שגלוי לעין בפן המעשי, שהוא חמור לכשעצמו. [הרי הכל יודו, שאם יתפסו אדם פרטי שעבור בצע כסף יצלם כמה תמונות עבור האיראנים ויבצע פעולה כזו או אחרת בשליחותם – הוא יוכרז כבוגד וישב עשרות שנים מאחורי סורג ובריח, אז מדוע כאשר הדבר נעשה על-ידי ממשלת ישראל בהיקפים גדולים בהרבה – אין פוצה פה ומצפצף – נשגב מבינתי…]. אבל יש כאן פן חמור אף יותר, הנוגע לנרטיב הישראלי.

הרי נתניהו דאג בתחילת המלחמה להכריז מעל כל במה, שהחמאס הם נאצים, ושמלחמתנו צודקת כמו מלחמתן של בעלות הברית בגרמניה הנאצית. האם צ'רצ'יל, הדמות הנערצת על נתניהו, היה מעביר סיוע הומניטרי לגרמניה הנאצית? האם היה דואג לגורל האוכלוסיה האזרחית בברלין ובדרזדן? או שמא הורה למחוק את ערי גרמניה עד היסוד, כאשר בתוכן בעיקר נשים, ילדים וזקנים, שעה שהגברים לחמו בחזית? אמנם יתכן וכיום היו מעמידים את צ'רצ'יל לדין בקרקס המכונה 'בית הדין הבינלאומי' בהאג, אבל מנהיג אמיתי שדואג לעמו אינו אמור להתחשב בשיקולים כאלו.

כאשר נכנעים לביידן ומכניסים את אותו סיוע, שכל כינוי מתאים לו יותר מאשר 'הומניטרי', בהיותו הדלק המסייע למכונת הרצח של חמאס – לא רק שמסייעים לאויב במלחמתו הפיזית, אלא חמור לא פחות מכך, ואולי אף יותר – מקעקעים את הנרטיב הישראלי ביחס לצדקת המלחמה, הופכים את הטוב לרע ואת הרע לטוב, את החיות הנאציות והאוכלוסיה התומכת בהם לקרבנות מסכנים, ואותנו – לממשיכי הנאצים. ואחר-כך מתלוננים על האנטישמיות בעולם…

בשורה התחתונה, כמו תמיד, מונחת השקפת העולם החילונית, שאינה יודעת מדוע בדיוק אנו נמצאים כאן, אינה מכירה את הרש"י הראשון בתורה, ונזקקת להתנצלויות אינסופיות ובלתי-מועילות על עצם קיומנו במזרח התיכון. הגיע הזמן לשלטון יהודי על-פי תורה, שמכיר את רש"י, מכיר את התנ"ך, ואינו מתרפס בפני האומות המאוחדות בשנאתן לישראל. אבל בשביל זה צריך לקבל עול מלכות שמים. הגיע זמן קריאת שמע!

** **

יום חמישי, י"ג מרחשון

האיש והחזון – ליום פטירתו של מרן החזון איש

השבת יחול יום פטירתו של רבן של ישראל, רבי אברהם ישעיה קרליץ, הידוע בכל העולם בשם ספרו 'חזון איש', וכנהוג בישראל מקדמת דנא, שרבים מגדולינו קרויים על שם ספרם, שכן תורתם היא היא מהות חייהם. וראוי בימים אלו, בהם עומדת היהדות החרדית אותה הנהיג על פרשת דרכים חשובה, להתבונן קצת על משנתו הציבורית מתוך דבריו. יתכן גם, ודעות קדומות השוכנות בלב רבים טובים עשויות להשתנות מתוך אותה התבוננות.

חיבתו לארץ-ישראל מתבטאת לכל אורך כתביו. באגרת למי שחיפש אמתלאות שונות להשאר בגלות הוא כותב (קובץ אגרות א עה) – "מצב הארץ נפרז מרחוק, ואיננו גרוע מהגלות בחוץ לארץ חלילה, ומצות ישוב ארץ ישראל הוכרעה על ידי הרמב"ם והרמב"ן ושאר פוסקים, וידוע עד כמה שאף החפץ חיים לעלות". ליהודי שהסתפק אם לעלות כתב (שם קעט) – "לוא בישרתני החלטתך אתה, או יותר נכון עלייתך שמה, אז הוספת לי משנה שמחה". בספרו חזון איש חושן משפט א כז הוא כותב, תוך כדי דיון הלכתי טהור כדרכו בקודש – "מתנת אברהם אבינו ע"ה קיימת לעולם, וארץ ישראל בחזקתנו עומדת לעולם, משום שניתנה לנו, ואף לאחר שגלו ישראל וקנו האויבים את הארץ בכיבוש מלחמה ויאוש וכו' נחשבת הארץ של ישראל מצד הבטחת שמו יתברך להשיבה אלינו, וגוף הארץ הוא שלנו".

לא רק ברמת התיאוריה חיבב את הארץ, גם בפרקטיקה הכריע בצורה ברורה, כי יש למסור את הנפש למען ישיבתנו עליה. יהודי שגר במושבה הנמצאת בחזית האש במלחמה מול האויב הערבי שאל את מרן כיצד עליו לנהוג, וזכה לתשובה הבאה (מובא בפאר הדור ח"ב עמ' מב) – "הגע בנפשך, אם כך ינהגו כל האוכלוסין שבמקומך, הרי יזוז הגבול לפנים הארץ, ושטח ישובנו ילך ויצטמצם".

עוד מובא בפאר הדור שם – "באחד הימים ביקר אצלו אחד מצעירי התיירים מארצות הברית… הציג לאותו תייר צעיר את השאלה: האם באת להשתקע בארץ? התשובה היתה שלילית. אמר לו: האם מותר לצאת מארץ ישראל? האורח התבלבל ואמר: שמעתי, שאם באים ארצה בכוונה מראש לא להשתקע בה, מותר לעזוב אותה!

ועל כך ענהו החזון איש בנימה של אכזבה גדולה: תמה, תמה, אתה טורח בכדי למצוא דרך איך לעזוב את הארץ, בעת שאנו מתאמצים כולנו דוקא למצוא דרכים איך לעלות ארצה!

באו אליו בחורי ישיבה שעלו מן הגולה ללמוד תורה בא"י, כשהם שואלים: מה דינם בנוגע לשמירת יו"ט שני של גלויות מאחר שדעתם לחזור?

השיב להם החזון איש מיניה וביה: וכי זוהי דעה בכלל? איזה יהודי יש בדעתו לחזור מן הארץ?".

ובהמשך מובא שם תאור מרטיט על יחסו של מרן לארץ הקדושה – "איך יתכן בכלל – היה טוען בפליאה – שאיש אשר חונך על ברכי התורה לא ירגיש חיבה והשתוקקות לארצנו? הלא מוטבע דבר זה בחינוכו של הילד הרך עד שאין למחות את הרשמים שהוא מקבל, הנחרתים כצפורן ברזל ושמיר על לוח לבו, הנה לומד הילד חומש, לומד על משה רבנו שלא קם כמותו, אדון הנביאים אשר קרע לנו את ים-סוף והביאנו לפני הר סיני – ועל שנותיו האחרונות, והנה משה העומד לפני פטירתו ושערי גן עדן פתוחין לפניו, והוא שיזכה להתענג מזיו שכינתו, יתברך לעילא מכל דרגין, בקשה אחת יתירה יש לו: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה ."…איזה רושם כביר על ערכה של ארץ זו סופג לתוך נשמתו ילד זה הלומד את התורה, והלומדה לא כאחרים, אלא בקדושה ובטהרה, הנה הוא רואה לפניו את משה רבנו, אשר חין ערכה גבה בעיניו עדי שחק, וגדולתו בל תשווה לשאר בשר ודם, והוא משתוקק אל הארץ וקדושתו – ואיך הוא לא יאהב את ארץ ישראל?!".

על תחית עולם התורה בארצנו כותב מרן (קובץ אגרות צ) – "בענין חזרתה של התורה לארץ ישראל בימינו כותב מרן החזון איש:

מאות בשנים שהישיבות של בבל נודדים והולכים, סוללים המסילה לשוב אל הארץ שגלו ממנה, חרבו בבבל, ובנו הנהרסות באדמת נכר – בספרד, בצרפת ובאשכנז, חלפו שמותיהם אבל לא חלפה נפשם, זאת התורה שגלתה עשר גלויות ושבנתה ביתה בארץ שנער, ושגלתה מבבל לארצות המערב, זאת התורה החוזרת עכשיו מערבות שממות המערביות אל ארץ הצבי, ארץ הקדושה הניתנה לאבותינו לנחלת עולם, אשר היתה למעון לה בבואה מסיני, להופיע בקרני אורה בקרב ישראל".

ביחס לשיבתנו לארץ בדור זה מובא במעשה איש ה עמ' קסט, כי הג"ר ירוחם ורהפטיג זצ"ל שלח את הג"ר יואל קלופט זצ"ל לשאול את רבנו אם בנו יעלה לארץ ישראל. היה זה לאחר מלחמת העולם, המצב בארץ היה קשה עקב המאורעות שהיו כאן, ועלתה השאלה אם יבוא ארצה, או שמא יסע לאמריקה, השיבו רבנו: הסברא נותנת, שהישוב בארץ ישראל כבר לא יתבטל עד ביאת המשיח" (על-פי עדות בנו הרב חיים קלופט שליט"א). וכן העיד מרן הגאון רבי יששכר מאיר זצוק"ל (שכר שכיר מועדים עמ' קמו הערה 78): "באייר תש"ח ירו המצרים מתוך מטוסים קלים, וקבוצה של בחורים רצו לבית של החזון איש ובתוכם הרה"ג רבי אורי קלרמן זצ"ל, ושאל את החזון איש מה יהיה אתנו. ואמר: אל תדאגו, לא יהיה חורבן שלישי".
בספר חזון איש על שביעית סימן כד, בפסק המפורסם כנגד היתר מכירת הארץ לנכרי בשביעית, כותב רבנו דברים מאלפים ביחס לישיבת נכרים בארצנו –

"ואף לדעת הראב"ד [שמתיר קבלת גר תושב גם בזמן הזה כשאין היובל נוהג, ולא כהרמב"ם שמחמיר בבזה) – דוקא שהוא שלם באמונת ישראל שישראל נתחייב בתרי"ג מצוות וב"נ בז' אבל אם יש לו דעות כוזבות והוא משועבד לדעותיו אף שאין בהן ע"ז ממש [כמו מאמיני האסלאם] וגם הוא שומר ז' מצוות מצד היושר [מה שקשה לומר על אלו השטופים ברצח, אונס וגנבה], שאינו ראוי לקבלו לגר תושב, הרי הוא באיסור ל"ת ובאיסור ישיבה וקרינן בהו פן יחטיאו בכפירותם. ואע"ג דלענין לאסור יין בעובד ע"ז תלוי וכמש"כ הר"מ פי"ג מהמ"א הי"א והט"ז יו"ד סי' קכ"ד ס"ק ד', הכא לענין לא תחנם אין חילוק". ובהמשך שם הוסיף– המציאות של עע"ז [גוי] על אדמת ישראל בקנין – שנאוי לפני המקום!".

יהיו דברי מרן אור לדרכנו בקבלת עול מלכות שמים באמת, דקדוק ההלכה וחיבת ארצנו הקדושה.

** **

יום שישי, י"ד מרחשון

בואו חשבון – האם צריך רפורמה משפטית?

המאבק סביב חוק הגיוס שהולך ומחריף וסוחף לתוכו גם רבים מבני הציונות הדתית כנגד היהדות החרדית מחייב חשבון נפש פנימי בקרב ציבור היראים, כיצד הגענו למצב בו בקונסטלציה הפוליטית האידיאלית לכאורה שהציבור החרדי יכל לקוות לה – הישגיו הפוליטיים דלים ביותר, ואף בנושא גיוס בחורי ישיבות, שאמור היה להיות מוסדר בצורה הבטוחה ביותר – עומדים מול שוקת שבורה, צוי גיוס נשלחים, וברור לכל, כי לא רק נערי השוליים שממילא נפלטו מהישיבות נמצאים על הכוונת, כי אם כלל בחורי הישיבות, כאשר כל בר-דעת מבין, כי לא חוסר כח האדם בצבא הוא המניע העומד מאחורי המהלך, כי אם הנסיון לחנך מחדש את הציבור החרדי בצלמם ובדמותם של האליטות הנאחזות בצפורניהם בהגמוניה ואינם מוכנים להרפות ממנה גם כאשר מזמן הפכו למיעוט זניח.

בנקודה זו, מחובתנו ללכת אחורה ולהתבונן בהתנהלות החרדית ביחס לרפורמה המשפטית. הרי הדעת הייתה נותנת, כי החרדים יעמדו בחוד החנית של המאבק, משום שאין מי שעומד במחלוקת קוטבית מול הנסיון לנהל כאן דיקטטורה של 'הציבור הנאור', כפי שהגדיר זאת אהרון הכהן הגדול (ברק, לא בן עמרם). דיקטטורה זו באה להנחיל בכח הזרוע ומתוך כפיה את הערכים הקוטביים ביותר לתורה הקדושה ולכל מה שהציבור החרדי מאמין בו, ואין צורך לומר, כי הציבור החרדי יהיה נרדף ומבוזה תחת שלטון זה. בפועל, כידוע, מי שעמד בחוד החנית של המאבק היו גורמים אחרים, וכאשר השמאל התקומם וחפשו חוליות חלשות בקרב תומכי הרפורמה, מצאו לחרפתנו את הנציגות החרדית, אשר הייתה מוכנה לוותר על הכל תמורת אשליה של 'תן לי יבנה וחכמיה'.

ובכן, יבנה וחכמיה, פוניבז' ולומדיה, חברון וצורביה, סלבודקה, וולפסון, תפרח, יחוה דעת ופורת יוסף, רבנן ותלמידיהון דבכל אתר ואתר – כולם כאחד עומדים כיום תחת מתקפת הפרוגרס ונציגיו במערכת בתקשורת, בפוליטיקה, ובכל זרועות השלטן, כאשר על הכל מנצחת מערכת המשפט, אשר הריחה טרף קל הרועד מפניה ונעצה בו את טלפיה.

מחובתנו לערוך חשבון נפש ולהבין, כי איננו עוד בפולין או ברוסיה, בצרפת או במרוקו, שם כאשר הרעו לנו יותר מדי, נטלנו את מקל הנדודים בידינו וחפשנו ארץ אחרת שתארח אותנו עד לשוט הבא. בארץ-ישראל, חזרנו לארצנו, ועלינו להתנהל בה כאדונים בארצם. סילוק השופטים הרעים מישראל הוא תנאי הכרחי לא רק לבוא הגאולה השלמה, כי אם גם לחיים תקינים עד אז, והרפורמה המשפטית נצרכת כמו אויר לנשימה. איננו משלים את עצמנו שעל-ידי כך יבוא שלטון התורה, אבל לכל הפחות תהיה כאן דמוקרטיה, אשר במצב הנוכחי כאשר רוב העם אוהד את התורה ולומדיה – היא טוב לאין ערוך מהדיקטטורה של בג"ץ. 

מי שרוצה את יבנה וחכמיה, את עולם התורה ואת האפשרות לחיות כאן כיהודים חרדים – חייב להבין שהדרך לכך עוברת בדאגה לכלל ישראל ובתפיסה כוללת של מצב האומה. אם רוצים את עולם התורה, צריך גם לדאוג לצביון המדינה בכללותה, לנצחון ישראל מול האויב הרצחני ולכל מה שחיוני לקיומנו הפיזי והרוחני בארצנו. הגיע הזמן, שהציבור החרדי יעמוד בחזית המערכה מול מערכת המשפט הרקובה. "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"!

** **

הכותב הנו יו"ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא"ל, שלחו בקשה ל:

SHEMA@KEDUSHASTZION.ORG

גם הערות תתקבלנה בברכה בדוא"ל הנ"ל.