‏‏‏‏‏‏‏‏שמע ישראל – משפטים-ויקהל תשפ"ה

יום חמישי, ט"ו שבט התשפ"ה

 מה משותף לדונלד טראמפ ורפאל חיון?

השם 'דונלד טראמפ' מוכר היטב בעולם כולו. רפאל חיון – הרבה פחות. ועם זאת, קיים קשר גדול בין השניים, משום ששניהם – כל אחד בדרכו – חושפים את צביעותם הגדולה של אותם אנרכיסטים, אשר כמו הנחש הקדמוני – הוא יצר הרע, שמשנה את שמו בכל סיטואציה אבל נשאר במהותו אותו דבר – כך הם משנים את שמם ונשארים במהותם עם אותה מטרה ברורה של קעקוע כל זהות יהודית במדינת ישראל. מלוחמי 'טוהר המידות' שקראו לעצמם 'הדגלים השחורים' (כמובן, מעל השופט עמית לא מתנוסס כל דגל שחור), דרך מגיני 'הדמוקרטיה', כלומר האוליגרכיה האליטיסטית המתנשאת שמזמן אינה מייצגת את רוב העם, וכעת נכסו לעצמם את התדמית האולטימטיבית כרחמנים גדולים, הדואגים כביכול לחטופים בעזה.

דונלד טראמפ הטיל פצצה ואמר, שאם לא ישוחררו כל החטופים עד שבת הקרובה, תפתח הגהנם על עזה. אילו אותם אנשים היו באמת דואגים לשלום החטופים, היו יוצאים לרחובות בהמוניהם כדי לתבוע מנתניהו לנצל את ההזדמנות וללחוץ את החמאס אל הקיר. הנה ההזדמנות שחיכו לה, לשחרר את כל החטופים. תחת זאת, הם מאשימים את נתניהו בכך שהוא 'מסכן' את העסקה המפוקפקת, שתשאיר את החמאס בשלטון, תשפיל את ישראל, תביא לרצח המוני יהודים ותשאיר את מרבית החטופים להנמק בשבי. דונלד טראמפ אולי מסייע לחטופים, אבל הוא לא מסייע לאג'נדה של השמאל, ולכן המהלך שלו לא יזכה לגיבוי של אנשי קפלן.

רפאל חיון הוא יהודי מעניין, חרדי מנתיבות, שבמשך שנים רבות מאזין לרשתות ערביות וניחן ביכולות טכנולוגיות שמאפשרות לו להשיג מידע קריטי ומציל חיים מהאויב. הצבא, כמובן, לא שעה לאזהרותיו לפני הטבח הנורא, ואף שלל את רשיונו להחזיק בציוד מתוחכם, על-אף שהציוד הזה הציל חיים רבים ומנע פיגועים. על-אף זאת, המשיך לעקוב אחר האויב עם מעט הציוד שנותר בידו, ואף שלח התראה קונקרטית בחודש שלפני הטבח הנורא. חיון מספר, כי מהאזנותיו אחר שהתחילה המלחמה, בטרם נכנעה ישראל וספקה סיוע המכונה 'הומניטרי' לאויב הרצחני – עמד חמאס על סף שבירה, שהייתה מביאה להסגרתו של סינואר ולשחרור כל החטופים ללא כל תמורה! מי שמנע את שחרור החטופים כולם היה לא אחר מאשר נשיא ארה"ב דאז ג'ו ביידן וממשלת ישראל שהתקפלה בפניו ואפשרה להכניס לעזה מזון, דלק, חשמל וכל מה שהם צריכים כדי להמשיך להתעלל בחטופים ולהלחם בישראל.

לכאורה, היו אנשי קפלן אמורים לעוט על המידע הזה כמוצאי שלל רב – נתניהו אשם במצב החטופים! אבל לא – זה לא מסתדר עם האג'נדה, כי הם לא באמת רוצים את החטופים, הם רוצים את התבוסה הישראלית לפי מתוה ביידן! 

ושוב חוזרים לאותה נקודת יסוד, העומדת במוקד כל הויכוח הציבורי בישראל. אותם אנשים נטולי כל זהות יהודית רוצים לכפות את השקפת עולמם הקוסמופוליטית על כלל אזרחי ישראל ולהפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה. לא מעניין אותם חטופים, גם לא מעניין אותם בנימין נתניהו האיש. מעניין אותם השליטה המוחלטת שלהם במושכות השלטון מקום המדינה, ועוד מלפני זה, שהולכת ונשמטת מידיהם ככל שעם ישראל שב לבוראו ולמורשתו. על זה, ורק על זה, ניטש הויכוח. החטופים מהווים עבורם נכס אסטרטגי, משום שעם ישראל הם רחמנים בני רחמנים וניתן באמצעות מצבם הקשה באמת – לעורר רגשית את הציבור באופן שימחק לחלוטין כל שיקול שכלי. כך הם יתנגדו לכל מהלך שבאמת יביא את החטופים, כל עוד הוא לא יבטיח את התבוסה וההשפלה הישראלית שהם כל-כך זקוקים לה במאבקם נגד שיבת עם ישראל לארצו ולמורשתו. 

אסור להתרגש מהם, אסור להתפעל מהם. שום קמפיין משומן לא ימחק לנו את השכל הישר. צביעותם זועקת לשמים, ומי שגורל החטופים באמת חשוב ללבו, מי שמבין שיש כאן מלחמה אמיתית על אמונתנו לעומת אמונת ההבל של האיסלם הרצחני – מבין שכניעה משפילה תביא רק יותר חטופים, יותר נרצחים ויותר כח לציר הרשע. שיבה לה' ולתורתו, מלחמת חורמה באויב והשענות על בורא עולם – זוהי התשובה היחידה לאויב הרצחני, ולא עסקאות מפוקפקות שכבר הביאו עלינו אסונות. 

דונלד טראמפ הגוי מבין שרק כח עובד מול אויבינו, בני אברהם יצחק ויעקב צריכים ללמוד ממנו קל וחומר.

יום ששי, ט"ז שבט התשפ"ה – ערב שבת קודש פרשת יתרו

פרשת יתרו

בין אדם למקום, בין אדם לחברו והקשר ביניהם – תאומי צביה

אחת הטענות שנוהגים לטעון נגד אפשרות קיום התורה כחוקת האומה, היא שהתורה דואגת לכבוד שמים, אך לא לכבוד האדם. לחילונים, כך הם טוענים, יש מוסר אנושי, המסדיר את יחסי החברה, שאינו תלוי במוסר התורה, ועל-פיו יש להתנהל בחיי היום-יום. לדאבוננו, הגלות הארורה שמנעה מאתנו לקיים חיים יהודיים מלאים בארצנו – גרמה לרבים מאתנו להמשך אחר הדעה, ולפיה התורה שייכת לבית המדרש, ואילו מחוצה לו – יש להתנהל על-פי כללים אחרים. בפרשתנו, פרשת יתרו, בה ניתנו עשרת הדברות, יש מכילתא נפלא, המנפץ את הלך המחשבה ההרסני הזה (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת יתרו מסכתא דבחדש פרשה ח) –

"כיצד נתנו עשרת הדברות: חמש על לוח זה וחמש על לוח זה. – כתיב 'אנכי ה' אלהיך', וכנגדו 'לא תרצח', מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך; משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה והעמיד לו איקונות ועשה לו צלמים וטבעו לו מטבעות; לאחר זמן כפו לו איקונותיו, שברו לו צלמיו ובטלו לו מטבעותיו ומיעטו בדמותו של מלך; כך כל מי שהוא שופך דמים, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך, שנאמר (בראשית ט ו) 'שופך דם האדם' וגו' 'כי בצלם א-להים עשה את האדם'. – כתיב 'לא יהיה לך' וכתיב כנגדו 'לא תנאף', מגיד הכתוב שכל מי שעובד עבודה זרה מעלה עליו הכתוב כאלו מנאף אחר המקום, שנאמר (יחזקאל טז לב) 'האשה המנאפת תחת אשה תקח את זרים', וכתוב (הושע ג א) 'ויאמר ה' אלי עוד לך אהב אשת אהובת רע ומנאפת' וגו'. – כתיב 'לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא', וכנגדו כתיב 'לא תגנוב', מגיד הכתוב שכל מי שהוא גונב, לסוף בא לידי שבועת שוא, שנאמר (ירמיה ז ט) 'הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר' וכתיב (הושע ד ב) 'אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף'. – כתיב 'זכור את יום השבת לקדשו', וכנגדו כתיב 'לא תענה'. מגיד הכתוב שכל מי שמחלל את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שלא ברא עולמו לששה ימים ולא נח בשביעי, וכל מי שמשמר את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שברא עולמו לששה ימים ונח בשביעי, שנאמר (ישעיה מג יב) 'ואתם עדי נאום ה' ואני א-ל'. – כתיב 'כבד את אביך ואת אמך' וכנגדו כתיב 'לא תחמוד', מגיד הכתוב שכל מי שהוא חומד, סוף מוליד בן שהוא מקלל את אביו ואת אמו ומכבד למי שאינו אביו. לכך נתנו עשרת הדברות חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, דברי ר' חנינא בן גמליאל, וחכמים אומרים עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, שנאמר (דברים ה יט) 'את הדברים האלה דבר ה' – ויכתבם על שני לוחות אבנים', ואומר (שיר השירים ד ה, ה יד) 'שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה' ואומר 'ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש'.

לא ניתן להפריד את הלוחות זה מזה! אין מוסר אנושי בלא כפיפות למוסר הא-להי. אין בין אדם לחברו בלי בין אדם למקום! אין חיים חברתיים תקינים בלא חוקי התורה כבסיס לאותם חיים! אין מדינה מתוקנת שאינה מדינת התורה! המציאות הוכיחה כבר קרוב לשמונים שנה, כי מדינה חילונית אינה יכולה לקיים חברה מתוקנת, כי חינוך חילוני מוליד פשע וחוסר צדק. הגיע הזמן לחבר את הלוחות כמו תאומי צביה ממש, הגיע הזמן לעלות קומה, להפיח את רוח התורה בגוף האומה, הגיע הזמן לשלמות האמיתית של החלת התורה על חיינו המדיניים והחברתיים.

יום ראשון, י"ח שבט התשפ"ה

הנרטיב שלנו, הנרטיב שלהם

האמת, שתכננתי להקדיש את המאמר היום לנושא הנרטיב והלוחמה הפסיכולוגית, ולחוסר האונים הישראלי מול הבזיון שאנחנו עוברים בבמות הנצחון של האויב, בהם הם משפילים את שבויינו בטרם שחרורם. רציתי לכתוב על כך שהאויב מבין היטב מהו יצירת נרטיב, שחמישים אלף הרוגים אינם מרתיעים אותו וגם מספר כפול לא ירתיע אותו, כי כל עוד הוא יכול ליצור נרטיב של נצחון במלחמה על אל-אקצה – הוא ימשיך במאבקו הרצחני וישפיל את ישראל שוב ושוב. יותר מכל רציתי לכתוב, שהמאבק המכריע באמת אינו מתנהל מול האויב העזתי, אלא מול האויב שבתוכנו, שליחי הפרוגרס העולמי שמחדירים לנו רעל של שנאה עצמית והתכחשות ליעוד שלנו כעם ה'.

רציתי לכתוב, שמי שאינו מבין מדוע הוא נלחם, לעולם לא ינצח, גם אם בידיו כל היכולות הצבאיות והטכנולוגיות. רציתי לכתוב, שמול הנרטיב של 'מבול אל-אקצה' אי אפשר לנצח עם נרטיב של 'עסקה בכל מחיר' וגם לא בעיוות המושג ההלכתי של 'פדיון שבויים'. רציתי לכתוב, שההיסוס הישראלי לעומת הנחרצות של נשיא ארה"ב להמיט גהנם על עזה וההסתפקות בטפטופים של חטופים ספורים שמלווים באותם טקסים משפילים ללא כל תגובה ישראלית הם סימפטום של אותה מחלה – העדר המטרה, העדר האמונה בצדקת דרכנו, העדר ההבנה מהי משמעותה של מלחמה זו, העדר הנרטיב הישראלי.

רציתי לכתוב כל זאת, עד שסמוך לכתיבת השורות ראיתי שאמנם, ישראל יודעת מהו נרטיב ומהי לוחמה פסיכולוגית. אולם אחר שראיתי זאת, הבנתי שהמצב חמור ממה שחשבתי. וכך התבשרנו, שהמחבלים הארורים ששוחררו מבתי הכלא במסגרת העסקה – לא יצאו סתם. הם הולבשו בחולצות עם כיתוב בערבית – 'לא נשכח ולא נסלח', ומגן דוד עם סמל של שרות בתי הסוהר. ואלו דברי גורם בכיר בשב"ס –

"התמונות האלה והכיתובים הם מעשה שחשבנו עליו באופן יסודי עם גופי ביטחון שונים. כותבים כל פעם אמירות כאלה על גבי חולצות המחבלים. אנחנו רוצים לקבע את נרטיב התודעה, ולהשיג אפקט כפול: מסר בין-לאומי, לפיו משחררים את המחבלים מתוך עוצמה בניגוד למה שהיה בשואה, ומסר לציבור הישראלי: למרות שאנחנו משחררים מחבלים עם דם על הידיים – לעולם לא נשכח".

הבנתם, רבותי? רוצים להשיג אפקט כפול, לא סתם. יש כאן מסר בינלאומי, שבניגוד למה שהיה בשואה – משחררים את המחבלים מתוך עוצמה. כן, היה כבר ראש ממשלה כאן שטען ש'איפוק זה כח'. שחרור מחבלים הוא עוצמה, תבוסה היא נצחון, בזיון הוא כבוד וחרפה לאומית היא התיקון לאושוויץ. בעידן הנדסת התודעה ושטיפת המח השיטתית, אפשר לשכנע את ההמון, כי השמש זורחת במערב ושוקעת במזרח. אז בואו נריע לשב"ס ולממשלת ישראל, שמתוך 'עוצמה', כמובן, החליטו לשחרר אלפי מחבלים שיכינו את הטבח הבא, שבעקבותיו שוב יחטפו יהודים, וישחררו אותם תמורת עוד מחבלים, שאף הם ישוחררו מתוך 'עוצמה'. אנחנו לא באושוויץ, רבותי, באושוויץ לא היינו משחררים את רוצחינו, היום כן. וזה עוד מסר בינלאומי, שהעולם ידע שיהודים כבר לא הולכים כצאן לטבח לתאי הגזים. היום הם כבר מסייעים לאויב לרצוח אותם.

והמסר השני – לעולם לא נשכח. כמובן שלא נשכח. ואם מישהו ישכח, האויב יטרח להזכיר לנו את קיומו שוב ושוב. אותם מחבלים, שכבר הספיקו לשרוף את החולצות של השב"ס ולתעד זאת מתוך בוז עמוק למערכת הישראלית, ככל הנראה לא יתחילו לגדל חסה עם שחרורם. איני יודע אם עדיין מחתימים אותם על כך שלא ישובו לעסוק בטרור, או שהמערכת כבר מבינה שהיא מגחיכה את עצמה מתוך טפשות אופיינית, אבל כך או אחרת – אנחנו לא נשכח. אלא שזו בדיוק הבעיה – שגם כאשר אנחנו זוכרים היטב, זה לא מונע מאתנו לעשות את אותן טעויות ביודעין. 

אמנם, נתבשרנו שישראל מודעת למושג של לוחמה פסיכולוגיה ונאבקת על הנרטיב. אך כאשר אין שום אמונה בצדקת קיומנו בארץ, כאשר בורא עולם אינו מהווה פקטור בשיקולים הישראליים משום שההנהגה הישראלית אינה רואה בו מושג פרקטי – בניגוד לנשיא ארה"ב, אגב – כאשר כל מהותה של הציונות החילונית היא 'מקלט בטוח' לעם נרדף, הוא ממשיך להיות נרדף גם בארצו וגם כשיש לו מדינה ריבונית. לכן ישראל מפחדת ממלחמת חורמה בעזה, גם בגיבוי אמריקאי. היא לא מפחדת מתבוסה, היא מפחדת מנצחון! נצחון ישראלי אמיתי יכריח אותנו להביט במראה ולהכריע מי אנחנו – עם ה' או עם ככל העמים. נצחון אמיתי יביא אותנו למחוזות שהממסד הישראלי רועד מלהגיע אליהם – ולכן הפכו את האמונה השורשית היהודית בביאת המשיח למושג הזוי. והם הצליחו כל-כך, עד שכאשר יהודי אמוני מואשם ב'משיחיות', הוא מרגיש צורך להתגונן ולתרץ שחלילה, הוא לא משיחי, הוא ריאלי.

אבל יושב בשמים ישחק, ועל-אף הבריחה הישראלית מאותה 'משיחיות הזויה', כפי שהם אוהבים להגדיר אותה, ועל-אף ההישענות על ארה"ב כתחליף להשענות על בורא עולם – הקב"ה מגלגל את הכל לעבר התכלית הנרצית בבריאה, ואת נשיא ארה"ב הוא שולח כדי להזכיר לנו את אותו יעוד משיחי. רציתם ריאליזם? בבקשה – קבלו אותה ותגלו, שהמשיחיות היא היא המצב הריאלי של עם ה', אם ירצה ואם לאו. נקוה רק, שלא יהיה קטרוג עלינו בשל כך, שלא השכלנו להבין זאת בעצמנו. והוא רחום יכפר עוון…

יום שני, י"ט שבט התשפ"ה

יהדות אנגליה, נא להכיר – משק כנפי ההיסטוריה

המאבק של יהדות אנגליה כנגד הגזרות על החינוך התורני עולה שלב, והפרלמנט שם נערך לקריאה שלישית של חוק השמד בטרם יובא לאישור בית הלורדים. בשעה שכאן בארץ הקודש מתאוננים על שכר המורות ועל אופק חדש, על מצוקת כיתות במקומות מסוימים ועל פיתויים שמציעים למוסדות כאלו ואחרים בכדי שישנו מהדרך המסורה באי-אלו פרטים – הכל דברים שחשוב להאבק עליהם ולעמוד על נפשנו – באנגליה זוממים על-פי חוק להכניס את תכני הכפירה והתועבה הקשים ביותר כלימודי חובה בכל המוסדות ללא יוצא מן הכלל, כאשר סנקציות פליליות מושתות על הורים, מלמדים ואנשי צוות שלא ישתפו פעולה עם הגזרה הנוראה.

וכך אנו למדים על-פי הדיווחים מהאי הבריטי על "משאו המסעיר והדרמטי של העסקן הוותיק הרה"ח ר' שמואל גרשון גראד שליט"א מראשי העסקנים בענגלאנד שנשא במעמד ההיסטורי מול בניני הפארלימנענט ביום שלישי פרשת יתרו במקהלות המוני בני יהדות ענגלאנד שבאו לזעוק ולהתחנן על נפשם על יהדותם ועל אמונתם". כן אנו למדים על מכתב מרטיט של ראש ישיבת גייטסהד הגאון הגדול רבי אברהם גורביץ, אשר מורה כי באם יעבור החוק סופית, יאלצו בני יהדות אנגליה לעקור ל'ארץ אחרת'. לצד הדיווחים על פעילות ענפה של עסקני אנגליה לביטול הגזרה, אנו שומעים גם על "עצרות תפילה ובקשה להצלת יהדות אנגליה מיד מצריה ומעמדי מחאה רבי משתתפים בראשות גדולי רבני אנגליה אל מול בנייני הפרלמנט הבריטי המכריזים כי בית ישראל לא יוותר בשום פנים ואופן על יהדותו וימסור עליה את נפשו ומאודו."

ובכן, יש לי הצעה לא רעה בכלל עבור יהדות אנגליה, הצעה יעילה בהרבה מאשר הפגנות מול הפרלמנט הבריטי, אשר עלולות להתפרש כ'התגרות באומות'. במדינת ישראל, כידוע, מחנכים מאות אלפי יהודים את ילדיהם לתורה ולמצוות, חלקם על טהרת הקודש ממש, חלקם עם לימודי חול כאלו ואחרים על-פי הבנת ראשי הקבוצות השונות שמכילים את הפסיפס הרחב של הציבור החרדי בארצנו. נכון, גם כאן יש נסיונות, אבל ניתן להתמודד אתם, וככל שעובר הזמן, כך עולה מספר המוסדות התורניים והמטוטלת נעה לכיוון רוב של שומרי מצוות בארץ הקודש, עד שביום מן הימים – והוא קרוב יותר ממה שחושבים – החינוך הרשמי בארצנו יהיה על אדני התורה והיראה. 

ישנו מושג שנקרא 'משק כנפי ההיסטוריה'. ישנו תהליך שמימי שמתרחש כאן. ישנה תכלית לבריאה, שבמרכזה מלכות ה', כאשר נשגב ה' לבדו ביום ההוא. וזה יקרה בירושלים, לא בלונדון. גם לא בניו-יורק או בפריז או באנטוורפן. זהו תהליך שהולך ומתרקם כבר מעל מאתיים שנה, ועל-אף נסיונותיהם של כל מתנגדיו לעצור אותו – לא רק שלא עלה בידם, אלא הוא זוכה כעת לתאוצה אדירה. יהדות אנגליה זכתה למסר משמים, שהגיע הזמן לארוז את המזוודות, ולא סתם ל'ארץ אחרת', אלא לארץ בה בחר ה' להשכין את שכינתו. ואם דואגים מפני מצוקת הדיור, חופה של עזה עשוי מאד להיות פתרון נאות להקמת ערים וישובים בהם ילמדו את תורת ה' בלא לימודי כפירה הנכפים על-ידי השלטונות. כדברי הרב גורביץ, בית ישראל לא יוותר בשום פנים ואופן על יהדותו וימסור עליה את נפשו ומאודו. יש רק לקוות, שאחר שנות גלות כה רבות, יבינו ביהדות אנגליה, כי שמירת היהדות כוללת את הבנת היעוד התורני, התכלית הא-להית בבריאה והכרת מקומנו ויעודנו, ובכלל זה ההבנה, כי עתידם אינו נמצא בארץ האי. השמש שוקעת על יהדות אנגליה, והגיע הזמן לשוב הביתה, לארץ בה בחר ה', בה עיניו נמצאים מראשית השנה ועד אחריתה. הגיע הזמן להתחבר למשק כנפי ההיסטוריה ולהטות שכם במאבק היהדות החרדית להפיכתה של ארץ ה' לארץ בה התורה תהיה חוקת האומה. ברוכים הבאים יהדות אנגליה, ברוכים השבים לארץ ה'!

יום שלישי, כ' שבט התשפ"ה

צעד קטן לישראל כץ, צעד גדול לקראת הגאולה

צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שזה מה שאנחנו קוראים – "היום התפרסם לראשונה כי שר הבטחון ישראל כץ הורה על הקמת ‘מנהלת הגירה מרצון’ לתושבי עזה. על פי התוכנית, ליוצאים מעזה יערך בידוק קפדני כדי לוודא שאין להם קשר לארגוני הטרור, וישראל תלווה כל שלב בתהליך ההגירה, בתיאום עם ארה”ב. גורמי הבטחון מעריכים כרגע, כי מדובר במאות אלפי תושבים שמעוניינים לעזוב".

נכון, עדיין מדובר רק על 'הגירה מרצון', טרם הפנימו בישראל את ציווי התורה להוריש את האויב מפנינו, טרם הפנימו את אזהרת התורה על האסונות שיקרו כאן אם לא נוריש אותם – וכפי שלדאבוננו נוכחנו לראות באותו שמיני עצרת מר ונמהר. טרם קלטה ממשלת ישראל, כי על-מנת להבטיח את קיומנו ולמנוע את השמדתנו אין צורך באישור מארה"ב או מכל גורם אחר, וטרם הפנימו שאין שום הבדל בין עזה לג'נין, לשכם, לחברון, לאום אל-פאחם, סכנין, עכו, לוד ויפו. ועדיין – זהו צעד קטן לישראל כץ, וצעד גדול לקראת גאולתנו ופדות נפשנו.

במשך עשרות שנים הלעיטו אותנו בשתי הנחות יסוד, שכל מי שהעז לערער עליהן היה נחשב להזוי ומטורף. האחת – שגרוש האויב הערבי מארצנו הוא מהלך בלתי-מוסרי. השני – שהוא לא מעשי, לא 'ריאלי' בלע"ז. וכאשר היהודים אינם מצליחים להבין בעצמם – הקב"ה שולח את הגויים ללמד אותנו דרך המציאות, שבהעדר הנבואה – היא התדר שדרכו מְתַקְשֵׁר אתנו בורא עולם. 

את חדלונה של טענת הכזב ה'מוסרית' כביכול למדנו בדרך הקשה, דרך הנוחבות הארורים שהבהירו לנו עם מי יש לנו עסק, כאשר רק עיוור מסוגל לחשוב שמדובר בגוף שאינו זוכה לתמיכה מסיבית של האוכלוסיה האזרחית, ושהתמיכה הזו היא גורפת ומקיפה את כל האוכלוסיה הערבית בארצנו, לא רק בעזה. ואילו את השקר שבטענה  ה'ריאלית' אנו למדים בדרך היותר נעימה, אם כי מביכה, מפי נשיא המעצמה הגדולה בעולם, אותה מעצמה שכה חששנו מפניה, וכעת אנו רואים כיצד גם מנהיגה של אותה מעצמה אינו אלא כלי בידי בורא עולם לגלגל את המציאות לעבר התכלית הנרצית בבריאה – "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". כאמור, מביך למדי שישראל צריכה להתאמץ כדי להדביק את קצב ההבנה של טראמפ, אבל מה לעשות, ואלפיים שנות גלות עשו את שלהן והנפש הישראלית מתקשה להתרגל למצב של שפיות, וזה לוקח לה יותר זמן…

אז כן, רבותי, זה קורה לנגד עינינו, וכל שעלינו לעשות הוא להתחבר לתדר של בורא עולם ולינוק ממנו את השפע האדיר שהוא מרעיף עלינו. ואחר שראינו במשך עשרות שנים נסים גלויים ממש – הגיע הזמן להתחבר באמת, להבין שאושרנו ובטחוננו תלוי בשיבה אמיתית אליו בכל תחומי החיים הלאומיים והאישיים של כל אחד ואחד. הגיע הזמן נהפוך את מדינת היהודים שקבלנו במתנה מבורא עולם למדינה יהודית באמת שתקדש את שמו בכל הליכותיה, ונבין כי להיות עם ה' המקבל על עצמו את עול מלכותו – היא הדרך הריאלית היחידה שֶׁנִּתְּנָה לנו על-מנת שנתקיים כאן בארץ. 

יש רק לקוות, שמעתה והלאה נצליח ללמוד את היסודות האמוניים מהתורה הקדושה, ולא נצטרך גוי זה או אחר שילמד אותנו…

יום רביעי, כ"א שבט התשפ"ה

בין שביעי לפסח לשביעי באוקטובר, בין קישינב לניר עוז, בין ביאליק לתהלים, בין הכפירה לאמונה

עם הודעת החמאס על כך ששירי ביבס וילדיה אריאל וכפיר נרצחו בשבי – אותם ילדים שהפכו יותר מכל לסמל החטופים בעולם כולו – מתעוררים הרגשות הגואים והנפש מחפשת מרגוע, ואינה מוצאת. בנקודה זו מתגלית כוחה של האמונה היהודית להתמודד עם הכאב, לעומת החדלון של חיי השממה הרוחניים שמנסים להנחיל לנו אלו, הרחוקים מה' ומתורתו.

חיים נחמן ביאליק למד בישיבת וולוז'ין אצל מרן הנצי"ב. אך תחת לספוג את הערכים התורניים הנצחיים, המעניקים לאדם משמעות אמיתית בחיים וכלים להתמודד עם תהפוכות העולם ותלאותיו, נהה אחר ההשכלה שמשכה רבים באותו הזמן ואת כשרונותיו השקיע בשירה ופיוט לצד פעילות ציונית ומשכילית, שהפכה אותו ברבות הימים ל'משורר הלאומי' של התנועה הציונית. 

השיר המפורסם מכולם, אשר יותר מכל שיר אחר העניק לו את מעמדו היחודי, היה 'על השחיטה' שנכתב בעקבות פרעות קישינב שהחלו בשביעי של פסח בשנת תרס"ג, בהן נטבחו מעל חמשים יהודים למוות, מאות נפצעו בדרגות שונות ומאות בתי מגורים ובתי-עסק יהודים נשרפו בעקבות עלילת דם כמיטב המסורת האירופית. הפוגרום היה זרז עבור רבים לעזוב את יבשת הדמים ולעלות לארץ-ישראל. באותו שיר כתב ביאליק מלים קשות, אשר הטיחו אשמה קשה ברוצחים, אך לא רק בהם. כמי שבעט בתורה ובמצוות כחבריו המשכילים באותה תקופה, התרעם ביאליק על בורא עולם, אשר כביכול שתק לנוכח הרצח והעוולה – 

"שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
 אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –
 וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –
 הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
 אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
 וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –
 עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי"?.

ביאליק מאן לקבל את הדרישה לנקמה כביטוי של הצדק הא-להי, ובשורה המפורסמת מכולן, אותה נוהגים לצטט בכל עת שנרצח ילד יהודי, כתב –

"וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
 נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
 עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן ".

הכפירה והחלל הפעור בעולמם של אלו, אשר בעטו במושג של א-ל חי אשר כל דרכיו משפט, צדיק וישר הוא – חלל זה הוביל את ביאליק למסקנתו העקרה. אם אין בורא לעולם, אז אין גם צדק, והחיים אינם אלא מסכת דכאונית, שסופה אבדון ידוע מראש. הציונות החילונית הבינה בעקבות פרעות קישינב, שעם ישראל חייב ליטול את גורלו לידיו, אחרת ימשיך לחוות שחיטות. אולם הם לא הבינו, כי א-להי ישראל הטוב והמטיב אינו סנטה קלאוס, והסיבה לאסונות הבאים עלינו אינה העדרו מהעולם, חלילה, כי אם דווקא נוכחותו ותביעתו הבלתי-מתפשרת מאתנו שנהיה לו לעם ונקבל את מלכותו עלינו.

חלפו מאה ועשרים שנה מאותו פסח, בו תחת דם הקרבן ודם המילה נשפך דמו של ילד יהודי קטן, אשר ביאליק לא מצא תכלית בנקמתו. המדינה הציונית קמה וגם נצבה, אך מרגוע לא מצאנו. תחת הקוזקים הברברים והגרמנים המתורבתים ששחטו אותנו באירופה הקרה, קמו הישמעאלים חמי-המזג וטבחו בילדים, נשים וטף בכל עת שמצאו לכך הזדמנות, וביתר שאת באותו שמיני עצרת מר ונמהר לפני שנה, ביום המוכר בעולם בשם 'השביעי באוקטובר'. משפחת ביבס – האם והילדים – היו בין קרבנותיהם של אותם חיות אדם, ושוב עולה הקריאה מפי רבים – "נקמת דם ילד קטן – עוד לא ברא השטן".

אולם זאת עלינו לזכור, כי כפירתו של ביאליק בבורא עולם – היא שעמדה ביסוד השורה האומללה הזאת. היא מבוססת על כך, שאין צדק בעולם, היא מבוססת על הכפירה היסודית בקיומו של מנהיג לבירה, המשגיח על עולמו ומנווט אותו כרצונו. תורתנו הקדושה, לעומת זאת, רוויה בביטויי נקמה עזים, ונביאינו מלאים בתאורים ציוריים על דמם הניגר של אויבינו ביום בו בא ה' לנקום את נקמת עמו. נקמת בני ישראל מתוארת בתורה כנקמת ה' – הדברים מפורשים במלחמת מדין. הנקמה היא משורש 'קימה' – ה' קם ומכונן את העולם בצורתו הנכונה מתוך ההריסות שגרם העוול שחוללו הרשעים.

כשגלינו בסוף ימי בית ראשון לבבל, לא כתבנו את 'על השחיטה'. היהודים אז האמינו בבורא עולם, ותחת זאת כתבו ברוח קדשם את מזמור 'על נהרות בבל' – מזמור קלז בתהלים, המסתיים כך –

"בַּת־בָּבֶ֗ל הַשְּׁד֫וּדָ֥ה אַשְׁרֵ֥י שֶׁיְשַׁלֶּם־לָ֑ךְ אֶת־גְּ֝מוּלֵ֗ךְ שֶׁגָּמַ֥לְתְּ לָֽנוּ. אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ אֶל־הַסָּֽלַע".

האמונה מול הכפירה, הנקמה מול החדלון, הבורא הטוב והמטיב לעומת הדכאון שבחיים הריקניים של אלו, אשר עזבו את בית המדרש. משפחת ביבס לא נרצחו לשווא, עם ישראל ינקום את נקמת דמם, נקמתו של ה', נקמת דם ילד קטן אכן לא ברא השטן. ברא אותו הקדוש ברוך הוא, מלך ישראל וגואלו, האוהב אותנו וחפץ בנצחוננו ובהשמדת אויבינו. ואם רק נפנים את הלקח הרעיוני החיוני הזה, נדע כבר כעת, כי מותם לא היה לשווא.

נסיים בשיר של יום להיום יום רביעי בשבת – "א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע הנשא יושב הארץ השב גמול על גאים. עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו!".

יום חמישי, כ"ב שבט התשפ"ה

הקונספציה חיה ובועטת בגבול עם מצרים

מזה זמן, מתריע סגן אלוף במילואים אלי דקל על התחמשותה של מצרים, שכנתנו הדרומית עמה יש לנו כידוע, 'הסכם שלום'. דקל מנתח את האפשרויות השונות העומדות על הפרק כדי להסביר התחמשות זו, הנמשכת מזה שנים רבות, ומגיע למסקנה בלתי נמנעת, ולפיה ההסבר הסביר היחיד לכך הוא השאיפה לצאת למלחמת השמדה מול ישראל. כאן לא מדובר במה שנקרא 'ארגון טרור', כי אם בישות מדינית עצומה לכל דבר וענין, והדבר אמור היה מזמן רב להדליק אורות אדומים במערכת הבטחון בישראל. 

לאחרונה החלו בתקשורת להתיחס קצת יותר ברצינות לאזהרותיו של דקל, וזאת נוכח כמה סימנים המעידים, כי המצרים אכן מפרים בשיטתיות את הסכם השלום שנחתם. גם שגריר ישראל בארה"ב יחיאל לייטר אמר את הדברים במפורש – 

"יש פה בסיסים שבונים ויכולים לשמש אך ורק לפעולות התקפיות, לנשק התקפי. זו הפרה ברורה. במשך זמן רב העלמנו עין – אבל זה ממשיך. זו סוגייה שנניח על השולחן בתקופה הקרובה, ונדגיש אותה מאוד". את הדברים אמר לייטר בסוף החודש הקודם לפני הפגישה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ. הדברים נאמרו בפגישה שקיים עם ארגונים יהודיים – וסרטון ממנה פורסם ביום שישי האחרון. 

מרענן למדי לשמוע קולות אחרים בקרב ישראל הרשמית, קולות שאינם כבולים לקונספציה. אך אל דאגה – במערכת הבטחון ננערו, הסרטון הוסר במהרה מהרשת, וזמן קצר לאחר מכן אנו מדווחים על כך ש'גורמים עוינים ועלומים' מנסים לחבל ביחסים שבין ישראל למצרים. עיניהם להם ולא יראו, קונספציה על סטרואידים…

אז מה, במערכת הבטחון לא למדו דבר מהאסון בשמחת תורה? התשובה העצובה היא שלא רק שלא למדו, אלא שאינם מסוגלים ללמוד. וזוהי כל מהותה של קונספציה. הכשל בשמחת תורה לא היה באיסוף המודיעין או בהיערכות הצבאית. הכשל נבע מאי-היכולת של אנשים, השקועים בהשקפת עולמם המערבית, להבין שהעולם אינו מתנהל על-פי תפיסתם, במיוחד לא כאן במזרח התיכון. וכפי שאז סברו, שהחמאס 'מורתע' ושאין לו 'אינטרס' לתקוף את ישראל, משום שהוא 'עסוק בלשקם כלכלית את עזה', כך כעת הם מסבירים בפלפולי ההבל שלהם, כי למצרים יש בעיות כלכליות, ש'לא משתלם להם להפר את הסכם השלום', ושהתעצמותם הצבאית, שנמשכת כבר שנים רבות, וביתר שאת מאז עלית א-סיסי לשלטון לפני 17 שנה – התעצמות זו נועדה להתמודד מול אתיופיה. והם אומרים זאת ברצינות…

הקונספציה חיה ובועטת, והיא מתחילה עוד בחתימת אותו הסכם אומלל בקמפ-דייויד לפני 45 שנים. מלבד ההפסד של חצי האי סיני עם חורבן הישובים שהיה תקדים נוראי שהמשיך לאחר מכן בגוש קטיף, מלבד אובדן מקורות הנפט, בסיסי הצבא ועוד נכסים רבים לצד ההכרה הרשמית של ישראל בזכויות הפלשתינאצים בארצנו (על-ידי ממשלת הליכוד, אגב), היה כאן דבר נוסף, חשוב לא פחות – הייתה כאן תפיסה בלתי מציאותית של המושג 'שלום' במזרח התיכון. ישראל החילונית המערבית סברה, ששלום פרושו יחסי שכנות, תיירות, שיתוף פעולה, עזיבת השאיפה להשמדת השני. מצרים, לעומת זאת, ראתה בהסכם כהזדמנות ליצירת כח, שישמש אותה בעתיד להשמדת ישראל. 

מי שה'דת' שלו היא חיי נוחות ללא כל עול, מתפתה לחשוב שהעולם כולו סבור כמותו. מי שאינו מאמין בבורא עולם – בטוח שגם האויב שלו אינו מאמין בשום יעוד, ושניתן לקנות אותו בדולרים. עד שמגיע האסון הגדול והמציאות טופחת על פניו, כפי שראינו בעזה. הקונספציה מול מצרים אכן חיה ובועטת, ועד שנבין, שהמח המזרח תיכוני אינו מסונכרן עם זה המערבי – לא יעזור שום מודיעין ושום ניתוח אסטרטגי. 

ישנו באג מובנה במערכת החשיבה היסודית של צה"ל ומערכת הבטחון בישראל. מי שאינו מבין את יעודו – לא יבין גם את האויב. מי שאינו מבין את מהות היהדות – גם לא יבין את האיסלם. מי שחושב שעזה תהפוך לשוייץ (האמירה הזו אינה בדיחה, היא נאמרה ברצינות תהומית על-ידי שמעון פרס עם חתימת הסכם אוסלו) – יגלה מהר מאד, שבארי הפך לאושוויץ. ומי שחושב, שמצרים היא שונה משום שהיא מדינה ריבונית והיא חתומה אתנו על הסכם שלום – עלול מאד לגלות יום אחד, שהלך שולל אחר משאלות לב המנותקות מהמציאות.

הפתרון אינו להקשיב לתצפיתניות, משום שההתעלמות מדבריהן היה רק סימפטום של מחלה שורשית. המחלה היא עזיבת ה' ותורתו והבריחה מהיעוד של בורא עולם, שיבוא עלינו ברצוננו או בעל כרחנו, אלא שאם יבוא בעל-כרחנו, הוא ילווה באסונות מיותרים. אמר הנביא יחזקאל (כ לב-לג) –"וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה אֲשֶׁ֣ר׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙ כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת לְשָׁרֵ֖ת עֵ֥ץ וָאָֽבֶן. חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹ-נָ֣י ה' אִם־לֹ֠א בְּיָ֨ד חֲזָקָ֜ה וּבִזְר֧וֹעַ נְטוּיָ֛ה וּבְחֵמָ֥ה שְׁפוּכָ֖ה אֶמְל֥וֹךְ עֲלֵיכֶֽם". 

אם רוצים לחסוך את אותה חמה שפוכה, כדאי להתעורר מהקונספציה, ויפה שעה אחת קודם. כשנבין את עצמנו, נבין גם את האויב.

יום ששי, כ"ג שבט התשפ"ה – ערב פרשת משפטים

פרשת משפטים

משפטי התורה – תנאי להשכנת השכינה בארץ

כאשר מתבוננים במבט של 'מעוף הציפור' על פרשיות חומש שמות, נראית פרשת משפטים לכאורה מחוץ למקומה, כאילו 'תקעו' אותה באמצע החומש. החומש מתאר את שעבוד מצרים, את שליחות משה ואת הגאולה משעבוד בדרך למתן תורה ולהקמת המשכן, שאז מתקיימת התכלית של שכינת ה' בתחתונים, ומה שנותר זה לעלות לארץ ולקיים בה את ממלכת התורה. בתווך מובא חטא העגל אשר עיכב את אותה תכלית, והחומש אכן מסתיים בהקמת המשכן במדבר. אולם אותו קובץ חוקים ובו דיני עבד ואמה, שור שנגח את הפרה, ארבעה שומרים ושאר דיני נזיקין – מה הקשר שלו למהלך האירועים בחומש? היה יותר מתאים שיובא בחומש דברים אגב חוקים רבים אחרים המובאים שם להסדרת חיי החברה והיחסים שבין איש לרעהו.

אולם נראה, כי דווקא משום 'חוסר השייכות' של השור והפרה למהלך של השכנת השכינה, באה התורה ללמד כי קשר כזה, אף אם אינו נראה לעיניים, הינו מוכרח, והוא מלמד על עיקרון מהותי בתורה, אשר תכליתה לפרוס את שלטון ה' על-פני הבריאה כולה. היה מקום לחשוב, כפי שנראה לרבים במושכל ראשון, כי ישנם 'עניני דת', הסובבים סביב המקדש ועבודתו, ולעומת זאת קיימים 'ענינים חילוניים', ארציים, של דיני נזיקין, של שוורים ותרנגולים, ובימינו של מכוניות ומטוסים, עניני מסחר וצבא, תעשיה וכלכלה, בקיצור – ענייני העולם החילוני. אלו לכאורה מנותקים מאלו. אדם עולה לרגל למקדש, הולך לשיעור תורה, מקפיד על שמירת שבתות ומועדים, אולם בשאר הזמן הוא 'חופשי', הוא מתנהל על-פי כללי האנושות המקובלים בלי קשר להיותו יהודי. באה הפרשה הזו בתווך שבין מתן תורה להקמת המשכן ומלמדת אותנו, כי השקפה זו אינה נכונה! קיום דיני המשפט העברי אינו נועד רק להסדרת חיי החברה, לשם כך אפשר היה גם ללמוד ממשפטי האומות היותר מתוקנות. קיום המשפט העברי הוא תנאי הכרחי להשכנת השכינה בארץ, שכן הצדק והמשפט המוחלטים מקורם רק בבורא עולם, ולא בהסכמת בני-אדם. כאשר הצדק והמשפט המגולמים בתורה שניתנה מאת הבורא מיושמים כאן בארץ הגשמית – אז מונח הקרקע להקמת המשכן, אז ה' יכול לשכון בתוכנו.

משום כך החמירו חז"ל כל-כך באיסור ההליכה לערכאות, וכפי שרש"י מביא מיד בתחילת הפרשה. ההולך לערכאות, אף אם ידונו שם כדיני ישראל, ואף אם בשאר אורחות חייו הוא מתנהג כיהודי שומר תורה ומצוות – אדם כזה כאילו אומר שה' לא שייך לעולם הממשי בו אנו חיים. הוא כאילו מנותק מאיתנו, הוא שוכן במרומים וברגעי התעלות דתית אנחנו מוכנים לעבוד אותו. אבל מה לו וליחסי שכנים? מה לו ולחזקת הבתים? מה לו ולסכסוכי ממון? אולם תורתנו הקדושה רואה בחומרה גישה זו. תכלית התורה היא דווקא להשכין את ה' כאן בארץ, ואף המשכן אינו אלא ביטוי של רעיון זה, שה' הנשגב אכן מתערב בעולמנו השפל, ואכן חשוב לו כמה ישלם שור תם שנגח פרה וכמה ישלם שור מועד, מה דינו של עבד וכיצד יוצאת אמה לחרות. 

בימינו קיבל רעיון ה'הפרדה' שבין ה' הנשגב לעולמנו השפל, אותו רעיון בו נלחמת התורה כאן בפרשת משפטים, חיזוק מכל מיני גורמים, אשר טוענים כי היהדות אינה אלא 'דת' ואינה עוסקת בענינים לאומיים כגון מלחמה וריבונות. אין זה אלא עוד גלגול של אותו רעיון אווילי. עלינו להכריז ברמה, כי דבר ה' חייב לפרוס את שלטונו על הבריאה כולה, ואין תחום שאינו תחת שלטונו. זהו עוד לקח שהיה ברור בעת מתן תורה, והלך ונשכח עקב הגלות המרה, אשר מלבד הצרות הפיזיות שהמיטה עלינו, שבשה אף את הדעת ואת צורת ההסתכלות על העולם. הבה נשליך את הגלות מעל פנינו, ונחזור להיות עם ה', על כל המשתמע מכך. הבה נשכין את ה' בתוכנו באמת. הבה נפגין קבל תבל ומלואה, כי הצדק והמשפט האמיתיים – מקורם בתורתנו הקדושה, מקורם בדרך שהנחילו אבותינו הקדושים – "וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ. כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה' עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו" (בראשית יח יח-יט, פרשת וירא).

וכן מפורש בנאום הפרידה של משה בפני העם (דברים פרק ד ה-ח, פרשת ואתחנן) – "רְאֵ֣ה׀ לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי ה' אֱ-לֹהָ֑י לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ. וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה. כִּ֚י מִי־ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֥וֹ אֱ-לֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כּה' אֱ-לֹהֵ֔ינוּ בְּכָל־קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו. וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם".

יום ראשון, כ"ה שבט התשפ"ה

הקונספציה המוסרית – הטעות הקשה מכולן!

רבות דובר מאז שמיני עצרת האחרון אודות הקונספציה הצבאית שקרסה, קונספציה אשר הייתה בנויה על כך שהחמאס מורתע, כביכול, משום שהאינטרס שלו הוא לפתח את כלכלת עזה, ולכן הוא לא יֵצֵא לעימות צבאי מול ישראל, ובוודאי לא לטבח נוראי מהסוג שראינו, אשר יוביל למלחמה, בה עזה תנזק קשות. הקונספציה, כמו כל קונספציה, הייתה בנויה על אי-היכולת של השוגים בה להבין, שמערכת הערכים שלהם אינה משותפת לכל העולם, בפרט לא לצד מולו אנו מתמודדים, ובמקרה דנן – שהאויב העזתי מדרג את הרווחה הכלכלית במקום יותר נמוך בסולם הערכים שלו ממה שמקובל במדינת תל-אביב, ושהוא מוכן אף להקריב אותה עבור ערכים נעלים יותר בעיניו.

לפני כמה ימים עוררנו במסגרת זו על הקונספציה המדינית, אשר קרסה אף היא, ולפיה אנו זקוקים לאישור אומות העולם על-מנת לגרש את האויב הערבי מארצנו, דבר שלא יתכן בשום קונסטלציה מדינית, וממילא הופך את הדבר לבלתי-ריאלי. עלייתו של דונלד טראמפ והנכונות שלו לבחון מחדש כל מיני הנחות יסוד שהשתרשו במדיניות האמריקאית, ובפרט הצעתו להעתיק מכאן את תושבי עזה למקום אחר על-פני הגלובוס, הוכיחו לכולנו כי מוטב שנעסוק בקיום הברית שלנו עם בורא עולם על כל המשתמע ממנה – לרשת את ארצו ולהקים לפניו ממלכת כהנים וגוי קדוש – ואת היחסים עם האומות נותיר בידי מי שברא עולם ומלואו, המושל בלב שרים, מלכים ונשיאים.

ובכן, הייתה לנו קונספציה בטחונית שקרסה וקונספציה מדינית שקרסה אף היא. אולם הקונספציה הקשה מכולן, זו שמביאה עלינו את האסון הגדול ביותר, ואשר מונעת מאתנו את הנצחון על החיות העזתיות – היא הקונספציה המוסרית. מדובר בקונספציה, המושרשת בשוליים הסהרוריים ביותר של השמאל הקיצוני, אשר בתחכום רב הצליח להשליט אותה על צה"ל ועל מדינת ישראל בכללותה, על-אף שהיא בנויה על תפיסות, שהן נחלתו של מיעוט זניח בישראל. מדובר בקונספציה מוסרית, אשר ביטויה המובהק ביותר הוא הקוד האתי של צה"ל, שחובר בידי אנשי שמאל קיצוני, המשלבים באישיותם תמהיל מזוויע של אוטו-אנטישמיות עם ניתוק מוחלט מהמציאות.

אותה קונספציה – היא אשר יצרה את המושג 'חפים מפשע' בקרב אוכלוסית האויב, ובלשון צבאית – 'בלתי מעורבים'. על-פי הקונספציה, ההמון המשולהב שהשתתף במפגני הראווה הזוועתיים של החמאס בעת שחרור החטופים – הם בסך-הכל אנשים שהשתתפו באירוע פוליטי שאולי אינו ערב לאזניים ואינו נעים לעיניים ישראליות. הם לא בני-מוות, חלילה, ומי שיאמר שכן – נחרץ דינו להיות מקוטלג כגזען חשוך. על-פי הקונספציה, בשמיני עצרת תשפ"ד בשעה 6:28 בבוקר, כל הנוחבות היו חפים מפשע, משום שטרם בצעו את זממם. על-פי הקונספציה, מעמידים לדין חיילים ש'התעללו', רחמנא ליצלן, במחבל נובחה אחר שנעצר.

הקונספציה המוסרית, החולשת על הצבא וביתר שאת על הפרקליטות הצבאית – שלחה את אלאור עזריה לכלא משום שחיסל מחבל, אשר ניסה לרצוח חייל דקות קודם לכן. הנצחון המוחלט של אנשי הקונספציה המוסרית אז היה בכך, שלהגנתו טען עזריה, כי חש שנשקפה סכנה לחייו – טענה שלא נתקבלה, כמובן, על-ידי השופטים חמורי הסבר. אילו טען את מה שחושב כל יהודי שפוי – שמחבל כזה צריך להיות בקבר אם הוא מסכן כעת חיים ואם לאו – היה נכנס לכלא לעוד כמה שנים על עצם זה שערער על הקונספציה. זכורני מאותה תקופה, ששמעתי את פרופ' אסא כשר, הדמות המרכזית מאחורי הקוד האתי של צה"ל, נוזף במראיין ומסביר לו ב'טוב טעם', שהוא ציפה מאלאור עזריה ומכל חייל בסיטואציה שלו, להזמין מסוק שיקח את המחבל המסכן באמבולנס לבית החולים כדי לקבל טיפול מסור על חשבון משלם המסים הישראלי.

על מה בנויה הקונספציה המוסרית? על ערכי הפרוגרס, כמובן. היא בנויה על ההתכחשות לכך שיש בכלל מושג של מלחמה בין עמים, ושבמציאות שלנו במזרח התיכון – האומה הערבית הכריזה מלחמה על הישוב היהודי בארץ ישראל ועל מדינתו. היא בנויה על כך, שרצח יהודי בידי ערבי כאן בארץ הוא אירוע פלילי כמו בכל סכסוך בעולם התחתון, ולא יתכן להעניש את סביבתו של הרוצח. היא בנויה על כך, שעונש קולקטיבי הוא בלתי-מוסרי בעליל, משום שהיא לא מכירה בקולקטיב, רק בפרט היחיד, הגם שאותו פרט בכל מעשיו פועל בשם הקולקטיב, והגם שהקולקטיב מביע באופן גורף את תמיכתו באותו מחבל. היא בנויה על ניתוק מוחלט מהמציאות, מאימוץ קו מחשבה שמאלני פרוגרסיבי קיצוני ובלתי מציאותי, הלקוח מהמחוזות המטורללים ביותר של אירופה וארה"ב, בשעה שאנו עוסקים כאן במלחמת קיום במזרח התיכון, בו מתרחשת מלחמת דת עקובה מדם בין שני עמים אם נרצה בה ואם לאו.

הקונספציה המוסרית מסוכנת לקיומנו עוד יותר מהקונספציה הבטחונית שקרסה ומהקונספציה המדינית שהולכת ומתבררת כאשליה אופטית. ההמון המשולהב בטקס החזרת גופותיהם של משפחת ביבס ועודד ליפשיץ אולי יפקח את עיניהם של אלו, הסבורים עדיין כי ישנם חפים מפשע בעזה. אולי סוף סוף יבינו, שהטבח הנורא וההתעללות הנוראה בחטופים יכלו להתרחש אך ורק בתוך סביבה אזרחית התומכת במחבלים בכל הדרכים האפשריות. הם לא חפים מפשע, הם בני מוות!

במלחמת העולם השניה, הבינו בעלות הברית היטב, כי אין מקום לרחמנות של טפשים על האויב הגרמני, והפציצו ללא רחמים את ערי גרמניה. דרזדן וערים נוספות נהרסו עד היסוד. בעת שהגברים הגרמנים גויסו לחזית, מי שנשאר בבתים היו נשים, ילדים וזקנים. זה לא הרתיע את צ'רצ'יל, וזה מה שהכניע בסופו של דבר את גרמניה. כאשר הנשיא לשעבר ביידן, שהיה המנוע מאחורי כתישתה של ישראל בידי השמאל העולמי בתחילת המלחמה, נזף במי שניסה להזכיר לו זאת כאשר תבע מישראל להכניס סיוע למרצחים העזתים, השיב לו, כי לכן הוקם האו"ם, כדי לוודא שלא יקרו עוד מקרים כמו הפצצת ערי גרמניה ללא רחמים בעת מלחמת העולם השניה. ניתן רק להודות לבורא עולם, שביידן לא היה נשיא ארה"ב באותה תקופה, כי יתכן מאד ובמקרה כזה, אדולף היטלר היה מצליח להשתלט על העולם ולהטביע אותו ביגון. יש רק לקוות, שכמו שאנשי הפרוגרס מסולקים כעת מעמדות ההשפעה בארה"ב, גם כאן בארצנו יפקחו העיניים ויסלקו אותם מכל מוקדי ההשפעה. זה לא יהיה קל, משום שהם לא יוותרו בקלות על שלטונם, אבל אם חפצי חיים אנחנו – מחובתנו להשתחרר, ובהקדם, מהקונספציה המוסרית, ולאמץ תחתיה את ערכי התורה האמיתיים והנצחיים!

יום שני, כ"ו שבט התשפ"ה

מליון 'בלתי מעורבים' בהלויית נאסראללה –

'עד בכור השפחה אשר אחר הרחים'

אתמול דובר כאן במאמר היומי על הקונספציה המוסרית, המסוכנת עוד יותר לקיומנו מהקונספציה הבטחונית ומהקונספציה המדינית. נכתב כאן, כי אותה קונספציה בנויה על ההבנה, ולפיה אין להתיחס לקבוצת אוכלוסיה אזרחית כאל קולקטיב, גם כאשר המציאות כולה זועקת שאכן מדובר בקולקטיב המסור להשמדתנו. והנה נתבשרנו אתמול, כי כמליון לבנונים ליוו למנוחות את חסן נאסראללה מנהיג חיזבאללה. מדובר במדינה בעלת אוכלוסיה של חמשה מליון אנשים, מדינה המצויה בהרס מוחלט דווקא בשל מעשיו של אותו נאסראללה והשפעתו האדירה על כל אורחות המדינה, תוך שהוא גורר אותה למלחמה בלתי פוסקת עם ישראל, אשר כתוצאה ממנה נראית לבנון כפי שהיא נראית. כל זה לא הפריע להמונים שהתקהלו כדי לחלוק לו כבוד אחרון.

מאליו עולים לנגד עינינו דברי חז"ל, אשר בניגוד לאנשי המוסר המעוות של היום, ידעו היטב להבין מהו קולקטיב, מהי מלחמה בין אומות, מהו מוסר יהודי אמיתי. וז"ל קדשם במדרש תנחומא פרשת בא סימן ז (ומובא בעוד מקורות מקבילים) על הפסוק האמור במכת בכורות (שמות יא ה) – "וּמֵ֣ת כָּל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכ֤וֹר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשִּׁפְחָ֔ה אֲשֶׁ֖ר אַחַ֣ר הָרֵחָ֑יִם וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה".

חז"ל פותחים בשאלה של אבירי ה'מוסר' המזויף, ומשיבים עליה תשובה נצחת – "השבויים למה לקו? לפי שהיו שמחים בכל גזרות שגזרו מצרים על ישראל, הדא הוא דכתיב 'שמח לאיד לא ינקה' (משלי יז), ולא תאמר שבויים בלבד, אלא אף עבדים ושפחות, שנאמר 'עד בכור השפחה אשר אחר הרחים'". 

חז"ל הבינו, כי פרעה לא יכול היה לגזור על ישראל גזרות קשות, בלא שיהיה לו גב מהאוכלוסיה האזרחית. חסן נאסראללה ויחיא סינואר ויאסר ערפאת ונשיא איראן וכל הצוררים שלנו מאז ומתמיד – כולם נהנו מתמיכה עורפית של אותם אזרחים, שהקוד האתי של צה"ל מכנה 'חפים משפע', 'בלתי מעורבים'. ומה שעצוב הוא, שהם אפילו לא טורחים להסתיר זאת, ואנחנו עוצמים את העיניים פעם אחר פעם. מופעי הראוה של החמאס בעת שחרור החטופים והלויית הענק של נאסראללה בלבנון אמורים לפקוח עיניים עוורות, אבל יש משהו באנשי הפרוגרס, שגורם להם להתחזק באמונתם הכוזבת עוד יותר, כאשר המציאות טופחת על פניהם. 

אולם לא אליהם מיועדים דברים אלו, כי אם לאותם יהודים שפויים ובריאים בנפשם, שנתונים למניפולציות שלהם ולכן לא כל-כך נח להם עם המושגים של 'עונש קולקטיבי' אחר ששטפו להם את המח נגד מה שהם מכנים 'גזענות'. התורה, כידוע, היא מרפא לכל, משיבת נפש, מחכימת פתי, מאירת עיניים. הבה נלמד מהתורה הקדושה, מדברי רבותינו הקדושים במדרש. הנה נלמד מהם אורחות חיים, מושגים נכונים, השקפת עולם אמיתית. זה לא רק מרפא לנפש, זה גם יכול להציל חיים פשוטו כמשמעו…

יום שלישי, כ"ז שבט התשפ"ה

המלחמה בעזה – המאבק על זהותנו!

עליתו של דונלד טראמפ לשלטון בארה"ב והיד החופשית יחסית שהוא מעניק לישראל במלחמה בעזה מסירה את המסכות מעל פניהם של הפוליטיקאים הישראלים ומקרבת אותנו לנקודת ההכרעה האמיתית במאבק הציבורי על דמותה של מדינת ישראל. בניגוד לנראה על-פני השטח, המאבק האמיתי כאן אינו מתנהל בינינו לבין הערבים, כי אם בינינו לבין עצמנו. מדובר במאבק על זהותה של מדינת ישראל ועל מהותו של העם היהודי. היחס לאויב הערבי אינו אלא נגזרת של אותו מאבק.

כל עוד יכלה ממשלת ישראל להתחבא מאחורי התרוץ החבוט של 'אי-יכולת', כביכול, לפעול בניגוד לרצון הממשל האמריקאי, כל עוד דברו על 'אילוצים' כאלו ואחרים שמנעו מאתנו להשמיד את האויב העזתי, לכבוש את הרצועה, לגרש משם את אויבינו ולהחיל עליה ריבונות והתישבות יהודית – יכלו גם להתחמק מהשאלה היסודית יותר של הזהות היהודית. כעת, אחר שקרסה הקונספציה המדינית של כפיפות לממשל העוין של ביידן ואחר שנשיא ארה"ב – הוא ולא אחר – מעלה את ההצעה לפנות את עזה מתושביה – ישראל תצטרך להכריע לאן מועדות פניה.

הרעיון של סילוק האויב מבעית את השמאל, וכעת מתגלה, כי מה שעומד מאחורי התנגדותו אינו 'תבונה מדינית', כביכול, כי אם חרדה מפני מימוש ההבטחה הא-להית של שיבת עם ישראל לארצו – הבטחה שתחייב אותנו להיות מה שאנחנו – יהודים הדבקים בבוראם! תבוסה ישראלית במלחמה אינה מפחידה את אותם אנשים, והם אף תובעים אותה בפה מלא ובגרון ניחר, אשר בניגוד לכל הגיון אנושי בריא תובע 'עסקה בכל מחיר'. מה שמבעית אותם באמת הוא נצחון ישראלי, נצחון שיבשר שאכן ה' נלחם לנו, אכן הוא משגיח עלינו, אכן הוא מחייב אותנו לקבל על עצמנו את עול מלכותו ולהיות עם לבדד ישכון.

כל המאבקים הפוליטיים וההבדלים האידיאולוגיים והמחלוקות המדיניות – הכל מגיע מאותו שורש, הכל מגיע מהגישה היסודית לשאלה מי אנחנו ולאן פנינו מועדות. שתי דרכים עומדות בפנינו – להיות עם ה' הדבק בבוראו וחי לפניו בארצו, כאשר המדינה משמשת כלי להחזקת ממלכת כהנים וגוי קדוש, או עם ככל העמים, טמא ככל הטמאים, החי במדינת כל אזרחיה אשר מתכחשת לכל יעוד ולכל ייחודיות. 

בנימין זאב הרצל כתב ספר בגרמנית בשם 'דר ג'ודנשטט' . כשתרגמו אותו לעברית קראו לו 'מדינת היהודים'. ניתן היה לתרגם אותו ל'המדינה היהודית', ובמכוון לא עשו כן. זהו תמצית המאבק. אולם כיום ברור, כי אם לא תהיה זו מדינה יהודית, היא גם לא תהיה מדינת היהודים. ומי שניסה להשכיח זאת – קיבל לכך תזכורת כאובה באותו שמיני עצרת, המכונה השביעי באוקטובר. כעת, כאשר גם הממשל האמריקאי מודה שההכרעה נמצאת בידינו, לא ניתן עוד להתחמק ממנה. 

הבה נבחר במדינה היהודית, הבנה נבחר ביעוד של הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, הבה נבחר בחיים!

יום רביעי, כ"ח שבט התשפ"ה

עודד ויוכבד ליפשיץ – סיפורו של השמאל הישראלי

בין הנרצחים הרבים בידי העזתים האכזריים בולט ביחודו עודד ליפשיץ הי"ד, אשר נרצח באכזריות בשבי בגיל 84, בעוד יוכבד אשתו שוחררה שבועיים אחר הטבח. ליפשיץ, תושב ניר עוז, היה האב-טיפוס של איש השמאל הישראלי. הוא ואשתו התנדבו במשך שנים בהסעת חולים 'פלשתינים' מעזה לישראל לקבלת טיפולים רפואיים מצילי חיים, וראו בכך שליחות אנושית ומוסרית. הדבר לא עזר להם ביום בו החליטו בעזה לנצל את הנאיביות והטפשות הישראלית.

עודד ליפשיץ לא הסתפק בפעילות ה'הומניטרית' האמורה. במשך שנים היה פעיל במפלגה המרקסיסטית מפ"ם, אשר דגלה בהקמת מדינה למרצחים, ואשר בשנים קדומות יותר סגדה ליוזף סטלין, אולי גדול הרוצחים בהיסטוריה. הוא תמך במאבקם של תושבים בדואים כנגד ההתישבות היהודית ליד העיר ימית, שברבות הימים הוחרבה בידי ממשלת ישראל בעקבות חתימת הסכם השלום המחפיר עם מצרים – מה שהיווה תקדים נוראי של פינוי ישובים, עוד לפני הטיהור האתני האכזרי בגוש קטיף.

לפני כמעט חמשים שנה, כשערביי ישראל חשפו את פרצופם האמיתי ביום האדמה, כאשר המונים התפרעו תוך זעקות 'מוות לישראל' וניפוץ המיתוס של 'הערבי הישראלי הנאמן למדינה', כתב ליפשיץ בבטאון מפ"ם 'על המשמר' את הדברים הבאים – "כשמיעוט כזה נלחם בעד עניין צודק כשמירה על מעט האדמה שנותרה בידיו לאחר שרשרת ארוכה של הפקעות על־פי התגובה במיגזר היהודי ניתן היה לחשוב שמדובר פה במרידה צבאית, בעוד שלאמיתו של דבר צריכים היינו להיות גאים בכך, שבשנות חינוך דמוקרטי הביאו את הערבים להכריז על שביתת־מחאה בלבד, אמצעי ליגאלי ומכובד בכל דמוקרטיה".

עודד ויוכבד ליפשיץ נחטפו באכזריות בידי העזתים להם כל-כך עזרו במשך השנים, עודד נרצח באכזריות ויוכבד שוחררה שבועיים אחר חטיפתה, ככל הנראה מתוך מגמה של המרצחים שתהדהד את התעמולה שלהם בישראל ותיצור דמורליזציה ורוח כניעה בצד הישראלי. בהיותה בשבי, טענה שפגשה את יחיא סינואר והטיחה בו – "איך אתה לא מתבייש לעשות דבר כזה לאנשים שכל השנים תמכו בשלום". לדבריה, הוא לא השיב לה, ואת שתיקתו פרשה כנראה כעין נצחון. אמנם ישנם המפקפקים בכך שאותו אדם היה סינואר, אך לענייננו אין זה משנה הרבה – הנאיביות של השמאל היא הנושא כאן, ושאלתה הפתטית של ליפשיץ מגלמת אותו באופן שאין לו אח ורע. אחר שהוחזרה גופתו של עודד במסגרת העסקה האחרונה, ספדה לו יוכבד ואמרה ש"חטפנו מכה קשה מהאנשים שעזרנו להם בצד השני".

ובכן, גברת ליפשיץ, ממש לא באתי לזרות מלח על הפצעים שלך, ועל הפעילות הנבזית שלך ושל בעלך למען האויב במשך עשרות שנים כבר שלמתם די והותר בידי אותן חיות עזתיות. אולם ראוי לפחות לנסות לערוך חשבון נפש, שאולי יועיל לך ולחברייך, והוא נוקב ועמוק יותר ממה שנראה על-פני השטח.

המכה הקשה שחטפתם אמורה לעורר אתכם למציאות, אשר החינוך הסוציאליסטי העלים מכם במתכוון. היא אמורה לעורר אתכם למציאות של מלחמת הדת המתרחשת כאן על הארץ הזאת, מלחמה שאין ממנה דרך להמלט. תסיעי חולים עזתיים לבתי-חולים בישראל – הם יאמרו לך תודה רבה, ואז יחטפו, ירצחו ויתעללו בך ובבעלך. האויב מאמין בצדקת דרכו, הוא רואה במלחמה מולנו חובה דתית. כנגד זה לא תעזורנה מחוות הומניטריות, ולא הזדהות עם סבלם. כנגד זה יכולה לעמוד רק אמונה איתנה שלנו בצדקת דרכנו, ואת האמונה הזו לא יונקים ממחוזות הקיבוץ המנוער מכל זיק יהודי.

וזאת עלינו לדעת – האשליה שחיו בה עודד ויוכבד ליפשיץ בדבר 'שלום' עם המרצחים הפלשתינאצים בנויה על אשליה יסודית עוד יותר – שניתן לחיות כאן בלי תורה, בלי מצוות, בלי אמונה. הציונות החילונית קרסה אל מול המציאות המזרח-תיכונית, והולידה דור שלם של צברים מנותקים מהשורשים, אשר הלכו וקמלו עם השנים. רק מי שחזר לשורשיו היהודיים יכול לעמוד מול מבול אל-אקצה המאיים לשטוף את כולנו. ראינו זאת היטב במלחמה, וזה שורש המאבק של השמאל בכל זיק של יהדות הנקרה בדרכם. מנהל בית הספר שאוסר להניח תפילין על-אף שהוא מחשיב את עצמו לפלורליסט ודמוקרט – בתת-מודע שלו הוא מונע מהידיעה, ולפיה לנו – שומרי התורה – ישנם שורשים נטועים היטב כאן בארץ, בעוד הוא תלוש באויר ולילדיו יש סיכוי טוב ביום מן הימים להגר למקום יותר נח בעולם.

התלישות הזאת מולידה שנאה עצמית, שמולידה הזדהות עם האויב, שמולידה הזיות מנותקות מהשכל הישר בדבר 'שלום' עם האויב הערבי. יוכבד ליפשיץ היא אשה מבוגרת, ובגיל שלה קשה ללמוד דברים חדשים. אבל אם בשארית ימיה היא רוצה בכל זאת לנסות להבין מה עבר עליה ועל בעלה במשך חייהם, לגעת בשורש הטעות ולהגיע להבנה כלשהי שתותיר בה משמעות אמיתית – כדאי לה לרדת לשורש החינוך הכפרני שקבלה ולהבין, ששם טמונה הטעות. "שוב יום אחד לפני מיתתך" אמרו רבותינו, ושערי תשובה לא ננעלו. הנאיביות והניתוק מהשורשים כבר הרגו את בעלה, אך מוטב שתנצל את ההזדמנות שניתנה לה. כי עודד ויוכבד ליפשיץ אינם מהווים סיפור פרטי, זהו סיפורו של השמאל הישראלי כולו.

יום חמישי, כ"ט שבט התשפ"ה

על כורסת הפסיכולוג הלאומית – ישראל לוקה בנצחונופוביה

עם ישראל בהמוניו ליוה אתמול לדרכם האחרונה את שירי ביבס וילדיה הי"ד. היה זה מפגן מרשים של אחדות והזדהות עם הסבל האינסופי כנגד הרוע האינסופי של אויבינו. מכל המגזרים, מכל מגוון הקשת – כולם כאחד נטלו חלק במסע הכואב, וממילא עלתה השאלה – מדוע דווקא ברגעים אלו – של צער, כאב ושכול – מתגלית אותה אחדות, ומדוע לא ניתן לראות אותה בהזדמנויות אחרות בשיח הישראלי. האם רק ברגעים כאלו אנו יודעים להתאחד?

התשובה, לצערי, היא שאכן כן – רק בעתים כאלו אנו יודעים להתאחד, וחמור מכך – רק ברגעים כאלו יש לכלל הציבור יכולת להכיל את המציאות. ולא מדובר בגחמה רגעית, אלא בבעיה פסיכולוגית מובנית בדי.אנ.איי שלנו, בעיה שנוצרה עקב אלפיים שנות גלות, שכול ואובדן, אלפיים שנות השפלה ודיכוי, שאמורות היו להסתיים עם שובנו לארצנו ועם תקומתה של מדינה יהודית המאפשרת לנו חיים בריאים של עם בארצו. אך אמר כבר מי שאמר, שיותר קשה להוציא את הגלות מהיהודים מאשר את היהודים מהגלות. 

אנחנו  מורגלים להיות מושפלים, מדוכאים, נרצחים. עבור רבים בתוכנו, בדגש על אלו שלא זכו לחיי תורה ומצוות – אושוויץ היא המרכיב המרכזי בזהות היהודית. עבור רבים בתוכנו, בהעדר כל סיבה חיובית להיות יהודי, להלחם על הארץ, להתחתן עם יהודי או יהודיה, להרגיש חלק מהעם היהודי – הסבל והשכול הוא המכנה המשותף היחיד שהם מרגישים שיש להם עם שאר היהודים. עבור אלו שחונכו על ברכי הערכים הדמוקרטיים המערביים – מה שאהרון ברק מכנה 'דמוקרטיה מהותית' – אין כל הסבר רצוינלי לכך שיהודי בברוקלין, בלונדון או בבואנוס איירס הוא בן העם שלנו, ואילו ערבי או כל גוי אחר המחזיק באזרחות ישראלית – אינו חלק מהעם. האכזריות החמאסית הופכת במצב הזה למגדיר הלאומי, כפי שהשואה בשעתו הזכירה לרבים את יהדותם.

על כורסת הפסיכולוג הלאומית יושבת לה מדינת ישראל, והלוויתה של משפחת ביבס מספקת להם את אותו צורך נפשי בסיסי של הזדהות לאומית, אשר נשדדה מהם על-ידי מערכת החינוך הישראלית, אשר גרמה למליונים רבים למות מוות רוחני כתוצאה מתת-תזונה של ערכים יהודיים בסיסיים. בהעדר התורה והמצוות, השבת והתפילין, החגים היהודיים בצורתם האמיתית והקדושה העומדת בבסיס התא המשפחתי התורני – נאחזים אותם יהודים אומללים בכאב הקולקטיבי, וילדי משפחת ביבס הטהורים שלא חטאו ולא פשעו מהווים עבורם את קרש ההצלה האולטימטיבי מפני החדלון המוחלט שחיי החילוניות הריקים נטעו בתוכם.

בשל אותה תסבוכת ערכית בזהות הלאומית – אין לאנשים האלו כל יכולת להגדיר את יהדותם בצורה חיובית. לכן הם יכולים להתרפק על רגשות הכאב, אך אינם מסוגלים להכיל את רגשות השמחה של הנצחון על האויב. לכן הם רוצים עסקה בכל מחיר, שמשמעותה עוד תבוסה, עוד הרוגים, עוד חטופים, עוד כאב ועוד אובדן – כי רק כך יגיעו אל סיפוקם הנפשי ואל החוויה היחידה שהם מסוגלים לחוות כיהודים. הניתוח הזה נשמע אולי חריף, אבל תראו כמה יהודים חילונים רואים בשואה את המשמעות העיקרית בזהותם היהודית ותסיקו בעצמכם את המסקנות.

אנחנו יושבים על אותה כורסה של הפסיכולוג הלאומי וסובלים מנצחונופוביה. חרדת נצחון. הנצחון מחייב זהות חיובית, לא רק של כאב ואובדן. הנצחון מחייב הגדרה אמיתית של מי אנחנו ומה אנחנו. הנצחון מחייב שיבה אל השורשים של יהדותנו, וזה כואב מדי עבור אלו, אשר השתיתו את כל חייהם על בריחה מאותם שורשים. עשרות שנים של תת-תזונה רוחנית נתנו את אותותיהם, והפתרון היחיד למצוקה הוא זריקה מסיבית של ויטמינים יהודיים לנפשות האומללות שבוכות מתוך כאב אמיתי על משפחת ביבס, אך אינן מסוגלות למצוא סיבה חיובית ליהדותן מלבד הכאב הלאומי המשותף.

אך לא אלמן ישראל, וכבר הובטחנו בתורה שסוף ישראל לעשות תשובה ולא ידח ממנו נידח, ואחר ששבנו לארצנו, הדור הצעיר צמא ליהדות בריאה, יהדות של אמונה, יהדות של ערכים חיוביים, יהדות של נצחון מוחלט – נצחון מוחלט על האויב והרוע שהוא מייצג ונצחון מוחלט של שיבה לשורשים. המרד שמתחולל בבית הספר ברמת-גן על-ידי ילדים שמאסו בריקנות שהנחילה להם המערכת החילונית – מרד זה אינו אלא ניצנים ראשונים של מהפכה אדירה העומדת בפנינו. היהודים הבריאים בנפשם מבינים, שזהות יהודית זה הרבה יותר מאשר להיות קרבנות לשואה באירופה ולטבח בניר עוז. שיעורי תורה ברחבי הארץ כבר נוסדו לזכר משפחת ביבס הי"ד, ודבר זה מסמל יותר מכל אולי את התהליך הבלתי-נמנע, ששום גורם לא יצליח לעצור! 

יום ראשון, ב' אדר התשפ"ה

נאחזים בקש

לפני מספר ימים, בעת נוסעי ברכבי, שמעתי ראיון בערוץ חרדי עם דני רחמים, ניצול הטבח מנחל עוז, אשר ראה את הזוועות למול עיניו באותו יום מר ונמהר בשמיני עצרת תשפ"ד. בימים בהם רבים עושים חשבון נפש על אמונות שגויות ותיאוריות כאלו ואחרות שהתנפצו להם מול העיניים, עניין אותי מה יאמר דני רחמים, המגדיר את עצמו כ'פעיל שלום' בעבר ובהווה, על האפשרות לחיות כאן עם האויב המפלצתי שכבר הראה לו את פרצופו האמיתי. ואולי, כך קויתי, אולי יבין סוף סוף, כי הקונספציה המוטעית שהחזיק בה, מושרשת עמוק הרבה יותר תמיכה בפתרונות מדיניים הזויים, והיא נוגעת בעצם לליבת הקיום היהודי, להבנת מהותנו כעם סגולה לה' ולצורך לשוב אל המקורות, להיות יהודים גאים בעמם, בארצם ובמורשתם, ולהבין סוף סוף, כי אל מול מבול אל-אקצה והג'יהאד שהכריזו עלינו אויבינו, רק אמונה יצוקה ונאמנות בלתי-מסויגת ליעוד התורני יובילו אותנו לנצחון, לשלוה ולחיים תחת המוות, השכול והאובדן.

קויתי, והתבדיתי. דני רחמים אינו מתכחש לרצחנותם של אנשי החמאס. בניגוד לאחרים בשמאל, הוא גם מודה ש-95% מתושבי עזה נמנים על החמאס ותומכיהם, שלא ניתן להגיע אתם לשום הסדר ושצריך לכתוש אותם עד דק. אך כאשר המראיין מבקש ממנו להסיק את המסקנות המתבקשות, הוא אומר בלהט, כי 'חייבים' למצוא פרטנר בצד השני, חייבים למצוא בקרב ה-5% הנותרים מישהו להגיע אתו להסדר, שאם לא נהיה מוסריים – כלומר, אם נטיל פצצה על מחבלים גם כאשר בסביבה ישנם 'חפים מפשע' – אז לא נתקיים כאן יותר, ושהוא נסמך, לדבריו, על המקורות היהודיים ובעיקר על הפסוק 'בקש שלום ורדפהו'. הוא אף מתרפק על זכרונותיו מפגישותיו בעבר עם סופיין אבו-זיידה, 'פלשתיני מתון' לדבריו, כאשר הסיע אותו לדבר בפני סטודנטים יהודים. לדבריו, אבו-זיידה ישב בכלא הישראלי והגיע שם למסקנה, שצריך לפתור את הסכסוך בדרכי שלום. חיפוש מהיר בויקיפדיה מעלה, כי אחר שחרורו, מונה אבו-זיידה לתפקיד שר האסירים ברשעות הפלשתינאצית. זה ה-5% שהוא רוצה להגיע אתם להסדר…

הדבר המדהים הוא, כיצד הבריחה מהיעוד היהודי ומההכרה במציאות, מובילות את דני רחמים למחוזות האבסורד. העובדה, ולפיה קונספצית אוסלו קרסה, יותר מכך – כל קונספצית הדו-קיום בארצנו קרסה – עובדה זו מובילה את דני רחמים למצב מביך, עד שאין בידיו כל יכולת להסביר בהגיון את השקפת עולמו. דני רחמים האיש, כמובן, אינו הנושא פה, אלא מליוני יהודים שהוא מייצג, למעשה כל הזרם המרכזי בחברה הישראלית שעדיין מאמין בדו-קיום עם האויב הערבי, שעדיין זקוק לדונלד טראמפ שיעלה את הרעיון של גרושם מארצנו, ורק מעזה, כמובו, ורק מתוך רצון והבנה, כמובן. כאילו מדובר כאן על תכנית לשיקום חיי החלאות שרצחו אותנו ולא על הישרדותה של המדינה היהודית.

הבן-אדם מודה בכך שרוב מוחלט מתושבי עזה (ואין הבדל בינה לבין יהודה ושומרון, הנגב והגליל ושאר חלקי ארצנו) הם מחבלים ותומכיהם, הוא מאמין שיש מיעוט שרוצה שלום (כי אותו מיעוט הוא קצת יותר מתוחכם ומוכן לשחק את המשחק עבור שמאלנים חסרי דעת), והוא אפילו לא שואל את עצמו מה יעשו אותם 95% כאשר ישראל תעשה שלום עם המיעוט הזניח, שיקבל מאתנו מדינה. כמובן, הם יראו את פירות השלום ויעזבו את החמאס…

ההזיה כה גדולה, עד שאין מנוס מהבנה, כי יש כאן בריחה ממשהו שורשי. בריחה מנצחון. בריחה מחזרה לשורשים. בריחה מההבנה הבלתי-נמנעת, ולפיה יש כאן מלמחת דת – מה שכל ערבי בארץ מבין, וכמעט כל יהודי מנסה להדחיק. ההבנה הזאת מובילה לכך שלא רק קונספצית אוסלו קרסה, לא רק קונספצית הדו-קיום קרסה, אלא הרבה יותר מכך – קרסה לה כל הקונספציה של 'ככל הגויים בית ישראל'. וכבר אמר הנביא על אותה קונספציה, כי 'היה לא תהיה', וכי אם נתעקש לדבוק בה – כורח היסטוריה המנווטת בידי בורא עולם תכריח אותנו להגיע אליה, ובלשון הנביא – "בחמה שפוכה אמלוך עליכם".

דני רחמים כבר ראה את החמה השפוכה בנחל עוז. ועדיין לא התעורר. ירחם ה' עליו ועל כל הניצולים, ירחם ה' על כולנו, ויתן לנו מעט בינה כדי להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשוב אל ה' ולהשליך מעל פנינו את האמונות הטפלות שנאחזנו בהם כמו קש כדי לקיים את אשליית הדו-קיום, את אשליית הבריחה מהיעוד של 'הן עם לבדד ישכון'. אם הביאנו ה' עד הלום, אם עברנו גם את הטבח הנורא, על אף המחיר האדיר שגבה מאתנו, סימן הוא משמים, שביכולתנו הדבר.

יום שני, ג' אדר התשפ"ה

המרקם

בזמן שישראל מצויה במלחמה עקובה מדם כנגד אויב רצחני שהאכזריות הנאצית היא סמלו המסחרי, ישנם כאלו – ולדאבוננו הם מצויים בעמדות בכירות במדינה – אשר המציאות אינה מבלבלת אותם, ובשם השקפת עולמם המעוותת מוכנים להקריב חיי יהודים על מזבח הדו-קיום, ובלשונם המהוקצעת – 'מרקם היחסים בין יהודים לערבים בישראל'. כזה הוא שר הפנים משה ארבל, אדם עם כיפה שחורה על ראשו.

וכך כתב השר לבנו של יהודי שנרצח על-ידי מחבל, שהשתחרר בעסקה האחרונה, והבן ביקש משר הפנים, שלכל הפחות ישלול את תעודת הזהות הכחולה שלו, אותה תעודה המעניקה לו את הזכות למחוק את ישראל באופן דמוקרטי, מבלי שיצטרך לשוב לתחביב הפופולרי של רצח יהודים. שר הפנים סרב לבקשתו, ונימק את החלטתו בכך שהדבר "ירסק את המרקם של החיים המשותפים במדינה".

'המרקם של החיים המשותפים' – זה מה שעומד בראש מעייניו של השר, אחר שבשם אותו מרקם נרצחו, נטבחו ועונו אלפי יהודים. על-פי הגדרת האקדמיה ללשון העברית, המילה 'מרקם' בהשאלה מוגדרת כ"דברים הנקשרים זה בזה ויוצרים אחדות בעלת אופי מסוים, כגון 'מרקם חברתי', 'מרקם העלילה', 'מרקם קולות'". על-פי זה יש להבין, כי הרחקתו של אותו מחבל רוצח מישראל תפגע במרקם החברתי, משום שהפסיפס האנושי שיוצר את החברה במדינתנו חייב להכיל גם מחבלים רוצחי יהודים, אחרת יפגע המרקם…

לא מדובר כאן בהזיה של השמאל הרדיקלי, מדובר בהחלטה רשמית של שר בממשלת הימין המלא-מלא, ועוד שר חרדי שמקיים מצוות, מתפלל לה' ובעברו כנראה גם למד משהו. אבל מה לעשות, הוא דואג למרקם. העוגה לא תהיה טעימה אם לא יהיה בה די קמח, ומדינת ישראל לא תהיה מוצלחת דיה בלי כמות מסוימת של מחבלים רוצחים, המגובים בסביבה תומכת של מליוני אזרחים 'בלתי מעורבים' שמחזיקים כולם באותה תעודת זהות כחולה, שהיא הנשק היעיל ביותר במאבק להשמדתה של מדינת ישראל.

'מרקם היחסים' בין יהודים לערבים כבר מזמן החמיץ, ובמקום לחשב מסלול מחדש ולאמץ את פתרון התורה של הפרדה בין הרכיבים השונים של המרקם וסילוק האויב הערבי מארצנו, יש מי שדואג שהמרקם ימשיך להחמיץ, ימשיך להרעיל אותנו בסכנות בטחוניות ורוחניות וימשיך לסכן את קיומנו בארץ. זוהי מהותה של קונספציה – המציאות לא מבלבלת את האוחזים בה, והיא מולידה אטימות שבמקרים מסוימים עוברת את גבול האכזריות. הגיע הזמן למרקם חדש בארצנו, מרקם בריא ומזין, מרקם של יחסים בריאים בין עם ה' לא-להיו תחת המרקם הסרוח של רוצחים עם נרצחים, שהשר ארבל כה מתעקש לשמר.

שבענו כמר מרורות מהמרקם הנוכחי, רוצים כבר לטעום משהו חדש! 

יום שלישי, ד' אדר התשפ"ה

הלב שלהם שבוי ב…קונספציה

ככל שמתבררות העובדות עולה, כי יותר מכל אדם אחר, מי שאיפשר את הטבח הנורא ועמו את אחזקת החטופים שלנו בעזה בתנאים, שהתאור 'בלתי-אנושיים' מחוויר לעומתם, הוא לא אחר מנשיא ארה"ב לשעבר ג'ו ביידן, אשר תחת ממשלו הועברו כספים אדירים לחמאס דרך כל מיני צינורות, ובראש ובראשונה דרך הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי "יו אס אייד" (USAID), אשר ממשל טראמפ החדש פועל במרץ לסגירתה. מלבד זאת, ברור כיום לכל מי שמתבונן במעט שימת שכל, כי נאומיו הנרגשים של ביידן בתחילת המלחמה ואמירתו המרשימה – "דונט" – יועדו בראש ובראשונה לישראל ולא לאויביה, והסיוע ההומניטרי שממשלת ישראל הרופסת העבירה בהוראתו לעזתים ביחד עם החשמל, המים ושאר התשתיות שלא נותקו שם – הם אשר מנעו את שחרור החטופים תוך זמן קצר מחטיפתם ואת הנצחון המוחלט, שהיה מושג בקלות.

היה מצופה, שמטה משפחות החטופים ושאר הדואגים לשלומם יפנו את חצי ביקורתם כלפי ביידן ואותו ממשל עוין, שנתן את הרוח הגבית לטרור הערבו-נאצי. ואם השנאה לנתניהו היא רכיב כל-כך הכרחי עבור אותם אנשים, שאינם יכולים לחיות בלעדיו, ניתן היה לכל הפחות לנתב אותה לכיוון הגיוני – להאשים את נתניהו בהתקפלות בפני ביידן שהביאה להפקרת החטופים, וכן בעסקת שליט האומללה, אשר הולידה את טבח שמחת תורה. לכאורה לא מובן, מדוע במקום להעביר ביקורת עניינית, הוגנת וצודקת זו, אשר תזכה לאוזן קשבת בקרב רבים בציבור שיזדהו אתה – מעדיפים אנשי קפלן לקדם עסקות הזויות באופן שרק מרחיק את שחרור החטופים, מחמיר את מצבם, ובמקרה שבו אכן תבוצע עסקה – היא תגרום לכך שישוחרר רק אותו מספר חטופים שיתאים לאינטרס של האויב, כאשר השאר נמקים בשבי.

אלא שזה בדיוק הענין – אותם אנשים אולי הולכים עם דיסקית שכתוב עליה, שהלב שלהם שבוי בעזה, אך באמת – הוא שבוי בקונספציה. קונספצית הדו-קיום והכניעה לאויב, אשר מאחוריה עומדת קונספצית ההתכחשות לזהות היהודית, הסגידה לערכי הפרוגרס המטורללים, העדר האמונה בצדקת מאבקנו על הארץ, הכמיהה למדינת כל אזרחיה ומעל הכל – ההתכחשות לבורא עולם. צריך היה כבר מזמן להעמיד לאנשים האלו מראה מול הפרצוף. העובדה, ולפיה הם יודעים לפרוט על נימי הרגש ולגייס לצדם משפחות חטופים, אשר במקרה היו אנשי שמאל קיצוני עוד לפני הטבח הנורא – עובדה זו אינה צריכה לשנות אצלנו מאומה. 

צריך לומר לאותם אנשים באופן ברור – אתם דואגים באמת לחטופים? אז בואו נראה איך באמת עוזרים להם. אבל אם אתם דואגים למורשת ביידן ולתבוסה הישראלית, משום שהנצחון מפחיד אתכם ואינכם מסוגלים להתמודד אתו – עשו לנו טובה ואל תפריעו למלחמה. מספיק דם כבר נשפך, עברנו די סבל – בראש ובראשונה של אותם חטופים שאתם כביכול דואגים להם – בכדי שנמשיך באותו מתוה הרסני של משחק לידיים של החמאס. צאו מהקונספציה – ובזכות זה יצאו השבויים מעזה! 

יום רביעי, ה' אדר התשפ"ה

הדברים שלא נבדקו בתחקיר השב"כ

השב"כ פרסם את תחקירו אודות טבח שמחת תורה, ואין הפתעות מיוחדות – הרבה מלל על 'פערים במידע', 'היעדר חלוקת אחריות עם צה"ל', 'היעדר שימוש במודל התרעה' ועוד מלים גבוהות ומכובסות, שנועדו להשרות רושם של מקצועיות וענייניות. אך כאשר מקלפים את העטיפה החיצונית המרשימה כביכול, מגלים שהשב"כ, אשר את עיקר כישוריו ויכולותיו הוא מפעיל כנגד יהודים ביהודה ושומרון – לא מתחיל בכלל להבין היכן אנו חיים, כיצד לומדים את המפה של המזרח התיכון, מה הנושא של המלחמה כאן וכיצד מתמודדים עם אויב מהסוג שאנו עומדים מולו. וזאת, משום שמי שמתכחש לזהותו – אין לו סיכוי להכיר את האויב.

ראשי מערכת הבטחון, ובכללם השב"כ, סבורים כי על-מנת לסכל את מזימות האויב צריך ללמוד ערבית, לקחת קורס במזרחנות ולהצטייד באמצעי האזנה מתוחכמים. אולם כעת מתגלה, כי אפילו את שמה של תכנית התקיפה של חמאס – 'אל וועד אל אאח'רה' – ובעברית 'הבטחת יום הדין', שמשמעה מלחמת השמדה טוטלית כנגד ישראל והיהודים – תרגמו בטעות כ'חומות יריחו'. השב"כ הוא גוף מערבי רציונלי, ומשום כך אינו מסוגל אפילו לחשוב על מושגים של יום הדין, והוא בורח ממלחמת דת בכל יכולתו מתוך תקוה אוילית, כי גם האויב יתאים את עצמו לחשיבה המערבית ויהפוך את מלחמת הדת לסכסוך נדל"ן.

לא יעזרו כאן תחקירים, משום שמי שחי בפלנטה אחרת לא יודע אפילו את מה הוא אמור לחקור. הוא ימשיך לחפש את הכשלון בחלוקת אחריות, בכשל מודיעיני נקודתי, במספר הסימים שהופעלו והיו אמורים להדליק נורה אדומה, ביחס להתראות התצפניות ובכל כשל טכני אחר, ובלבד שלא יצטרך להתמודד עם השאלות האמיתיות שאמורות להשאל. וישנן כמה וכמה שאלות רלוונטיות הרבה יותר מכל מה שעוסק בו התחקיר הזה, כמו גם כל תחקיר אחר שיערך על-ידי המערכות הקיימות.

כיצד התעלמנו מאזהרת התורה על השארות הגויים בארצנו אחר שמבחינתם אנו גזלנים שכבשנו את ארצם? כיצד התעלמנו מאזהרות התורה על מה שיקרה לנו אם לא נדבק בבורא עולם ותחת זאת נכרות ברית עם גויי הארץ? כיצד חשבנו, שמכיון שאנחנו – היהודים – עוסקים בעיקר ברדיפה אחר רמת חיים מערבית, בוודאי שגם האויב מחזיק באותן שאיפות, ולכן הוא לא יסכן את רמת החיים שלו עבור מאבק דתי? כיצד סברנו, שהעלאת רמת חייו של האויב הערבי תגרום לו להוקיר לנו טובה, אחר שבמשך יותר ממאה שנה רואים בעליל, כי דווקא הערבים המפותחים והמשכילים – הם השונאים הגדולים ביותר והמסוכנים ביותר? כיצד קרה, שבזמן שאנו נמצאים במלחמה מתמדת עם אויב אכזר וחסר רחמים, קבלנו על עצמנו קוד אתי הזוי ומטורף, אשר מבטיח את תבוסתנו, את רציחת ילדינו ואת נצחון האויב? כיצד אפשרנו לממשל השמאל האמריקאי לנהל עבורנו את המלחמה באמצעות נציגיו בקבינט הישראלי – גנץ ואייזנקוט – ולמנוע מאתנו נצחון גם אחר שכל הקונספציות קרסו והוכח לעין כל, כי אנו עומדים מול אויב נאצי? מדוע העברנו סיוע לאויב, אשר איפשר לו לעמוד מולנו במלחמה ולהמשיך להחזיק בחטופים, להתעלל בהם ולסחוט מאתנו עסקה שתוליד את האסון הבא? 

שאלות אלו ורבות אחרות – הן אשר צריכות להשאל בכל תחקיר. אך כל עוד לא נחקור את השאלה היסודית – מי אנחנו, ומהי המחויבות שלנו כעם ה' לפני בורא עולם – מובטח לנו, כי השאלות האמיתיות לא תישאלנה, ומערכות הבטחון הקיימות יובילו אותנו לעבר אסונות נוספים. ואין לנו על מי להשען, אלא על אבינו שבשמים, שיצילנו מהאסונות שאנו מביאים על עצמנו…

יום חמישי, ו' שבט התשפ"ה

ועכשיו – לעסוק במהות!

באיחור רב, רב מדי, הגיעה סוף סוף ההחלטה לפטר את הדיקטטורית היושבת על כס היועץ המשפטי לממשלה ומתפקדת למעשה כראש המדינה בפועל, על-אף שרוב מוחלט של העם מאס בדרכה ובדרך משלחיה. ההשתוללות של השמאל והטענות האבסורדיות כאילו מדובר במהלך לא חוקי, על-אף היותו מעוגן בחוק לפרטיו – מורים על גודל החשיבות של המהלך, אשר יש לקוות כי יהיה רק סנונית ראשונה בהחזרת השלטון לידי העם ובסילוק האליטות הישנות, הסבורות כי השלטון ניתן להם לנחלת עולם בלי קשר לתוצאות הבחירות. 

כעת, אחר שסוף סוף נפל האסימון והבינו, כי יש לבער מהשורש את המהפכה השיפוטית של אהרן ברק, אשר ביסודיות ובשיטתיות לפתה את זרועותיה על כל מערכות השלטון כבר יותר משלושים שנה, צריך לתת את הדעת גם לחלק של ה'עשה טוב' – לעסוק במהות ולא רק בצורה, ולדאוג לשינוי אמיתי בדרכה של מדינת ישראל. כמובן, שאנו מייחלים ומקווים ליום בו חוקת התורה תשלוט בכל מערכות חיינו, ומחובתנו לפעול עבור כך במלוא הכח, אך מאמר זה עוסק בפעולות הנדרשות במצב הנוכחי, כאשר לדאבוננו רוב העם עדיין לא מכיר בחובתנו לחיות במדינה של תורה, הגם שיש שיפור גדול בתחום, ורבים רבים שבים אל צור מחצבתם בחייהם הפרטיים.

לפני הכל – יש לקעקע את כל המערכת שנבנתה על-מנת לבכר את הפן ה'דמוקרטי' כביכול של מדינת ישראל על-פני הפן היהודי. כל ראשי האליטות הישנות מדברים גבוהה גבוהה על 'מדינה יהודית-דמוקרטית', ומלבד העובדה שהמונח לכשעצמו מחיל סתירה פנימית יסודית, אלו שמשתמשים בו עושים זאת כדי לתת מס שפתיים לעדר הנבער, בעיניהם, שרוצה יהדות, כאשר מבחינה מהותית המדינה היא חילונית-מערבית-ליברלית בכל צורת הנהגתה בפועל. בכל מקום בו קיימת סתירה בין ערכים יהודיים לדמוקרטיים, הם מבכרים את הערכים הדמוקרטיים המערביים, ואת היהדות הם משאירים לטקסים וסמלים. מחובתנו כעת להפוך את הקערה על-פיה.

בראש ובראשונה יש לבטל את כל החוקים שנחקקו כנגד מה שהם מכנים 'גזענות'. גזענות, לדידם, היא היחס לעם ישראל כאל עם סגולה והחלת דין התורה על החיים האזרחיים בישראל. התניית אזרחות ישראלית בהשתייכות לעם ישראל היא אל"ף-בי"ת של חיים יהודיים של אומה בארצה, אבל היא לצנינים בעיני השמאל הקוסמופוליטי שרוצה לראות כאן מדינה מערבית, בה דתו של אדם אין לה דבר וחצי דבר עם מעמדו האזרחי. 

מלבד זאת, ההתיחסות אל הקולקטיב הערבי כאל אויב – מקוטלגת גם היא כ'גזענות', על-אף שהם יודעים שאין לכך דבר וחצי דבר עם גזענות באמת, ואינה אלא הישרדות נורמלית, כפי שכל אומה בריאה מבינה שצריך להלחם באויב. ד"ר מיכאל בן-ארי (גילוי נאות – ידיד אישי קרוב) עומד לדין כיום על כך שכינה את המוסלמים 'אומה רצחנית'. הבסיס להעמדתו לדין היא אותה הגדרה של 'גזענות', אשר אנשי השמאל הקיצוני החליטו שהיא כוללת כל התיחסות לאויב כאל קולקטיב, גם כשהמציאות זועקת זאת כבר מאה שנה. גם טבח שמחת תורה לא הביא לביטול כתב האישום. וכמובן, החוק האוסר על מי שהם מגדירים כ'גזען' להתמודד לכנסת – חוק שסותם את פיותיהם של מאות אלפי יהודים בריאים בנפשם שרוצים שדעתם תישמע – אף חוק זה חייב להתבטל.

זוהי רק ההתחלה, אבל חשוב להתחיל בה, ויראי ה' חייבים לעמוד בחוד החנית במאבק להפיכתה של ישראל למדינה יהודית במקום מדינה גויית דוברת עברית. הדחת היועמ"שית ושאר התיקונים החוקתיים הם חשובים והכרחיים, אך חייבים להתחיל גם בשינוי המהות. ואחר התמהמהנו זמן רב כל-כך עד כה, יפה שעה אחת קודם!

יום ששי, ז' אדר התשפ"ה 

פרשת תצוה

השכנת השכינה – בדיוק כפי שצווה ה'

תופעה מעניינת ביותר מזדקרת לעיניים בקוראנו את סיומה של פרשת תצוה. כל ענייני המקדש כבר נאמרו בפרוט רב – הארון, השולחן והמנורה, מזבח העולה, החצר והיריעות, עם כל הפרטים המגוונים, בגדי כהונה ואף שמן המשחה וקרבנות המילואים, המכשירים את הכהנים לעבודתם. אחר כל זאת מציין הכתוב כי אכן, באנו אל תכלית המשכן – "ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי. וקדשתי את־אהל מועד ואת־המזבח ואת־אהרן ואת־בניו אקדש לכהן לי. ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים. וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' א-להיהם" (כט מג–מו). אכן, סיום ראוי לכל הפרשה. 

אולם מיד בהמשך אנחנו קוראים על דבר שלכאורה נראה, כי נשכח, וכעת נזכרו להכניס אותו – מזבח הקטורת, מזבח הזהב! זהו המזבח הפנימי, אשר אחת בשנה, ביום הכיפורים, מזה עליו הכהן הגדול, ואשר כל יום מקטירים עליו קטורת לה'. בניגוד למזבח העולה, עליו מקריבים את הקרבנות, אשר נמצא מחוץ להיכל, מזבח זה נמצא בתוך ההיכל כנגד קודש הקודשים בין המנורה לשולחן. לכאורה צריך היה להיות מוזכר ביחד עם אותם כלים בתחילת פרשת תרומה. מדוע 'נשכח' במקומו, ומדוע הוחזר כאן, אחר שגמרנו לספר על כל ענייני המשכן? על תמיהה זו משיב בעל 'הכתב והקבלה' –

"צריך טעם על שלא נכתבה פרשה זו למעלה תוך שאר הכלים ומקומה ראוי בפרשת מזבח העולה או בשולחן ומנורה שהם סמוכים במקום אחד. ואמר הרב עובדיה ספורנו, כי לא היתה הכוונה בו להשכין הא-ל יתברך בתוכנו כמו שהיה הענין בשאר הכלים, כאמרו 'ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו', גם לא היה ענינו להוריד מראה כבודו בבית כענין מעשה הקרבנות, כאמרו 'ונועדתי שמה לבני ישראל', וכן העיד משה רבנו ע"ה באמרו – 'זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה". אבל היה ענין זה המזבח לכבד את הא-ל יתברך אחרי באו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב ולשחר פניו במנחת קטרת, על דרך 'הבו לה' כבוד שמו שאו מנחה ובואו לפניו'. והגר"א אמר, כי לא הוזכר בעשיית כלי המשכן, כי הזהיר תחלה על המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרן למזבח, ואחר-כך אמר עשיית התמיד, ואמר בזה 'אשכון בתוככם', ואחר-כך הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפורים [המוזכר בתחילת הפרשה הבאה – כי תשא] – יורה שזה לא היה מעכב להשראת השכינה, רק אלו היו לכפרת ישראל, וכן אמר בכסף הכפורים – 'לכפר על נפשותיכם'".

תורף דבריו הוא, כי כל העניינים שאמרנו עד כה היה תכליתם השראת השכינה בישראל. אם אבן אחת חסרה בחושן של הכהן הגדול, או שהשולחן קצר מדי, או שבמקום איל המילואים היו מביאים שעיר, או כל שינוי אחר שהיו עושים – לא הייתה השכינה שורה במשכן. רק כאשר הדברים נעשים בשלמות ובדקדוק, יש להם ערך. הקטורת, לעומת זאת, עם כל חשיבותה – עניינה לכפר, לא להשרות שכינה. לכן דאג הכתוב להשאיר אותה מחוץ לפסוקים המדברים בהשכנת השכינה. היא לא נוגעת לזה. לכן היא גם לא מעכבת, ומזבח הקטורת אינו מעכב את השראת השכינה.

רואים מכאן כמה עומק ודקדוק יש בענין השראת השכינה בישראל, שהיא מטרת התורה. אנשים כיום נוטים לחשוב, שאם אדם רק 'יתעסק ברוחניות', יעשה כל מיני פעולות מוזרות ומשונות כאלו ואחרות – אזי יזכה להתקרב לה'. כל אחד מוצא לעצמו דרך ש'מתאימה לו', וכיד הדמיון הטובה עליו, עולה לרחף בעולמות העליונים ולהשיג השגות כאלו ואחרות. אולם מטרת התורה היא שה' ישכון פה, לא שאנחנו נשכון שם (וראוי לחרוט על לוח לבנו את דבריו המאלפים של הגר"א בענין זה, המובאים ב'אדרת אליהו' על שיר השירים א ב כאשר הוא נדרש לשאלה מדוע לא דברה התורה במפורש על עניני העולם הבא). לשם כך היא קבעה כללים מדויקים ומדוקדקים. וכשהיא מציינת שעבור השכנת ה' צריך לעשות כך וכך, היא כותבת בדיוק מה צריך לעשות, ואפילו מזבח הקטורת, אשר מקומו הטבעי הוא במשכן – מכיון שאינו נצרך להשראת השכינה, משאירים אותו לאחר-כך. עד כדי כך מדקדק ה' לומר לנו מה הוא בדיוק רוצה. הוא לא רוצה משהו 'בערך', ולא 'באופן כללי', אלא בדיוק את מה שציווה, ולא יותר מכן. אם נתפוס ונבין, כי עבודת ה' וקיום תכליתו בעולם מבוססת על כניעה מוחלטת לרצונו והשתעבדות לדרכיו, אז היה זה שכרנו, ולשם כך בלבד כדאי היה להתעכב על מקום הזכרתו של מזבח הזהב בפרשה. 

יום ראשון, ט' אדר התשפ"ה

להשתחרר מהשעבוד הרעיוני

המאבק האידיאולוגי בארצנו נוגע לכל תחום בחיים, והכל מבינים כיום, כי כל מה שקורה סביב הרפורמה המשפטית, הנסיון לפטר את היועמ"שית, מינוי שופטים וכל מינוי אחר בצבא ובכל מקום בעל חשיבות – הכל נוגע לשאלה היסודית של איזו מדינה אנחנו נהיה ואיזה עם אנחנו נהיה – עם ככל העמים או עם קדוש לא-להיו. כך הפך הליך ההדחה של היועמ"שית, ששר המשפטים מנסה לבצע באופן חוקי על-פי כל כללי הפרוטוקול – ל'איום על הדמוקרטיה' בעיני אלו הסבורים, כי זה שהצד השני ניצח בבחירות אינו מקנה לו את הזכות לשלוט באמת במדינה.

בשל כך, מה שמוטל עלינו להבין הוא שיותר מכל מינוי או שינוי חוקתי כזה או אחר – יש כאן מערכה ערכית, מערכה רעיונית, מערכה של שתי תרבויות שונות, שתי תפיסות שונות, שתי דרכי חיים שונות. וכפי שהצד השני רואה בהתנהלות שלנו 'בלתי חוקית' ו'אנטי דמוקרטית' וממילא הוא כופר בזכות שלנו לממש את המנדט שקיבלנו מהעם – כך עלינו להתיחס לצורת החיים שהם הטביעו בדי.אנ.איי של מדינת ישראל מיום היווסדה, ואף קודם לכן, כאל צורת חיים בלתי-לגיטימית, שדינה לעבור מן העולם.

עלינו להבין, שחילול שבת כדרך חיים לגיטימית במדינת ישראל היא חתירה תחת יסודות קיומנו כאומה. עלינו להבין, כי 'חיה ותן לחיות' הוא ערך גויי מערבי של מי שאינו מאמין באמת המוחלטת שניתנה בסיני. ביהדות אין לאדם 'זכות' לעשות ככל העולה על רוחו ולזהם בכך את המרחב הציבורי. עלינו להבין, כי מתן זכויות אזרחיות לאויב הערבי בארצנו היא סכנה קיומית למציאות הפיזית שלנו בארץ. עלינו להבין, כי המוסר הקלוקל של סיוע 'הומניטרי' לאויב הרצחני ורחמנות של טפשים על 'בלתי מעורבים' מטעמו – מוסר זה אינו אלא אכזריות על ילדינו ואהובינו (ומי שלא מבין זאת כנראה נרדם השבת בהפטרה של פרשת זכור). כאשר נבין, שמערכת הערכים שלנו שונה בתכלית מזו של האליטות השולטות ושעלינו להתיחס להם באותה סבלנות ואורך רוח שהם מתיחסים לערכים שלנו – רק אז נוכל באמת לבצע את השינויים הנדרשים להצלת העם והמדינה.

הבעיה שלנו היא, שכל-כך התרגלנו לשליטה שלהם בכל מערכות חיינו, עד ששכחנו שהערכים שלנו נועדו לנהל חיים של אומה על אדמתה. תחת זאת אנחנו מלקטים פירורים ומודים בפני השליטים הישנים על כך שהם מרשים לנו ברוב טובם לנהל את אורח חיינו ככל הניתן על-פי צו מצפוננו. אך לא לשם כך בחר בנו ה', לא לשם כך השיבנו לארצו ולא לשם כך גלגל את המהלך האדיר שהוליד רוב ברור למאמינים בו בקרב העם, רוב שנתבע מאתו לממש את שלטונו ולהפוך את ישראל למדינה יהודית באמת. הבעיה היא לא השמאל, הבעיה היא חוסר האמונה שלנו בכך שאכן נועדנו לשלוט, אכן נועדנו לממש את התורה בחיי המעשה של האומה, לא רק של היחידים. אנחנו חיים כבר מעל שבעים שנה תחת שעבוד רעיוני, שהוליד בקרבנו נחיתות מובנית בכל הקשור לזירה הציבורית במדינת ישראל. הגיע הזמן להשתחרר ממנה, הגיע הזמן לממש את הרוב שניתן לנו, הגיע הזמן שמדינת היהודים תהפוך למדינה היהודית, הגיע הזמן להמליך את ה' על הבריאה כולה!

יום שני, י' אדר התשפ"ה

ההחלטה המכריעה טרם התקבלה!

נפתח בשבח. שר האנרגיה אלי כהן הודיע אתמול על ניתוק זרם החשמל למרצחים העזתים, ועל כל פעולה כעין זו מחובתנו להריע ולומר מילה טובה. נכון, זה נעשה באיחור רב, איחור שעלה בדמם של לוחמים רבים וגם בסבלם של חטופים שהיו משתחררים מזמן אילו נקטנו את הפעולות ההכרחיות והמוסריות של ניתוק החשמל, המים וכל התשתיות של הנאצים בני ימינו. ועדיין, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, וכולנו תקוה שבהמשך ינתקו לאויב את המים, לא יאפשרו לו להכניס דלק וימררו את חייהם כיאה וכראוי לעורף האזרחי של הנוחבות. 

אולם ישנה החלטה אחת קריטית, שאותה טרם קיבלנו, וכל עוד לא נקבל את ההחלטה הזו – נמשיך לדשדש ולגמגם, והנצחון המוחלט ישאר בגדר סיסמה נאה של ראש הממשלה, אולם הוא לא יושג במציאות. איני מדבר כעת על ניתוק תשתית זו או אחרת, על תמרון קרקעי שישנה את המאזן, גם לא על הפצצה אוירית כבדה שתכתוש את האויב. כל הדברים האלו הם חשובים וראויים, אך ההחלטה האחת והיחידה שתנצח את המלחמה אינה שייכת לתחום הצבאי. היא שייכת לתחום התודעה, לזהות הלאומית, לליבת הקיום שלנו כאומה, והיא פועל יוצא של השקפת עולם תורנית שורשית, שכל עוד הממשלה תסרב לקבל אותה על עצמה – לא יהיה כאן נצחון!

אותה החלטה היא פשוטה בתכלית עבור מי שמבין את יסודות קיומנו, ובלתי-אפשרית עבור אותם מסכנים שאינם מבינים ואינם יכולים להבין. מדובר בהחלטה, ולפיה עזה היא חלק בלתי-נפרד מארץ ישראל, היא שייכת אך ורק לעם ישראל והיא גזולה כיום בידי המרצחים הארורים. כאשר היסוד הזה ברור, כל השאר מובן מאליו. אך כל עוד מתיחסים לעזה כאל אדמה זרה, כל עוד אנחנו רואים את עצמנו כישות כובשת בארץ לא לנו, כל עוד הפולשים הפלשתינאצים נקראים על-ידינו בשם 'תושבי עזה' – אין לנו סיכוי להכריע את המערכה הזאת. נכתוש אותם מהאויר ועל היבשה, ננתק את החשמל ואת המים, נכבוש את צפון הרצועה ונבתר אותה לשנים, נחסל את כל בכירי החמאס ונשמיד את כל מערך הטילים, וכל זה לא יביא נצחון.

מדוע? משום שיצאנו למלחמה הזו רק בגלל הטבח הנורא בדרום. משום שהגדרנו כמטרת המלחמה את חיסול החמאס, אך לא את הפיכת עזה לעיר עברית. משום שמבחינתנו, הבעיה בעזה היא שהיא הפכה למוקד טרור, ולא שעצם המציאות של שלטון נכרי בארץ-ישראל הוא חילול שם שמים וקיומם של הפולשים בארצנו הוא חרוף וגידוף כלפי מי שברא את עולמו ונתן לנו – בניו בחיריו – את ארצו. וכל עוד נתיחס לעזה כאל בעיה בטחונית גרידא ולא כאל בעיה ערכית-רוחנית-רעיונית – נמשיך לספוג אבידות ולא יהיה לנו קצה חוט להבין כיצד זה יסתיים.

אז יבואו כל החכמולוגים מהשמאל ומהימין גם יחד ויציעו 'פתרונות' שינציחו את אסון הדו-קיום בארצנו, פתרונות כמו אוסלו, כמו אוטונומיה, כמו מפת דרכים כזו או אחרת, כמו כל הווריאציות של אותו מתכון שהוליד את טבח שמחת תורה. עברו כבר מעל מאה שנות שפיכות דמים בלתי פסוקת, והם טרם זכו להבין את המציאות הבלתי-נמנעת הזאת, משום שאינם מסוגלים לקבל את ההחלטה האחת והיחידה שתביא לקץ הסכסוך, לא רק בעזה, כי אם בארץ ישראל כולה. 

רש"י הקדוש לימד אותנו בתחילת חומש בראשית בשם המדרש, שהתורה פתחה ב'בראשית' משום 'כח מעשיו הגיד לעמו', שאם יבואו אומות העולם ויאמרו שאנו לסטים שגזלנו את ארצם, נשיב להם שהוא ברא את העולם ונתן את ארץ ישראל למי שישר בעיניו. לא לחינם כתוב באותו פסוק – 'כח מעשיו הגיד לעמו'. את הגויים לא באמת מעניין מה כתוב בחומש בראשית, וזה לא משנה אם הם יקבלו את הטיעון של רש"י או לא. הפסוק נאמר עבורנו, ששכחנו את יעודנו ומכרנו את מורשתנו ואף יהודי שומרי מצוות נהגו לומר ש'אין לנו מה לחפש בסימטאות ג'בליה'. והפסוק הזה נאמר ביתר שאת לממשלת ישראל, שכבר קרוב לשנה וחצי חותרת לנצחון המוחלט, אך הוא חומק מידיה משום שטרם הפנימה את הרש"י הראשון בתורה. 

מי יתן, ובעקבות ניתוק זרם החשמל לעזה, יעמיקו לחקור ויבינו, שההחלטה החשובה והמכריעה ביותר במלחמה – נכתבה על-ידי רש"י לפני קרוב לאלף שנה. אף פעם לא מאוחר ללמוד!

יום שלישי, י"א אדר התשפ"ה

"זכור את אשר עשה לך עמלק… לא תשכח"

בימים אלו, שבין קריאת פרשת זכור לימי הפורים הבאים עלינו לטובה, צדה את עיני ידיעה, הממחישה מדוע צוותה אותנו התורה לזכור את אשר עשה לנו עמלק, ולא נחה דעתה עד שהוסיפה לאו על העשה וקבעה נחרצות – "לא תשכח". לא מדובר בידיעה מרעישה במיוחד, ודווקא הלקוניות היבשה שבה ו'תום הלב' של מי שכתב אותה – היא אשר מלמדת יותר מכל עד כמה איננו זוכרים, עד כמה אנחנו שוכחים. וכך נכתב באותה ידיעה, שהובאה באתר שפתוח בחסימות השמורות ביותר, המיועדות לציבור המדקדקים בהלכה, אשר נזהר מכל נדנוד של ספק איסור, ואשר מקפיד לשמוע את פרשת זכור בדקדוק רב, וליתר בטחון קוראים פעמיים "זייכר" (עם צירה) ו"זכר" עם סגול, ונוהגים עוד סלסולים ודקדוקים, לצאת ידי חובה לפי כל השיטות. וכך פותחת הידיעה, שכותרתה "מאות אלפי ישראלים זכאים לדרכון גרמני" –

"החוק הגרמני עבר שינוי משמעותי במיוחד אשר קבע שאחד הדרכונים המבוקשים והחזקים ביותר באירופה זמין כעת עבור מאות אלפי ישראלים. במשרד עו״ד תותי אשבל, המשרד המוביל בישראל בהוצאת אזרחויות אירופאיות, מציינים: ״השינוי בחוק קובע שגם מי שלא היה אזרח גרמני לפני מלחמת העולם השניה, אלא נתין זר שמרכז חייו היה במדינה, יוכל לקבל דרכון גרמני הנחשב לדרכון אירופאי לכל דבר ועניין. במילים אחרות: אם סבכם או סבתכם נולדו בפולין אבל התגוררו בגרמניה וניהלו שם את מרכז חייהם והיו נתינים בגרמניה ולא אזרחים – סיכוי גדול שמגיע לכם דרכון גרמני״.

בהמשך מובא בידיעה הנלהבת הסבר מפורט, והיא מסכמת –

"כדאי למהר למקרה והחוק ישונה בעתיד. אין ספק שזו נקודת הזמן המושלמת להוציא דרכון גרמני וכדאי לנצל זאת בהקדם כי אין לדעת מתי החוק ישתנה שוב – בעיקר לנוכח הביקוש הרב. במשרד עו״ד תותי אשבל מסכמים: ״אלפי ישראלים כבר הגישו בקשות, לכן כדאי למהר ולהתחיל את התהליך בהקדם האפשרי, אי אפשר לדעת מתי החוק ישונה שוב״.

הבנתם, רבותי, מדוע טרחה התורה להזהיר אותנו בעשה ובלאו? אפשר לקרוא עשר פעמים את פרשת זכור לפי כל השיטות ובמבטאי כל העדות, מבלי להתחיל אפילו להפנים ולהבין מה התורה רוצה מאתנו. אפשר לקרוא את ההפטרה, המספרת על כשלונו של שאול במחיית עמלק ועל כך שאיבד את המלוכה, שהביא את ישראל לסכנת כליה בימי מרדכי ואסתר כעבור כאלף שנה, ושמונים שנה בלבד אחר שואת יהודי אירופה מציעים לנו בחדוה דרכון גרמני, ואף אחד לא חושב שיש בזה איזשהו טעם לפגם. "כדאי למהר", הם עוד מאיצים בנו.

אם מישהו תוהה כיצד הגענו למצב, בו העמלקים של דורנו טובחים בנו בלא רחמים ואנחנו דואגים להם לסיוע הומניטרי – תקראו שוב את הידיעה הזאת, אשר מה שכואב בה יותר מכל היא שאף אחד כבר לא מתרגש ממנה. החשיבה המערבית, המנתקת את הפרט מהקולקטיב, הקהתה את הרגשות והפכה את מצות מחית עמלק וזכירת מעשיו לעוד פרט טכני יבש, שצריך לצאת בו ידי חובה. אפשר לקרוא 'זייכר' ו'זכר', לדקדק בקריאת המגילה עד הקצה, למצוא אביון מהודר ולשתות עד דלא ידע – ועדיין לא להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, לצאת ידי חובת זכירת מעשה עמלק מלפני מעל שלושת אלפים שנה, ובאותו הזמן לעמוד בתור ולבקש דרכון גרמני. אכן, לא לחינם צוותה עלינו התורה – "זכור…" ו'"לא תשכח"!

יום רביעי, י"ב אדר התשפ"ה

שליטים ונשלטים – על הדחת דובר צה"ל

השמאל מיילל על הדחת דובר צה"ל דניאל הגרי, אשר שרת את האליטה הישנה ואת בעלי הקונספציה, אשר הביאה עלינו את אסון שמחת תורה, ומתוך דבריהם ניכר עד כמה הם לא מודעים אפילו ליהירות, לניכור ולתחושה המובנית אצלם, ולפיה הם נועדו לשלוט כאן לעד, בלא כל קשר לתוצאות הבחירות. הגיע הזמן להעמיד להם מראה מול הפרצוף, פחות בשבילם ויותר בשבילנו – שנבין על מה ניטש כאן המאבק ועד כמה הוא חייב להיות שורשי, עקרוני, יסודי וערכי.

ננתח במעט הגיון את הטיעון שלהם ונבין עד כמה התפיסה, ולפיה הם אדוני הארץ, קנתה שביתה בלבם, עד שאיבדו את הבושה לבטא אותה בריש גלי. לטענתם, הגרי פוטר על רקע פוליטי, כלומר מכיון שהרמטכ"ל החדש אינו בובה של השמאל ושל הממשל האמריקאי הקודם שהיה עוין את ישראל כפי שהיה הרמטכ"ל הקודם, הוא מפטר את דובר צה"ל, אשר יישר קו עם אותה מדיניות שהם דוגלים בה. הם אפילו לא שמים לב לכשל הלוגי בטענה שלהם – הרי מה נפשך, אם הדובר המהולל פוטר בשל דעותיו הפוליטיות, סימן הדבר לכך שהוא עירב את דעותיו בתפקידו ולא הסתפק בביצוע תפקידו על הצד המקצועי. אם כן, מדוע שלא יפוטר? כמובן, משום שתוצאות הבחירות לא משנות, החלטות הממשלה לא משנות וגם המדיניות של הרמטכ"ל החדש לא משנה – מה שמשנה זה שאנחנו נכתיב את התפיסות שלנו, וברגע שמישהו יפוטר בשל כך – נזעק בקול ניחר שהוא פוטר מסיבות 'לא ענייניות'. לגבי דובר צה"ל ניתן לומר שמדובר בתפקיד לא בכיר במיוחד, אבל המודל הזה חל בכל מקום, וניתן ללמוד ממנו רבות על המאבק שלהם להצלת היועמ"שית.

המאבק הזה, אליו נרתמו ברוב חוצפתם ראשי האקדמיה בישראל עם איומי שביתה – גם הוא מבטא את אותה התנשאות ויהירות של אלו, אשר זועקים בקול ניחר על פיטורים של 'עובדת ציבור מקצועית' ובאותו הזמן מודים בפה מלא, כי הסיבה למאבקם הוא שמדובר ביועמ"שית שמשרתת השקפת עולם שנדחתה על-ידי הציבור בארץ. הם לא מתבלבלים ולא מרגישים לא בנח עם העובדה, ולפיה מדובר במאבק בריוני ואלים לשימור השלטון בידי אלו שנזרקו ממנו על-ידי העם. הפתרון אינו הידברות ופשרות אתם, כי הם לא יוותרו לעולם על שלטונם. הפתרון הוא אך ורק הבנה, שזמנם עבר, שהגיע הזמן לרוח חדשה באמת בכל שדרות השלטון בישראל. יחסי השליטים-נשלטים השוררים בארצנו חייבים להתהפך, והמהפך חייב להתרחש בראש ובראשונה בתפיסה הפנימית שלנו.

מעל הכל, מחובתנו להתנער מכל הערכים המערביים שהטמיעו בקרבנו, כאילו מדובר בערכים מובנים מאליהם, שאינם שנויים במחלוקת. עלינו להתנער מהערכים המערביים שעומדים ביסוד השקפת עולמם שהביאה עלינו רק אסונות, לאמץ את ערכי התורה ולהנחיל אותם לציבור בלא מורא. מדובר בסט ערכים שלם, הכולל בין השאר קבלת עול מלכות שמים, היותנו עם נבחר לה', כינון מלכות ה' על-פי התורה הקדושה, כפירה ב'זכותו' של האדם להפוך לבהמה, הבדלה בין ישראל לעמים, זכותנו הבלעדית על הארץ, מלחמת חורמה באויב והכרה בכך, שתורתנו תורת חיים היא, החובקת עולם ומלואו ואינה משאירה מקום לערכים המערביים לנגוס בנו ולרוקן את התוכן היהודי של המדינה. הדבר היחיד שעלינו ללמוד מהשמאל הוא הבטחון העצמי והידיעה, ולפיה לנו ניתנה הארץ למורשה. הגיע הזמן להנחיל את הערכים התורניים של אמת, צדק ומשפט לעם ישראל כולו ועל-ידי כך לתקן עולם במלכות ש-די. 

יום חמישי, י"ג אדר התשפ"ה – תענית אסתר

הדור קבלוה מאהבה – בימינו!

בכניסתי לבית הכנסת, הזדקרה לעיני מודעה הקוראת לציבור האברכים והעמלים לפרנסתם יחדיו להקדיש שעתיים ביום הפורים עצמו ללימוד התורה הקדושה. יוזמה מבורכת, ללא ספק. ובכל זאת – צרם לי משהו. הכותרת הייתה 'הדר קבלוה מאהבה' – על-פי הגמרא בשבת פח. ופרוש רש"י שם, שבימי אחשורוש קבלו ישראל את התורה מאהבת הנס שנעשה להם, בעוד שבמעמד הר סיני כפה הקב"ה את התורה עליהם הר כגיגית. ועל-כן היה לי קצת קשה, שלצד היוזמה המבורכת ללמוד בימי הפורים, התבקשו הנרשמים ליוזמה למלא את פרטי חשבון הבנק שלהם על-מנת שיתוגמלו על-ידי היוזמים.

למען הסר ספק – לא באתי לערער או לעורר על המנהג הרווח בימינו, שהלומדים מקבלים מלגות קיום, אשר מקלות מעט על עול הפרנסה. הנושא נידון רבות בקרב הראשונים, ידועה דעת הרמב"ם באופן עקרוני המתנגד לנטילת תשלום עבור לימוד, ידוע גם שדעתו לא נתקבלה על-ידי הכלל, ויש מקום גדול לומר שגם לדעתו אין איסור במה שנהוג היום ממספר טעמים, ואין כאן המקום ולא המסגרת להאריך בכך. אולם כאן לא מדובר על מלגת קיום לאברך, מדובר על יוזמה של 'הדר קבלוה מאהבה'. מי שאוהב את התורה ומצליח לקבוע זמן ללימוד ביום הפורים – אשריו ואשרי חלקו. אך כאשר הדבר הופך ל'כולל' שצריך לשלם עליו – זה גם לא מה שיאפשר לאברך להתקיים, וגם לא 'הדר קבלוה מאהבה'.

ולנוכח המציאות האקטואלית וההסתה הציבורית כנגד לומדי התורה, אולי מן הראוי שנבחן את עצמנו ונראה היכן אנחנו עומדים ביחס לחובתנו כלפי שמיא. נכון הדבר, שיוקר המחיה וקשיי הקיום לצד הברכה הגדולה שזכה לה הציבור החרדי עם ריבוי הילודה יצרו מצב, בו כמעט ולא ניתן לגדל תלמידי חכמים מבלי שיזדקקו לאותן מלגות, כאשר נשות האברכים בין כה וכה כורעות תחת עומס גידול הבית לצד עול הפרנסה שנטלו על עצמן מתוך אהבת התורה. ועם זאת, כאשר אנו נלחמים על קיום התורה בטהרתה ועל זכותנו לגדל את ילדינו בקדושה ובטהרה – ראוי שנראה לקב"ה שעוד נשאר בנו משהו מהתמימות הפשוטה של לימוד תורה לשמה, כי הם חיינו ואורח ימינו.

ואם נעמיק יותר נבין, כי אולי זה הדבר שבו ה' בוחן אותנו בשעה זו. עד כמה החיבור שלנו לתורה הוא אמיתי, פנימי, רציני, ועד כמה זה פשוט חלק מהסוציולוגיה שלנו, מהלך הרוח החברתי, עד כמה זה מצות אנשים מלומדה. שמעתי אברך אחד שעוד נותר בו הרגש הפנימי, מתאונן על כך שיש לו כולל בוקר, כולל צהריים וכולל ערב, כולל חצות ו'כולל נץ', כולל ששי וכולל בין הזמנים, הדור קבלוה מאהבה בפורים ומשהו דומה בחנוכה, ומישהו אף הגה רעיון של 'כולל נרות שבת' בשעת הדלקת הנרות. הדבר היחיד שנשאר לי בשביל הקב"ה, כך אמר, הוא קריאת שמע שעל המטה…

אז כדאי במרוצת שטף החיים, ובמיוחד כאשר מבחוץ מתנכלים אלינו על אורח חיינו, שנזכור מדי פעם מה היסוד, מה התכלית, על מה העולם באמת עומד, מהי תורה לשמה, עם מה נבוא לבורא עולם מעבר לכל העסק שמסביב. ואולי, אולי מכח זה נזכה גם ללמוד את התורה בצורתה הטהורה כחוקת האומה, נלמד על-מנת לשמור, לקיים ולעשות לא רק כיחידים, אלא אף כאומה, נחזור לערכים התורניים הבסיסיים של תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, ואז נוכל באמת לומר שקבלנו את התורה מאהבה.

פורים שמח, ושנזכה למחות את עמלק ואת כל אויבי ישראל בדורנו, ובכך נוסיף ונתעלה באהבת התורה הנתונה לנו מבוראנו!

יום שני, י"ז אדר התשפ"ה

אכן, הצליחו להונות אותנו…

ימי הפורים העליזים מאחורינו, אולם לעיתים נדמה, כי בקרבנו חיים אנשים, שבמשך כל השנה חיים בסוג של תחפושת, במציאות מדומה שבינה לבין המציאות קיים קשר רופף במיוחד. לא, רבותי, לא הפכתי את הטור הזה לפלטפורמת התרמה עבור ארגון 'בית חם' או עבור מוסד כלשהו לילדים עם מוגבלויות, משום שהניתוק מהמציאות וחיי האשליה האופטית שאני מדבר עליה היא דווקא נחלתם של בכירים ביותר במדינת ישראל, אותה שכבה אליטיסטית של אנשים, הסבורים כי נולדו עבור התפקידים הבכירים במדינה, אלו המכונים בלשונו של יאיר לפיד – 'הנורמלים'. כזה הוא רמטכ"ל הקונספציה והכשלון שפרש, הרצי הלוי, אשר בשיחות סגורות הוקלט כשהוא מנפיק את הפנינים הבאים, המעניקים לנו הצצה אל תוך עולמם הפנימי של אותם 'נורמלים'. וכה אמר הרב-אלוף במילואים – 

"הם הצליחו להונות אותנו עם הפרות הסדר שהיו בימים לפני, וההרגעה שלהם, והעיסוק בהומניטרי – הם השתמשו בדבר הזה כדי להרדים אותנו ולהכין את ההתקפה…".

"עשו לנו הונאה והיא הצליחה. בכל התרגילים שעשינו, בכל הדיונים שעשינו – לא תיארנו לעצמנו תרחיש כזה, ולא 5% מהתרחיש הזה".

הברקה נוספת מפי הלוי – "אותם אנשים שפנו אלינו, למתאם פעולות הממשלה בשטחים ולמת”ק עזה, כדי לבקש להוציא ילדים חולי סרטן לטיפולים בישראל, הם השתמשו גם בדבר הזה כדי להרדים אותנו".

צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין עד כמה האנשים האלו חיים על פלנטה אחרת. הם לא תארו לעצמם תרחיש כזה! הם היו בטוחים שכאשר חמאסניק מבקש להוציא ילד חולה סרטן לטיפול בישראל, מה שמעניין אותו זה באמת הילד הזה. הם לא ראו במשך מעל מאה שנות חיים במזרח התיכון, שחיי אדם חשובים בעיני האנשים האלו פחות ממה שתל-אביבי ממוצע מחשיב חיי כלב, ואני מדבר כעת על חיים שלהם, לא על חיים שלנו. הם באמת לא מבינים, שקיימת מנטליות שונה משלהם בעולם בכלל, ובמזרח התיכון בפרט. הם באמת סבורים, שיחס אדיב וסיוע 'הומניטרי' – ובתרגום לעברית 'אנושי' – יהפוך את חיות הטרף לבני אנוש בעלי הכרת הטוב כלפינו. ואז, אחרי שהקונספציה קרסה, הם 'הופתעו'…

אכן הרצי, הם באמת הצליחו להונות אותנו, אבל לא בשל תחכום מיוחד, אלא משום אנחנו הצלחנו בכשרון, בעמל, בהשקעה, במסירות וביעילות להונות את עצמנו. ההונאה העצמית הזאת, הנמשכת כבר למעלה ממאה שנה, ואשר גבתה עשרות אלפי קורבנות – הונאה זו נמשכת ביתר שאת גם אחר לכתו הביתה של הרצי הלוי, וחוששני שגם פיטורי ראש השב"כ – בהנחה שהממשלה לא תתקפל ואכן תפטר אותו – גם מהלך זה לא יוציא אותנו מהתחפושת ומחיי הכחש והכזב. כל עוד נאמין, כי קיים סיכוי לדו-קיום עם האויב הערבי בארצנו, נמשיך לשלם מחיר דמים יקר, ונספר לעצמנו סיפורים על כך ש'הצליחו להונות אותנו'. 

לפני שלושים שנה היה זה ערפאת שהונה אותנו בהסכם אוסלו, ולפני שנה וחצי זה היה סינואר, אבל באמת – זה תמיד היינו אנחנו עצמנו. כל עוד נמשיך להתכחש לעצמנו, ליעוד שלנו, לזהות הפנימית שלנו, לצדקת דרכנו במאבק על הארץ הזאת, כל עוד נמשיך להתנהג ככובש זר ולא כבעלי הבית בארצנו, כל עוד נגדיר את יעדי המלחמה כהחזרת החטופים כדעת השמאל או כמיטוט החמאס כדעת ממשלת הימין – נמשיך להונות את עצמנו, וחמור מכך – את ילדינו ואת הדורות הבאים, אשר ישלמו את המחיר הנורא. כל עוד איננו מגדירים את מטרת המלחמה כשחרור ארצנו הקדושה מידי הערלים וסילוקם מארצנו לצמיתות – לא יצאנו מהקונספציה הארורה. כל עוד נחכה לטבח הבא, רחמנא ליצלן, ביהודה ושומרון בטרם נעשה את המתבקש גם שם – אנחנו חיים על זמן שאול. כל עוד נשלה את עצמנו, כי תעודת זהות כחולה הופכת את ערביי ישראל לשונים מערביי עזה – הגליל והנגב והערים המעורבות עלולים יום אחד לגלות, כי גורלם כגורל בארי ונחל עוז, היל"ת. 

אין כאן שאלה של מודיעין לקוי, וגם החלפת ראש השב"כ לא תשנה כאן משהו מהותי. הבעיה היא שורשית הרבה יותר, והיא דורשת מהפכה חשיבתית, שאנשי השלטון הישן אינם מסוגלים אליה. אך זהו הדבר היחיד שיציל אותנו מהאסון הבא – שידוד מערכות מוחלט והקמתה של מערכת ערכית יהודית שורשית, המבוססת על הכרה בבורא עולם כמנווט דרכנו על במת ההיסטוריה, הכרה בזכותנו על הארץ ובתהליך הגאולי המתרחש לנגד עינינו, אמונה בצדקת דרכנו במאבק על הארץ, חזרה בתשובה לאומית, שמשמעותה ביכור הערכים היהודיים על-פני הערכים המערביים הזרים ששלטו בכיפה עד כה, ואז ורק אז – אחר שנכיר את עצמנו, נדע גם להכיר את האויב ולהתיחס אליו כפי שהוא – אויב רצחני ואכזר, שאין מקום להשאירו בארצנו. כל עוד נברח מאותו יעוד נצחי – נמשיך להסתובב סביב הזנב של עצמו ולהיות מופתעים, ואנשים כמו הרצי הלוי, אהרון חליוה, רונן בר ודומיהם ימשיכו להוביל אותנו לעבר האסון הבא. הגיע הזמן להתעורר, כי מדי הרבה דם כבר נשפך!

יום שלישי, י"ח אדר התשפ"ה

האמת והשלום אהבו – 24 שנים לפטירת איש האשכולות הגאון הצדיק רבי יצחק שלמה זילברמן זצ"ל – והמסר לימינו אנו

היום יחול יום השנה למורי ורבי הרב יצחק שלמה זילברמן זצ"ל, ובשל אישיותו היחודית, קשה מאד להקיף במאמר קצר ולו משהו ממנה, ובכל זאת – פטור בלי כלום אי אפשר. מסופר על הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל, ראש ישיבת ראדין, שהזדמן למקום מסוים עם שלושה חסידים, אשר כל אחד מהם סיפר על הרבי שלו מעשה מופת, כיצד הקב"ה גוזר והצדיק מקיים. אחר שסיימו לספר איש איש אודות רבו, פנו לרבי נפתלי ואמרו לו – "הלא אתה תלמיד מובהק של מרן החפץ חיים, אולי תספר לנו גם סיפור על הרבי שלך, כיצד הקב"ה גוזר והצדיק מקיים…". השיב להם רבי נפתלי – "צר לי לאכזב אתכם, אבל על החפץ חיים אני יכול לספר רק מופת אחד – שכל מה שהקב"ה גוזר – הצדיק מקיים…".

אם רוצים לתמצת את אישיותו של הרב זילברמן במשפט אחד, ניתן לומר שכל מה שהקב"ה גוזר – הצדיק מקיים. איני מדבר רק על כל הלכה פסוקה, לרבות הלכות שנשתכחו עם השנים כמו צורת לימוד התורה לתינוקות של בית רבן שנקראה על שמו, כמו הליכה עם תפילין כל היום, גם לא על הלכות שהצריכו ברור מעמיק כמו חידוש התכלת בימינו או מנהגי הגר"א השונים, בהם דבק בכל אורחותיו אחר שברר וליבן את יסודות ההלכה. אני מדבר גם על מידות נכונות, עניני אגדה, דברים שבעיני ההמון – גם המון הלומדים – נחשבים לקישוטים נאים להלכות, והוא התיחס אליהן ברצינות תהומית. 

הרב זילברמן יכל להתיגע על פרושה המדויק של משנה במסכת אבות כפי שמתיגעים אחרים בסוגיות החמורות שבמסכת בבא קמא או יבמות. הוא יכל לברר שוב ושוב מה הגדר המדויק של "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" ולרדת לעומקה של משנת "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם – כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" – כיצד מקיימים את המשנה הזאת בתכלית הדקדוק. וגם אם נער בן 15 הקשה קושיה שנראית לו ראויה, הוא היה מסוגל לפתוח את הסוגיה מחדש וללמוד אותה באותו חשק ובאותה חדוה גם אחר מאות פעמים. והכל – על-מנת ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות.

הרב זילברמן לא זע ולא חת מפני איש, ולכן לא חשש להביע את דעותיו הברורות בנושאים רבים גם כאשר הדברים לא היו מקובלים בקרב הציבור החרדי. אהבתו לארץ-ישראל בערה בלבו והבנתו את תהליך הגאולה בו אנו מצויים על-אף כל התלאות הגשמיים והקשיים הרוחניים – הבנה זו הציבה אותו לא אחת בעמדה שונה מזו המקובלת בציבור החרדי, אך האמת תמיד הייתה נר לרגליו, והוא לא חשש להנחיל אותה הלאה. 

ובימים אלו, בהם גורמים כאלו ואחרים מנסים לשסות את הציבור הדתי-לאומי והחרדי זה בזה – חשוב להעלות את מורשתו של הרב זילברמן גם בנושא הזה. בשל תפיסתו הגאולית, אותה ינק מהגר"א והרמח"ל רבותיו המובהקים, רבים מבני התורה שבקרב הציונות הדתית שחרו לפתחו ונטלו ממנו עצה ותושיה. על-אף היותו נטוע היטב בציבור החרדי מבחינת אורחות חייו, סגנונו, והבנתו כי זהו הציבור בו הוא רוצה לגדל את ילדיו – מעולם לא התבלבל בין העיקר למעטפת, בין התוכן לקליפה החיצונית, בין חובתנו לעשות רצון ה' לבין הסגנון התרבותי במסגרתו כל אחד מאתנו בוחר לממש רצון זה.

הרב זילברמן קיים בנפשו את הפסוק "חבר אני לכל אשר יראוך" כפשוטו – לא 'לכל אשר שייכים לקבוצה שלך', אלא 'לכל אשר יראוך' באשר הם. לתלמידיו שבקרב הציונות הדתית אשר באו לשאול אותו האם לשנות את צורת הלבוש, צבע הכיפה וכיוצא בכך ולהפוך לחלק אינטגרלי מהציבור החרדי, נתן תשובה מושכלת איש איש לפי עניינו ומצבו, כאשר שני גורמים מנחים אותו במתן התשובה – כיצד יוכל אותו אדם לעבוד את ה' בצורה הנכונה ביותר, וכיצד יוכל להשפיע על אחרים בצורה הטובה ביותר לעבודת ה'. היו כאלו שהמליץ להם לעבור לציבור החרדי, בעוד שלאחרים המליץ שיותר טוב שישארו בציבור הדתי-לאומי. תמיד בחן מהי העצה הנכונה עבור אותו אדם לאור מכלול הנתונים.

כזה היה הרב זילברמן – איש האשכולות ואיש המשקלות. תמיד שקלל את הנתונים, ואף פעם לא נטה לקיצוניות שאינה במקום. רק אנשים שטחיים שאינם מבינים – סברו כי מדובר באדם קיצוני, אך לאמתו של דבר לא היה אדם שקול ממנו. נוהג היה לומר, כי הוא לא מתפעל כאשר מספרים על מישהו שבמשך ששים שנה לא הפסיד תפילה בהנץ החמה. וכי מעולם לא הייתה לו מצוה שהיה חייב לעסוק בה בכל השנים הללו, ואשר הייתה דחופה יותר? אף פעם לא הוצרך ללוות ילד לבית חולים, או יולדת? "ממה אני כן, מתפעל?" – היה שואל, ומשיב – "ממי שכמעט ולא הפסיד ותיקין במשך ששים שנה. אדם כזה עובד את בורא עולם ולא את השמש…". גם בהנהגה זו היה נאה דורש ונאה מקיים, כפי שהעידו כל אלו שהכירוהו.

ככל שחולפות השנים, מרגישים יותר את החסרון. מרגישים אותו בחיי הפרט, ומרגישים אותו בחיי הכלל. במיוחד כיום, כאשר השטחיות חוגגת ובנקל מצליחים כל מיני שועלים קטנים להפריד בין יראי ה' ולשסות ציבורים זה בזה – ראוי להעלות את זכרו של הרב זילברמן ולזכור, כי דווקא מתוך הלימוד המעמיק והעמדת העיקר של עבודת ה' לפני כל דבר אחר – מגיעים לאהבת ישראל אמיתית, כי האמת והשלום אינם אויבים זה לזה – הם משלימים האחד את השני, ובלבד שמלבנים אותם כראוי.

סמוך לכתיבת הדברים נודע לנו על פטירתה של הרבנית הצדקנית מרת שולמית שוורץ, אשת חבר למורנו הגאון רבי יואל שוורץ זצ"ל, איש אשכולות נוסף שלא זע ולא חת, אהב את ה', את עמו ואת ארצו בכל לבו, למד ולימד, זיכה את הרבים במסירות וסבל רדיפות על אהבתו את האמת. אשתו הצדקנית עמדה לצדו בגבורה במשך כל השנים – יהי זכרה ברוך!

יום רביעי, י"ט אדר התשפ"ה

להגדיר סוף סוף נכון את מטרת המלחמה

מחמם את הלב לראות את החורבן בעזה, את חיסול הבכירים ואת סיום הפסקת האש שאפשרה למרצחים להתעצם מחדש, כפי שקרה בעקבות העסקאות הקודמות. וכאשר פוליטיקאים וארגוני שמאל משתוללים מזעם, התקשורת מגייסת במלוא עוזה את מטה משפחות החטופים – שמייצג נתח מאד מסוים ואקסקלוסיבי באוכלוסיה, ומשתיק בבריונות חלקים אחרים – כדי לפרוט על נימי הרגש הציבורי ולספר לנו כמה רע לחזור ללחימה, מדוע יש להכנע לחמאס וכיצד הממשלה פועלת רק מאינטרסים פוליטיים קטנוניים – ניתן להבין שההחלטה שהתקבלה לשוב ולהלחם היא נכונה וראויה. 

ועם זאת, עולה שוב החשש, שלא יהא זה אלא סבב נוסף, אשר לא ישיג את מטרתו. ומדוע? משום שהמטרה עצמה אינה מוגדרת נכון, ומחובתנו לעורר על כך שוב ושוב. התקשורת העוינת את העם ואת הממשלה מפמפמת כל העת, כי ישנה מטרה אחת ויחידה במערכה בעזה והיא החזרת החטופים. אותם אנשים שהביאו עלינו את האסון הנורא ובתוכו את כמות החטופים האדירה כאשר קידמו את עסקת שליט המופקרת – הם אלו, המוכנים להקריב את כל קיומנו פה ואת כל בטחוננו בעסקה מופקרת נוספת. העובדה, ולפיה עצם פעילותם רק מעלה את מחיר החטופים ומסכלת את חזרתם – אינה מעניינת אותם. מבחינתם, היה צריך יום למחרת שמחת תורה לשחרר את כל המרצחים מבתי הכלא תמורת החטופים ולבקש יפה מהחמאס שבפעם הבאה ישתדלו לא לערוך בנו טבח. 

קל להבין מדוע אסור לאמץ תפיסה זו, ולפיה השבת החטופים היא חזות הכל. קל גם להבין את הצביעות של אלו המקדמים 'עסקה בכל מחיר', גם כאשר המחיר הוא החטופים עצמם, כי החמאס לא יסכים לעולם לשחרר את כולם, וכאשר אתה משחרר חלק מהם – ומדובר על חלק קטן בכל המקרים – הסיכוי של האחרים לשוב הולך ופוחת. אך כל זה אינו משנה מבחינת המטה, אשר ריח חריף של פרוגרס עולה ממנו – העיקר הוא המחיר הנורא שישראל תשלם, פחות חשוב מבחינתם מה נקבל בעסקה.

אולם קשה הרבה יותר להבין, מדוע מיטוט החמאס אף הוא אינו יכול להיות תמצית מטרת המלחמה. אך כאשר מתבוננים מעט לעומק מבינים, כי גם הגדרת מטרה זו אינה אלא בריחה מהאמת, בריחה מהיעוד שלנו כיהודים, ולא פחות מכך – היא מונעת מאתנו את הנצחון המוחלט שכה רבים כמהים אליו. קודם כל בהגדרה – המלחמה אינה מול 'החמאס'. המלחמה היא מול הקולקטיב העזתי בפרט ומול הקולקטיב הפלשתינאצי בכלל. במלחמת העולם השניה בעלות הברית לא נלחמו במפלגה הנאצית, הן נלחמו בגרמניה. הנסיון להפוך את המלחמה למלחמה בארגון כזה או אחר אינו אלא כניעה להלך המחשבה הפרוגרסיבי ששולל קטגורית את המושג של מלחמה בין עמים. גישה זו תוביל אותנו לאסון. החמאס אינו אלא כלי המייצג את השאיפות של העם האויב, ואת השאיפות הללו עלינו להשמיד, לא את המסגרת שדרכה הן מיושמות.

כיצד משמידים את השאיפות הללו? כיצד מכריעים באמת את המלחמה ומשיגים את היעדים? כיצד מבטיחים באמת שקט, שלום ושלוה לדורות הבאים? הדבר תלוי בהבנה בסיסית של מטרת המלחמה, אשר לשמה עלינו להבין מדוע אנחנו בכלל חיים בארץ הזאת. עלינו להבין, כי אנחנו לא כובש זר בעזה, וגם לא קבלני-משנה של יזם נדל"ן בשם דונלד טראמפ, מוצלח ככל שיהיה. אנחנו בני אברהם, יצחק ויעקב, שבורא עולם כרת עמהם ברית לתת להם את הארץ הזאת לנחלה. בארץ הזאת נקים ממלכת כהנים, ממלכת התורה לעם קדוש שייצג את ערכי הצדק והמשפט בעולם. הכובש הערבי הוא נטע זר בכל מרחבי ארצנו, ובפרט בעזה. 

מטרת המלחמה חייבת להיות מוגדרת כשחרור נחלת ארצנו הכבושה מידי זרים. לא בגלל השביעי באוקטובר, לא בגלל שיורים משם טילים, לא בגלל שיש חשש לטבח נוסף ולא בגלל שיש שם חטופים. כל המטרות הללו הן מטרות משנה, היכולות להתלוות למטרה העיקרית – כיבוש והורשה של ארצנו הקדושה. כבר שנה וחצי כמעט שממשלת ישראל מתחמקת מחובתה להכיר במטרה הזו. אך כל עוד לא תעשה כן – הנצחון המוחלט יחמוק מאתנו. כל עוד לא נגדיר נכון את מטרת-העל, לא תושגנה גם מטרות המשנה. הגיע הזמן לרוויזיה בחשיבה, הגיע הזמן לתשובה אמיתית אל בורא עולם, הגיע הזמן לזכור מי אנחנו ומה יעודנו. אולי פעם אחת בחיים באמת נכוון באמרנו כל יום בתפילה את הפסוק מנחמיה – "אַתָּה־הוּא֙ ה' הָאֱ-לֹהִ֔ים אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֙רְתָּ֙ בְּאַבְרָ֔ם וְהוֹצֵאת֖וֹ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֑ים וְשַׂ֥מְתָּ שְּׁמ֖וֹ אַבְרָהָֽם. וּמָצָ֣אתָ אֶת־לְבָבוֹ֘ נֶאֱמָ֣ן לְפָנֶיךָ֒ וְכָר֨וֹת עִמּ֜וֹ הַבְּרִ֗ית לָתֵ֡ת אֶת־אֶרֶץ֩ הַכְּנַעֲנִ֨י הַחִתִּ֜י הָאֱמֹרִ֧י וְהַפְּרִזִּ֛י וְהַיְבוּסִ֥י וְהַגִּרְגָּשִׁ֖י לָתֵ֣ת לְזַרְע֑וֹ וַתָּ֙קֶם֙ אֶת־דְּבָרֶ֔יךָ כִּ֥י צַדִּ֖יק אָֽתָּה".

לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא"ל, שלחו בקשה בדוא"ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל

או

1@SHEMA-YISRAEL.ORG