שמע ישראל – ערב יום הכיפורים תשפ"ה

שמע ישראל

לשנות את שפת השיח!

צהלות השמחה שנשמעו עקב החלטת בג"ץ לאפשר קיום תפילה עם 'הפרדה מגדרית' במרחב הציבורי בתל-אביב מעידות יותר מכל דבר אחר על העיוורון בו לוקים רבים מבעלי הכוונות הטובות ביותר, אשר אינם משכילים לראות את התמונה הכללית ומעדיפים תחת זאת הישגים טקטיים קצרי-טווח, עליהם נשלם, לדאבוננו, בטווח הארוך. 

כוונתי לכך, שנגררנו כולנו לשיח של השמאל, לשיח של הערכים המערביים הדמוקרטיים של 'חיה ותן לחיות', של חופש הפולחן, של 'זכותנו' לערוך תפילה כרצוננו, והיו אף שהגדילו לומר, שכשם שעיריית תל-אביב אפשרה קיום של תיפלה מוסלמית בהפרדה מגדרית – כך מגיע ליהודים החפצים בכך לערוך תפילה כמנהגם במרחב הציבורי.

כל הטיעונים הללו נכונים בבחינת 'לשיטתם קאמר', אך כאשר מבינים מה באמת מונח על כף המאזניים במאבק הציבורי המתחולל בארצנו, המשמעות שלהם היא אפסית, וגרוע מכך – הם מסיחים את דעתנו מהמסר האמיתי, מהחזון אותו עלינו להנחיל לאומה. [ואחר שהחליט מי שהחליט לא לממש את החלטת בג"ץ ולבטל את התפילה מחשש להתפרעות האספסוף השמאלני, אף תועלת פרקטית אין כאן].

המאבק מול השמאל אינו ניטש על 'זכותנו' לחיות כיהודים דתיים ולקיים את מנהגינו. איננו שבט אפריקאי פרימיטיבי, שמנסה לשמר פולקלור עתיק ומבקש התחשבות וסלחנות מהשלטון הנאור. המאבק הוא מאבק רעיוני-ערכי, המקיף את כלל ההוויה של האדם. ממלכת כהנים וגוי קדוש לעומת ככל העמים בית ישראל. תורת ה' כחוקת האומה לעומת דמוקרטיה מערבית ליברלית. כפה עליהם את ההר כגיגית לעומת חיה ותן לחיות. 'כי לי בני ישראל עבדים' לעומת זכויות אדם. 'אתה בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות' לעומת שוויון ללא הבדל דת וגזע. 

יום הכיפורים בא להעמיד את הערכים הללו כיסוד, עליו בנויה האומה הישראלית. יום הכיפורים בא לטהר אותנו מכל החטאים שדבקו בנו, אשר החילוניות אינה רואה בהם כלל כחטאים. יום הכיפורים בא להכין אותנו בקדושה ובטהרה לשמוח לפני ה' בחג הסוכות, לחבר שמים וארץ, להשכין שכינתו בתוכנו, בעוד החילוניות התל-אביבית באה לנתק את השמים מהארץ ולהפוך את האדם שנברא בצלם א-להים לבהמה משוכללת נטולת כל קשר לבורא עולם.

כאשר המאבק שלנו נסוב סביב הערכים של חופש הפולחן וזכויות המיעוט לקיים את אורחות חייו – הצד השני ניצח, גם אם בג"ץ פסק לטובתנו! הוא לא באמת פסק לטובתנו, הוא פסק לטובת אותם ערכים, בהם אנו נלחמים! ניתן אמנם לטעון ברמה המקומית הטקטית 'לשיטתכם', אך אוי לנו אם זה יהיה תמצית מאבקנו. מחובתנו לשנן כלפי אחינו הטועים, ולא פחות מכך כלפי עצמנו, כלפי ילדינו והדורות הבאים, שהערכים האמיתיים עליהם אנו נאבקים הם ערכי התורה הקדושה – ערכי הקדושה, הטהרה, האמת המוחלטת של תורתנו הקדושה והמלכת ה' א-להי ישראל על הבריאה כולה. בכך נזכה להחתם לחיים טובים ולשלום!

♦

לא, אדוני המפכ"ל, זה ממש לא 'נגזר' עלינו

פיגוע קשה נוסף אירע אתמול, הפעם בחדרה ובסגנון הערבי הישן של דקירות גרזן, אשר היה נפוץ בעבר לפני שממשלת ישראל חמשה אותם בנשק חם בהסכם אוסלו, אך גם כיום לא נס לחן של אותן שיטות, כאשר פרא האדם הישמעאלי מקיים בהידור את 'מזה ומזה אל תנח ידך'. כבר עמדנו במסגרת זו על הלקח הזועק מכל הפיגועים הללו – ביפו, בבאר שבע וכעת בחדרה – דווקא בשעה זו בה ישראל נוחלת הצלחות אדירות מול האויבים מבחוץ, כאשר ה' מזכיר לנו שוב ושוב, כי מצות הורשת יושבי הארץ חלה עלינו ביתר שאת. הנצחונות המזהירים ביותר על פני האויב החיצוני לא יצליחו לטשטש חובה זו, ואף לא יפתרו את הבעיה היסודית של קיום אויב רצחני בתוכנו, אשר לא ינוח ולא ישקוט כל עוד קיימת מדינה יהודית על האדמה, שהוא רואה בה כשלו.

והנה אנחנו שומעים מפי מפכ"ל המשטרה החדש, כי פיגועים אלו הם חלק ממה ש'נגזר עלינו' לחיות עמו. המקהלה התקשורתית, אשר סימנה מפכ"ל זה מראש כמטרה לחציהם, עטה על המציאה, משום שהעז להביע אמירה שמשתמע ממנה אמונה בבורא עולם, אך ברצוני להתיחס אליה דווקא מהפן המעשי, ולהעמיד דברים על דיוקם.

אכן, דברים שנגזרו עלינו משמים – עלינו לקבל באהבה, גם כאשר הם נראים לנו קשים. אולם אדם שהולך עם עיניים עצומות באמצע כביש סואן – אינו רשאי לסמוך על הנס, וכאשר חלילה יקרה אסון, לומר ש'כך נגזר'. ובשום מקום לא נאמר, כי 'נגזר עלינו' לחיות כאן בארץ עם האויב הערבי המבקש להשמידנו. ההפך הוא הנכון – נגזר עלינו להורישו מפנינו, ותורתנו הקדושה זועקת ללא הרף, כי לא יהיה לנו שקט ושלוה כל עוד לא נוריש את האויב מפנינו. אף דברי הנביאים מלאים תוכחה על אי-ירושת יושבי הארץ, כאשר בכל מקום בו התרשלו ישראל ממצוה זו – העונש הגיע כפועל יוצא מן החטא – "וְאִם־לֹ֨א תוֹרִ֜ישׁוּ אֶת־יֹשְׁבֵ֣י הָאָרֶץ֘ מִפְּנֵיכֶם֒ וְהָיָה֙ אֲשֶׁ֣ר תּוֹתִ֣ירוּ מֵהֶ֔ם לְשִׂכִּים֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם וְלִצְנִינִ֖ם בְּצִדֵּיכֶ֑ם וְצָרֲר֣וּ אֶתְכֶ֔ם עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם יֹשְׁבִ֥ים בָּֽהּ. וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּמִּ֛יתִי לַעֲשׂ֥וֹת לָהֶ֖ם אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם" (במדבר לג נה-נו).

ניתן לראות זאת במיוחד לכל אורך ספר שופטים, וכן אמר המשורר בתהלים (קו לג-מב) – "כִּֽי־הִמְר֥וּ אֶת־רוּח֑וֹ וַ֝יְבַטֵּ֗א בִּשְׂפָתָֽיו. לֹֽא־הִ֭שְׁמִידוּ אֶת־הָֽעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֤ר אָמַ֖ר ה֣' לָהֶֽם… וַיִּֽחַר־אַ֣ף ה֣' בְּעַמּ֑וֹ וַ֝יְתָעֵ֗ב אֶת־נַחֲלָתֽוֹ. וַיִּתְּנֵ֥ם בְּיַד־גּוֹיִ֑ם וַֽיִּמְשְׁל֥וּ בָ֝הֶ֗ם שֹׂנְאֵיהֶֽם. וַיִּלְחָצ֥וּם אוֹיְבֵיהֶ֑ם וַ֝יִּכָּנְע֗וּ תַּ֣חַת יָדָֽם".

לא, אדוני המפכ"ל, זה לא נגזר עלינו. אנחנו גוזרים על עצמנו אסונות בסרבנו לקבל על עצמנו עול מלכות שמים ולגרש את האויב הרצחני מתוכנו. עשרת ימי תשובה כעת, זמן של חשבון נפש לפרט ולכלל, והגיע הזמן לחשב חשבונו של עולם ולהשיל מעלינו את התרבות הזרה ואת צורת החשיבה המערבית, המונעת מאתנו לקיים את דבר ה' ולהציל את עצמנו מגורל אכזרי, שלא נגזר עלינו, אלא אנו מביאים על עצמנו במו ידינו. 

השיבנו ה' א-להינו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם!

♦

למנף את המצב המדיני למען תנועת התשובה

יום הכיפורים עומד בפתחנו, ובעיצומם של עשרת ימי תשובה רבים מקבלים על עצמם קבלות שונות, מתחזקים בשמירת התורה והמצוות ומתחננים לפני ה' בסליחות ובתפילות שההתחזקות תתמיד למשך כל השנה, ובזכות כך אף יזכו להחתם לחיים טובים ולשלום. גם בקרב העם שבשדות ישנה התעוררות, וההמונים פוקדים את שריד בית מקדשנו, מתעוררים לתשובה ומזדהים יותר ויותר עם מורשתם, אשר מעל שבעים שנות חינוך כפרני לא הצליח להשכיח. במיוחד בשנה זו, בה האויב האכזר הזכיר לרבים מאתנו, כי לא ניתן לברוח מהיעוד היהודי ואכן אנו עם ה', פונים המוני בית ישראל בחזרה לבורא עולם, ביודעם כי הוא מושיענו ואין בלתו.

ובדיוק כעת, כאשר הלבבות נפתחים וההתעוררות בשיאה, זכינו לברכה נוספת, אשר אם רק נשכיל למנף אותה היטב – נוכל ליצור כאן תנופה אדירה למען שיבת ישראל לא-להיו. הברכה הזו כבר כתובה בתורה, הלא היא ברכת הבדידות המדינית, ברכת "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". צרפת רוצה להטיל עלינו אמברגו נשק, בריטניה מראה להיטות יתר כ'מיטב' המסורת שלה מימי המנדט לסייע לאויבינו, והחשוב מכל – ארצות הברית של אמריקה, 'בעלת הברית' אשר ידעה תמיד לנצל את רפיסותנו מולה כדי למנוע מאתנו להביס את האויב – הולכת ומאבדת את 'סבלנותה' והיחסים בין המדינות הולכות ומתדרדרות.

אפילו ראש הממשלה, שאינו ידוע כאדם מאמין במיוחד, החל להשתמש ברטוריקה אמונית באמרו, כי ננצח עם תמיכה בינלאומית או בלעדיה, ושם שמים נהיה שגור בפיו בנאומיו. ובמקום זה זועקת השאלה – לא תהא כהנת כפונדקית? מה יש לגדולי ישראל האמיתיים לומר בענין? מה יש ליראי ה' המדקדקים במצוות, המתחטאים לפני אביהם שבשמים בתפילה ובתחנונים, המייחלים לשיבת השכינה לציון ברחמים – מה יש להם להציע לכלל ישראל בצוק העתים אליו הגענו?

הדבר שמצופה כעת מכל ארגוני התשובה הוא למנף את המצב המדיני והבטחוני למען תשובה המונית של עם ישראל לא-להיו הן כיחידים, אך בראש ובראשונה – כאומה. חייבים להגיע עם בשורה אדירה, ולפיה ה' א-להי ישראל נמצא לא רק בסידור ובסליחות, אלא הוא א-ל חי בקרבנו, הוא מוליך אותנו על במת ההיסטוריה לעבר הגאולה השלמה והוא דורש מאתנו לבטוח בו ולא בגויים הערלים, להם הוא מועיד את כוס התרעלה אחר כל מה שסבלנו מהם בשנות גלותנו. איזו משמעות אדירה תהיה לכך, כאשר נתנתק מדינית מארצות הברית, מאירופה ומכל העולם, ונעמוד לפני ה' באהבה וביראה ביום הקדוש הבא עלינו לטובה! כמה נפלא יהיה חג הסוכות, כאשר נחסה בצלו של בורא עולם באמת ונבוא לפניו עם לולבינו להודות על כך ש'אנו לי-ה ולי-ה עינינו'. כמה טוב זה כאשר התורה מחוברת לחיים, מחוברת למציאות, כאשר חיים באמת עם בורא עולם. מי יתן, ונבין!

♦

איה כבוד התורה הקדושה?

חג הסוכות עומד בפנינו, וישראל קדושים מהדרין במצות ארבעת המינים, איש איש לפי מהללו, ומוזילים מכספם למען יזכו בפרי מהודר לאתרוג, בלולב נאה, בהדס מהודר. אך כפי שקורה לעיתים במצוות נוספות, דומה כי לעיתים נשכחה מהות המצוה מרוב עיסוק בהידורים ובדקדוקים, עד שהפכה התורה בעיני רבים לקובץ דינים טכני תחת היותה ספר הברית שלנו עם בורא עולם. 

כל מי שקורא חומש על-מנת להבין נוכח לדעת, כי בחג האסיף מודים לה' על פירות הארץ הקדושה שכרת עמנו ברית לתנה לנו. ואמנם בחו"ל לא זכינו לקיום הברית כצורתה, ועל-אף זאת – השתדלנו ככל יכולתנו לזכור אותה, והתאמצנו רבות ליטול את ארבעת המינים, על-אף שבמקומות רבים באירופה הם לא היו מצויים, ודרכי השינוע היו אז סבוכות ביותר. יותר מכך – רבים התאמצו עד מאד להביא אתרוג דווקא מארץ-ישראל, והראו בכך את חיבת הארץ הקדושה שבערה בלבם.

והנה כיום, משזכינו לשוב לארצנו והשוק מוצף באתרוגים מזנים שונים בארצנו הקדושה, ניתן לשמוע על אנשים שהולכים ב'מסירות נפש' לקטוף אתרוגים ממרוקו ומשאר ארצות נכר, ולקיים דווקא בהם את המצוה.

כבר זעק על כך הגאון בעל ערוך השלחן במכתב בשעתו, וזאת בשעה שרוב הציבור חי בחו"ל ומיעוט קטן דר בארצנו, בטרם הקמת מדינת ישראל, וז"ל – 

"הנה בעיקר הענין אותם המבכרים פרי בן השנואה (חו"ל) על אתרוגי בן האהובה (ארץ-ישראל), קצר עטי אשר אתי לתאר שפלות נפשם ופחיתות דרכם ורוע לבבם, והסרת מסוה הבושה מעל פניהם – הדומים לפני הדור בעקבתא דמשיחא.

מה נאמר ומה נדבר! האלקים מצא את עוונינו להיות ללעג ולקלס בפני עצמנו ובפני אחרים (הגויים). מי ראה כזאת ומי שמע כאלה? והן אף אם גם לא היה שום חשש (מורכב) בפרי קורפ"ו (אתרוג מחו"ל), הנכון לאיש הישראלי לבלי לבכר פרי ארצנו הקדושה על פרי ארץ העמים? איה כבודו יתברך? איה כבוד התורה הקדושה, שבפסוקים רבים השתבחה בשבחה של ארץ ישראל? איה כבוד משה רבינו שהתחנן "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה"? 

ומה שונים דרכנו מדרכי רבותינו חכמי התלמוד (בסוף כתובות), דרבי אבא מנשק כיפי דעכו, רבי חייא מגנדר בעפרה, שנאמר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו". ואלו האנשים מגנדרים בעפרא דארץ אחרת, ומנשקים פירותיהם, וישליכו פריה וטובה של ארץ הקדושה ככלי אין חפץ בו". 

הדברים מדברים בעד עצמם, וביתר שאת בשנה זו, בה מובן לכל, כי המאבק על הארץ הזו הוא מאבק קיומי, ומחובתנו להגדיל את חיבתה בעינינו על-מנת לנצח את האויב הצמא לדמנו. עזבו לכם את אתרוגי מרוקו ושאר ארצות העמים, ואמצו אל לבכם את אתרוגי הארץ, ובכך ימשכו הלבבות אחר המעשים ונזכה לאהוב את ארץ-ישראל ברמה הנצרכת על-מנת לרשתה ולהוריש את האויב מתוכה!

♦

הבדואים בדרום – פנטזיה מול מציאות

רק אתמול נכתב בטור זה, כי המלחמה באיראן ובאיומים מבחוץ, עם כל חשיבותה, אינה יכולה להסיח את דעתנו מהסכנה הגדולה והקיומית יותר המכרסמת בתוכנו, הלא היא הסכנה של 'לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם' – סכנת האויב הערבי שטרם השכלנו להורישו מארצנו. וכאילו כדי להוכיח למי שפקפק בדברים, בא הפיגוע הקשה בבאר שבע, שבוצע על-ידי ערבי בדואי מה'פזורה' בנגב, וממחיש לנו היטב, כי אכן מדובר באיום יום-יומי, המחייב התיחסות מתאימה.

בניגוד לאויב האירני, האויב הערבי שמבפנים אינו נזקק לטילים בליסטיים ארוכי-טווח, ואין לו צורך בתכנית גרעין שעולה מאות מיליארדים. כלי הנשק שלו פשוטים ונגישים, ואת כל ההטבות הוא מקבל ממדינת ישראל, אשר באווילותה מעניקה לאויב הזה שרותים חברתיים, הטבות לרוב וקצבאות מנופחות. בעלי לב תקין יכולים לקרוא את הספר 'בדואיסטן' של מאיר דויטש מנכ"ל תנועת רגבים ולהיווכח, כיצד משפחה בדואית טיפוסית, בה הפוליגמיה חוגגת, מקבלת שלל הטבות עבור כל אשה 'חד-הורית', כאשר מדובר למעשה בחממה לגידול מחבלים.

אולם בישראל טופחה במשך השנים הפנטזיה אודות הבדואי הנאמן, המשרת כגשש בצה"ל ומוסר נפשו למען מדינת ישראל. הגדיל לעשות ראש הממשלה כאשר בנאומו האחרון בקונגרס האמריקאי לקח לשם חייל בדואי שמסר נפשו בשמחת תורה ולחם בנוחבות במסירות. זוהי דוגמא קלסית לטמינת ראש בחול, ללקיחת מקרה חריג ויוצא דופן ולטיפוח האשליה, ולפיה הוא זה שמייצג את הפזורה הבדואית. האמת, כמובן, שונה בתכלית.

רק לאחרונה נתבשרנו על כך, שעיריית רהט, בירת הנגב הבדואי, אוספת כסף ומצרכי סיוע עבור האויב העזתי בעיצומה של המלחמה. הדבר עבר 'מתחת לרדאר', משום שישראל אינה מעוניינת להתמודד עם הבעיה היסודית של ערביי ישראל כגיס חמישי בתוכנו. ובעומק הדבר, ישראל בורחת מהתמודדות זו מסיבה יסודית עוד יותר – היא מציפה מעל פני השטח את השאלה הקריטית שהציונות החילונית בורחת ממנה כבר מעל 100 שנה, וביתר שאת מאז הקמתה של מדינת ישראל.

שאלה זו אמנם יש לה השלכות ביחס לאויב הערבי, אך במהותה היא שאלה  יהודית פנימית – מי אנחנו? מה הזהות שלנו? על איזה מצע לאומי בנוי העם היהודי? האם ישראל היא דמוקרטיה מערבית, בה אין כל משמעות לדתו של אדם, וכפי שיהודי, מוסלמי, בודהיסט או אתאיסט יכול להבחר לנשיא ארה"ב, גם אחמד טיבי יכול להיות ראש ממשלת ישראל? או שמא איננו שייכים למשפחת העמים המערביים, והתורה היא שמגדירה אותנו על-פי ערכיה שלה, הנתונים מאת ה' ומנוגדים ניגוד קוטבי לכל המושגים המערביים. הבחירה קשה מנשוא עבור אלו אשר השילו מעליהם את עול מלכות ה', אך הקב"ה לא יאפשר לנו לברוח ממנה, ואם לא נעשה זאת בעצמנו, יבואו, חלילה, פיגועים נוספים, ויכריחו אותנו לבחור!

♦

מתקפה מאיראן, מתקפה מחברון

שנה חדשה החלה, וכל בית ישראל מתפללים שאכן תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. ולקראת סיום השנה הקודמת, שהייתה אולי הסוערת ביותר מזה עשרות שנים, חוינו באותו לילה שתי מתקפות, המסמלות יותר מכל את המציאות שלנו כאן מול האויב המבקש להשמידנו.

המתקפה שהכל דברו עליה, נתחו אותה ומחכים לתגובתנו עליה, היא כמובן המתקפה האיראנית. כמאתיים טילים נורו לעבר ישראל, כאשר התוצאה היא הרוג אחד ערבי. המתקפה שנדחקה לשוליים, לעומת זאת, הייתה קטלנית בהרבה. שבעה יהודים נרצחו ביפו על-ידי ערבים מחברון, אשר האמצעים שעמדו ברשותם היו קטנים לאין ערוך מאלו העומדים ברשות משטר האייתולות בטהרן.

מה, אם כן, גרם לכך שדווקא הפיגוע ביפו היה קטלני הרבה יותר? ניתן לייחס זאת למקרה, אך דומני שיש כאן נקודה עקרונית, המלמדת אותנו רבות, ואשר אסור להתעלם ממנה. והעובדה, ולפיה שני האירועים ארעו ממש באותו הזמן – זועקת אלינו שנשים לב לכך ולא נתעלם מהמציאות.

עם איראן אין לישראל סכסוך טריטוריאלי, וממילא לא עברנו על איסור 'לא תחנם' ביחס אליהם. כך גם עם עיראק, שזרקה עלינו סקאדים בשעתו ולא הרגו כי אם יהודי אחד. ערביי חברון, לעומת זאת, הם חלק מהאויב שבתוכנו, מהשכים בעינינו והצנינים בצדנו, שנצטוינו להוריש, ותחת זאת – השארנו אותם כאן, ולא רק זאת, אלא שהקמנו להם 'רשות' שממנה יוצאים פיגועים. בנימין נתניהו מדבר כבר שנים רבות על האיום האיראני, אך מתעלם באופן עקבי – כמו כל שאר מנהיגי ישראל – מהאיום הקיומי הגדול בהרבה, האיום של ערביי ארץ-ישראל שמשני צדי 'הקו הירוק'. 

האם מנהיגי ישראל אינם מודעים לסכנה הפנימית, המכרסמת בתוכנו ואשר חומרתה גדולה בהרבה מהסכנה החיצונית? דומני, שלא. הם קוראים דו"חות מודיעין, הם רואים נתונים. אולם השקפת עולמם הליברל-דמוקרטית אינה מאפשרת להם להגיע למסקנות שהשכל הישר מחייב. מדובר בהכרעה שעבורם היא כואבת מנשוא בין קיומה של המדינה היהודית לבין הערכים הדמוקרטיים של שויון, זכויות אזרח ללא הבדלי דת וגזע וכל שאר היסודות שהמדינה המערבית בנויה עליהם. 

אולם לא יהיה מנוס, ובורא עולם יכריח אותנו לבחור – מדינה יהודית כרצון התורה, בה גוי יכול לקבל לכל היותר מעמד של גר-תושב נטול כל זכויות פוליטיות, וגם זאת בתנאים מגבילים המבטיחים את נאמנותו המוחלטת למדינה היהודית, או מדינת כל אזרחיה, ביטול חוק השבות וקץ המדינה היהודית. ומשום שההכרעה קשה עבורם מנשוא, הם מעדיפים להתמקד באיום האיראני. 

אך בורא עולם לא יאפשר לברוח מההכרעה, כפי שבסוגיה היסודית עוד יותר של הגדרתנו כאומה – לא יהיה מנוס מלהכריע – ממלכת כהנים וגוי קדוש או ככל העמים בית ישראל, חלילה. מוטב שנכריע אנו, ונבחר בחיים, בטוב, בעול מלכות שמים ובמדינה יהודית, מאשר לספוג עוד אסונות כמו לפני שנה, שידחקו אותנו להכרעה.

♦

לפני ראש השנה תשפ"ה

♦

אין תחליף לכיבוש והורשה

הכניסה המיוחלת ללבנון החלה לצאת לפועל, ורואים בחוש כיצד כל הפעולות העוצמתיות ביותר – החל במבצע הביפרים חסר התקדים ההיסטורי וכלה בחיסולו של ראש הנחש נסראללה וכל הפיקוד הבכיר של חיזבאללה – כל הפעולות הללו אינן מהוות תחליף לדבר היסודי שמכריע כל מלחמה – כיבוש השטח והורשת יושביו. 

ניתן לחסל מנהיגים ולהכניע צבאות, אך אלו ישוקמו מחדש וימשיכו להיות קוץ מכאיב וסילון ממאיר למי שמשלה את עצמו, כי די בכך. המלחמה על הארץ כשמה כן היא – מלחמה על אדמה, על טריטוריה, על מקום גיאוגרפי שכעת מאוכלס באוכלוסית האויב, ומטרתנו היא להורישו ולשבת תחתיו.

הדברים האלו פשוטים וברורים לכל מי שבקיא בתנ"ך או בהיסטוריה כללית, להבדיל. אולם בישראל נשתרשה לה במשך שנים תפיסה הפוכה, שאין לה כל יסוד צבאי או אסטרטגי, אולם היא השתרשה כאן במזיד ובמכוון מכוון על-מנת להמעיט בחשיבות השטח ולטשטש את מהות המערכה.

אלו אשר השרישו תפיסה זו, ובתוכם גנרלים ומומחים צבאיים לרוב, העמידו אותה על-אף כשליה, משום שרצו להעמיד אג'נדה, המזלזלת בחשיבותה של ארץ-ישראל לעם היהודי. שמעון פרס אמר בזמנו, כי ניתן לבנות לגובה בגוש דן, וממילא אין צורך ביהודה ושומרון. מי שמתיחס לארץ אחוזתו כאל נכסי נדל"ן – אין זה פלא כאשר הוא מעמיד חזונות הזויים של 'מזרח תיכון חדש', אשר עד היום אנו מלקקים את פצעינו מהם.

הכניסה הקרקעית ללבנון אמורה לבשר את סופה של אותה קונספציה וחזרה לתפיסה הישנה והטובה, של כיבוש והורשה. אולם על-מנת לגבור על עשרות שנים של הטמעת חזונות השווא, מוכרחים לבוא עם חזון ערכי למולם. החזון הזה כתוב בתורתנו הקדושה, והוא הבסיס לכל קיומנו בארצנו. צריך רק לפתוח את ספר הספרים ולהבין מתוכו, כי כל קיומנו כעם מותנה בברית עם בורא עולם, ברית המחייבת אותנו בקיום מצוותיו ומצוה עלינו את הורשת יושבי הארץ מפנינו. בעזה ובלבנון אילץ אותנו האויב להכיר בכך. נקוה שבשאר הגזרות, ובראש ובראשונה בתוך מדינת ישראל, נבין זאת בעצמנו לפני שישפך פה דם נקי.

כאשר אומרים סליחות ומתוודים על חטאינו, ראוי שנתוודה גם על הכשלון הזה בהורשת יושבי הארץ, ונתכונן לעשרת ימי תשובה, שיכללו גם בנושא קריטי זה תשובה אמיתית, חרטה וקבלה לעתיד!

♦

לדבר את שפת המזרח התיכון

מראות השמחה שנצפו בקרב מתנגדי המשטר בסוריה לרגל חיסול מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה היוו עדות משעשעת לכך, שבג'ונגל שמכונה המזרח התיכון, כאשר כל מי שחזק יותר טורף את השני – יכולה להיווצר סיטואציה, בה ערבים יתמכו בישראל, הנלחמת בבני עמם. אין כל ספק, כי מלבד השמחה הגלויה שהובעה שם, היו לא מעט במזרח התיכון, שברכו בלבם גם הם על החיסול, ואשר מייחלים לנצחון ישראלי, משום שמי כמוהם מכיר את אחיהם ואת מה שצפון להם במקרה שאלו יגברו. ראוי לציין בהקשר זה, כי רוב מוחלט של מעשי ההרג, הרצח והזוועה שבוצעו במזרח התיכון – ובוצעו לא מעט, כידוע – היו מופנים אל תוך האוכלוסיה הערבית והמוסלמית ולא חוצה לה. צא ובדוק, המספרים מדברים בעד עצמם – בלבנון, בסוריה, בעיראק, בירדן, במצרים, ברשות הפלשתינית ובכל מקום. ממילא, אין זה מפתיע, שישנם אנשים במזרח התיכון, שמעדיפים סדר יום אחר מאשר שפיכת דם כספורט לאומי.

אולם ישנו מימד יותר עמוק לדעתי למה שראינו בסוריה, והוא נטוע עמוק בתפיסה הערבית. קריאת הקרב – 'אללה הוא אכבר' – מבטאת את הערך המוסלמי, לפיו כח, עוצמה, תוקף – זה תכלית המידות האנושיות, וממילא כך הם תופסים את הא-ל. וכאשר מתגלה, כי מי שבאמת 'אכבר' הוא א-להי ישראל, והוא כל-כך 'אכבר', עד שהוא מכניע תחתיו את מאמיני האסלאם ומשפיל אותם – בעל כרחם הם מכירים בו ככח עליון, שראוי להכנע לפניו. זוהי שפת המזרח התיכון, והיא שונה בתכלית מהשפה האירופית המערבית, אשר רואה ערך בותרנות, בהכלת האחר ובשאר ערכים, אשר נתפסים באזורנו כחולשה וכבזיון.

אנחנו לא הגענו הנה כדי לעשות שלום עם העולם הערבי, ואין מבחינתנו שום בעיה בכך שישנאו אותנו כל עוד אנחנו החזקים והם החלשים. כבוד הוא שם המשחק במזרח התיכון, לא אהבה וקבלת האחר, וכל עוד נשדר כלפיהם כח, כל עוד הם ידעו מי באמת 'אכבר' – לא תשקף כלפינו סכנה, גם אם בלבם ישנאו אותנו בתכלית השנאה. אולם למעשה, אם אי-פעם יכון שלום באזורנו, זה יגיע דווקא מהנקודה הזאת, של הכרה בכחנו, ויותר מזה – הכרה וכניעה של העולם המוסלמי לפני ה' א-להי ישראל, אשר בקרוב נקרא עליו בפסוק האחרון שאמר משה בטרם עלותו להר נבו – "אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽה֔' מָגֵ֣ן עֶזְרֶ֔ךָ וַאֲשֶׁר־חֶ֖רֶב גַּאֲוָתֶ֑ךָ וְיִכָּֽחֲשׁ֤וּ אֹיְבֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ וְאַתָּ֖ה עַל־בָּמוֹתֵ֥ימוֹ תִדְרֹֽךְ" (דברים לג כט).

ככל שנדבר את השפה הזאת, וככל שנממש את הזכות האדירה להיות עמו של ה', אשר 'חרב גאוותו' – עם היותו א-ל החסד והרחמים – כך נראה את העולם המוסלמי, אשר מכבד את הכח והעוצמה, ותופס את הא-להות כביטוי של המידות הללו – הולך ומשלים עם המציאות, עליה נכריז בעוד שלושה ימים – "ה' א-להי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה!".

♦

לחגוג… ולהזהר!

הבשורה המרנינה על חיסולו של רב-המרצחים חסן נסראללה בהחלט ראויה לציון בחגיגות ובשמחה לאידו ולאידם של מאות מליוני מעריציו בעולם הערבי והמוסלמי. אלו המאמינים בכך ש'אללה הוא אכבר', משום שהערך העליון מבחינתם הוא הכח – ילמדו לדעת, כי א-להי ישראל הוא בעל הכח, ובכך יצטרפו לפרעה הרשע ולתלמידיו במשך הדורות, שלמדו על בשרם את כחו של ה'. 

אולם לצד תחושות השמחה והגיל הממלאות את הלב, מתגנב גם חשש – המעוגן, לדאבוני, בנסיון רב-שנים – כי כמו במקרים רבים אחרים, הדרג המדיני יהרוס את ההישג הצבאי, ותחת לקדש שם שמים ולהכריע את האויב מכה ניצחת, להפגין כלפי תבל ומלואה את עליונותו של א-להי ישראל ואת הכרעת שונאינו תחתיו – יהיה מי שיחתור ל'הסדר מדיני' דווקא בעקבות ההישג הצבאי, ונמצא את עצמנו שוב תמהים עבור מה בדיוק נלחמנו בנסראללה ובחיזבאללה.

וכאילו כדי לאמת חששות אלו, אני קורא את הדיווח הבא – "ישראל העבירה אחרי החיסול מסרי הרגעה לאמריקנים, לפיהם דווקא כעת אחרי המכה שחטף חיזבאללה – זה מגדיל את הסיכוי להסדר מדיני. על פי המסרים הללו, נסראללה היה נטל ומנע הסדר ועכשיו יהיה לאמריקנים קל יותר לתווך באזור". דברים אלו מדליקים נורה אדומה אצל כל מי שרגיש לכבודם של ישראל, שהוא כבוד שמים, ומצביעים שוב על ליקוי מאורות רעיוני, העומד ביסוד כל המחדלים המדיניים של ישראל מאז ומעולם.

יסוד ההנחה, ולפיה מטרת החיסול היא 'הסדר מדיני', מעיד על קהות חושים מוחלטת ביחס ליעודה של ישראל. בעוד אויבינו – על-אף כל תבוסותיהם, על-אף כל הרוגיהם ופצועיהם, על-אף כל כשלונותיהם – ממשיכים לדבוק בקנאות בחזון חיסולה של מדינת ישראל, ישראל עומדת לעומתם עם חזון של 'הסדר מדיני', אשר יותיר את האויב הערבי בארצנו, ויותר מכך – יגזול מאתנו חלקים מארצנו. גם תכנית המאה של טראמפ, הנשיא הידידותי ביותר שהיה לנו – כללה את המרכיבים הללו. וכאשר זה החזון שישראל מתנהלת לאורו, וזו תכלית המלחמה בעזה, בלבנון ובכל מקום – להגיע ל'הסדר מדיני' – בכך הכרזנו מראש, כי אין לנו שום כוונה לנצח במלחמה! כאשר צד אחד רוצה נצחון מוחלט, בעוד השני רק מכריז על כך כסיסמה, אך בפועל חותר להסדרים, וגם פעולותיו הצבאיות הנועזות ביותר מנותבות לאותה מטרה – מובן מדוע אחר כל התבוסות שספג האויב, הוא עדיין לא הוכרע, והוא מרים את ראשו כל פעם מחדש.

רק חזרה אל ה' מתוך תשובה אמיתית תיצור את שינוי התועדה הנדרש, אשר בלעדיו לעולם לא יהיה נצחון מוחלט. רק הגדרת היעד כקידוש שמו של א-להי ישראל והבסת דת השקר העומדת מולנו – היא שתכריע את המאבק על הארץ הזאת. ה' נתן לנו מתנות כה יפות לאחרונה – הגיע הזמן להשיב לו את הדבר האחד שהוא מבקש מאתנו – אמונה וקידוש שמו!

הכותב הנו יו"ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא"ל, שלחו בקשה ל:

SHEMA@KEDUSHASTZION.ORG

גם הערות תתקבלנה בברכה בדוא"ל הנ"ל.