תולדות העליות לארץ ישראל [חלק ו]

[תקציר: הפרק הקודם עסק בדברי הרמב"ן המלאים וגדושים באהבת מצות "ישיבת וכיבוש ובנין ארץ ישראל", ולא רק "נאה דורש" היה – אלא גם "נאה מקיים", ואש האהבה לארץ ישראל וירושלים שליהטה בתוכו, הביאה אותו לעזוב אחריו את עיר מולדתו בה ישב בכבודו של עולם, את ביתו ורכושו, ולהטלטל בדרכים משובשות בגייסות ורצופות תלאות והרפתקאות, ולעלות לירושלם השוממה, ודוקא בתקופתה הקשה ביותר, בשעת חורבנה ושממתה. וביום ט' אלול שנת ה' אלפים כ"ז – עמדו רגליו על אדמת הקודש].

בהגיעו לירושלם שם פניו מיד אל הר הזיתים, ממרומי ההר חזה את כל העיר ירושלם החרבה וההרוסה מרוב המלחמות שעברו עליה זה עתה, הוא ראה את הר הבית ואת הריסות בית ה'. הוא קרע קריעה כדין על עיר ה', הקודש והמקדש, שחוללו ונטמאו. לבו התמוגג מצער וכאב, ומנהמת לבו קרא את הדברים הבאים: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם בית אלקים ושער השמים, ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו עם אותה שבעליה, ששם עלו שבטים שבטי י-ה, ששם אבן שתיה שממנה הושתת העולם, וממנה השתרגו מוסדות תבל וגבולם, ששם הר המוריה שממנו תצא תורה ותושיה – ההר חמד אלקים לשבתו ובנה בו בית מנוחתו, ושם הכין כסא מלכותו, ויהי בשלם סוכו ומעונתו מבית לדביר וקודש הקדשים שם ארון הברית אדון כל הארץ, ובו לוחות כתובים באצבע אלקים – שמשם נבואה יוצאת ומתפשטת על נפש תאמי צביה, היא החיה אשר תחת אלקי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה להבא ולשעבר, שנים פנים לכרוב מלפנים ולחיצון פני צדק ופני רצון, ורוח אלקים בכנפיהם, וכבוד אלקי ישראל עליהם, וזה מעשי המכונה מעון לשכינה ששם היכל הקודש מכון לשמוע אל הרינה ואל התפלה, וליורדים בדמעה פותח כיון, ובו השולחן ועליו לחם הפנים המאירים בכל מערכה – כי שם ציוה ה' את הברכה, שמשם לישראל משאות וארוחות פניו חיים שובע שמחות. ושם המנורה הטהורה אשר על עבר חכמי ישראל מאירה, בשבעה נרותיה תופיע, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ושם המזבח הפנימי להעלות עליו מקטר קטורת, ועליו גולת הכותרת, בו נפשות הצדיקים צרופות בעליל עולה כליל, ולבית גובה למעלה מן השמים, ומשם יתגדל ויתקדש מקום לבית ומקדש למקדש וחצר החיצונה, והאריאל מזבח כפרה לישראל, ששם נעקד אבינו כשה תמים, לטוב לנו כל הימים, ושם הוכן לשיר הלוים דוכן – להדר לרומם להלל לאלקי השמים".

ואחרי שהוא מספר בשבחה של עיר הקודש, בתפארתה ובכל שכיות חמדתה, הוא מקונן ובוכה על חורבנה ושפלותה ואומר:

"ועתה עלי תשתפך נפשי, ועל אלה אני בוכיה, כי נשאר העיר שמה ושאיה, בית מקדשנו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היה לשריפת אש, וכל מחמדינו היו לחרבה, וגם חמת א-ל תגדל בה ימים אין מספר, דור הולך ודור בא. הדביר לפני ולפנים – היה מקום תנים, וההיכל והר הבית – לשמיר ושית עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים, ומרעה הוא לכפירים ואויבנו פלילים, זה מחריב ועוקר את הגבולים, וזה מציב ומקים אלילים, ובאו בו פריצים ומחללים, ואל אל לא יושיע בתוכו מתפללים, כל ערל וטמא בבית תפלה נתן תיפלה, ובהיכל האלקים ללא אלקים יענו הו הו, זה כחו לאלוהו, נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו, כי כל אלה גרמו פשעינו וחטאותינו, והעיר והקודש השחיתו עונותינו, וחללו את המקדש נוה צדק ומקוה אבותינו, על זה היה דוה לבנו, על אלה דאבה נפשנו, וכל ימינו על אדמתנו – על נחלת הצבי תיזל דמעתנו, ונתכס שק פתיגיל, כי נכרת מבית אלקינו שמחה וגיל, איכה היתה לשנינה קריה נאמנה, רבתי בגוים ועליונה, שרתי על המדינה, העיר יונה תמה ברה כחמה, יפה כלבנה, מקוטרת מור ולבונה, ועינינו יונים על אפיקי מים, ואורה כשמש בחצי השמים, מתוק האור וטוב לעינים, בעברת ה' צבאות נעתם".

מכאן הוא עובר לתאר את מצבה של ירושלים כפי שהוא רואה אותה לנגד עיניו:

xxxxxxxxxx xxx xxxxx xx xxxxx xxxx xxxx xxxxx xxxxx xxx xxxxx xxx xxxxxx xxxx xxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxx xxxxxx xxxxxxx xx xxxxx xxxx xxxx xxxx xx xxxx xx xxxx xxxxxx xx xxx xxxxx xxx xxxxx xxx xxxxxxx xxxx xxxx xxxxx xxxxxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxx xxxxx xxx xxx xxx xxxxx xxxxxxx xxx xxxxxx xxxxx xxxxxx xxx xxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxx xxxxx xx xxxx xxxxxxx xxx xx xx xxxx xx xxxxxxx xxxxx xxxx xxxxxxx xxxxxxxx xxxxxxx xxxxxxx xxxx xxxxxx xxxx xxx xxxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxx xx xxxxx xxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxx xxxx xxxxx xxxxxx xx xx xxxx xxxxxx xxx xxx xx xxxx xxxxx xxx xxxxxx xxx xxxxxx xxx xxx xxxx xxx xxxx xxxxxxx xxx xxxxx xxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxxxxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxxxxx xxxx xxxxxx xx xx xxxx xxx xxxx xx xxxx xxxxxxxx xxxxxx xxx x' xxx xxxx xxxxxxxx xxx xx xxxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxxxxx xxxxxxxxx
להלן הוא מספר על עצמו ונסיעתו ואומר:

"אני הגבר ראה עני, גליתי מעל שולחני, הרחקתי אוהב וריע, כי ארך המסע מהשתרע, הייתי נזיר אחים במדבר מלון אורחים, עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, ושם הנחתי את רוחי ואת נשמתי עם הבנים והבנות אשר כנפשי, ועם הילדים אשר טפחתי ורביתי על ברכי, הם ראשית דרכי, הם לי הנאהבים והנעימים, והיו עיני ולבי שם כל הימים, וכבוד החברים כצפעוני ישך מיודעי מחשך, ונקל זאת וכל יקר ראתה עיני להבזות, טוב לי יום בחצריך לבקר בהיכלך החרב ומקדשך השמם, לחסות ולרצות אבניך, ואת עפרך לחונן, ועל חורבותיך לקונן, כי עפריך בפי צוף ופנג, ובכיתי עליך במר נפשי מספד מר ובבכי אתענג, ויהי כהרימי קולי ובקרעי בגדי ומעילי אז ינוח לי, כי ביום תשיעי לירח אלול שנת חמשת אלפים ועשרים ושבע באתי בעיר החרבה והשוממה מבלי בניה, והיא יושבת וראשה חפוי, וקראתי עליה כראוי: "ציון מדבר היתה ירושלם שממה", ואצל העיר כנגד הפתח קרעתי עליה, ובבואי כנגד הבית הגדול והקדוש קראנו בבכיה רבה: "בית קדשנו ותפארתנו אשר היללוך אבותינו היה לשריפת אש, וכל מחמדינו היו לחרבה", וקרענו קריעה שניה בתאניה ואניה, וקראנו במקום מזמור קינה לאמור: "אלקים באו גוים בנחלתך" וגו', עד "ואנחנו עמך וצאן מרעיתך, נודה לך לעולם, לדור ודור נספר תהילתך".

בסופה של התפלה הוא מביע רגשי תקוה ובטחון, כי ירושלם תשוב להיות רבתי בגויים שרתי במדינות, ומסיים:

"אבינו אב הרחמן, לא יתום ישראל ולא אלמן, כי רחמיך עליהם במקומן, בכל עת וזמן, ובית עבדך זה משה בן נחמן, הבא לראות עירך ומקדשך בחורבנן, ובקרעו בגדו ומעילו בוכה ומתאבל אליך, ישתחוה ויתחנן שיזכה ויראה דבירך והיכלך, איליך ואלמיך בבנינן, עינינו תראינה ירושלם נוה שאנן וערי יהודה בתיקונן, בשוב ישראל לנויהם וכהנים לעבודתם ולוים לדוכנם, שנאמר "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ועל כל כבוד חופה" לשכינת עוזך בבית מקדשך, ולא יכרת מעונן, וזה עבדך ישב בסתרן, ובצל שד-י יתלונן".

מיד בבואו ירושלימה החל ללכד השרידים ולגבש צבור כלשהוא. הצעד הראשון היה לאסוף את השרידים שהתפזרו בגלל המלחמות, וליצור להם כתובת ומקום להתכנסות והתועדות. בשלב ראשון החליט לבנות בית כנסת שישמש מרכז ליהודים המתקבצים ועולים לירושלם, הוא גילה חורבה אחת והפך אותה מיד לבית כנסת. על כך מספר הוא עצמו במכתבו הראשון לבניו: "יברכך ה' בני נחמן וראה בטוב ירושלם, וראה בנים לבניך, ושלחנו של אברהם אבינו יהיה שולחנך, בירושלם עיר הקודש אני כותב אליך ספרי זה, כי שבח והודיה לצור ישעי – זכיתי ובאתי לירושלם ביום תשיעי לירח אלול, ועמדתי בה בשלום עד מחרת יום הכפורים, אשר פני מועדות ללכת לחברון העיר קברות אבותינו להשתטח כנגדם ולחצוב לי שם קבר בע"ה".

"ומה אגיד לכם בענין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השממון, וכללו של דבר: כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו, ירושלם יותר חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל, ועם כל חורבנה היא טובה מאד, ויושביה קרוב לאלפים, ונוצרים בתוכה כשלש מאות, פליטים מחרב השולטן, ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו התתרים – ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם, רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל, ואליהם יאספו עד מנין מתפללים בביתם בשבתות, והנה זרזנו אותם ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה, והתנדבנו לתיקון הבית, וכבר התחילו ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו מירושלם, והבריחום שם בבוא התתרים, והנה יציבו בית כנסת שם ויתפללו, כי רבים באים לירושלם תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו, ומי שזיכנו לראות ירושלם בחורבנה, הוא יזכנו לראות בבנינה ותיקונה – בשוב אליה כבוד השכינה, ואתה בני ואחיך ובית אביך כולכם תזכו בטוב ירושלם ובנחמת ציון, אביכם הדואג ושוכח, רואה ושמח, משה ב"ר נחמן זצ"ל".

"ותקרא לי לשלום בני ותלמידי רבי משה ב"ר שלמה אחי אמך. והנני מגיד לו כי עליתי אל הר הזיתים המכוון כנגד הר הבית הסמוך לו, אין ביניהם אלא עמק יהושפט, ושם כנגד בית המקדש קראתי חרוזותיו בבכיה רבה כאשר נבא, ומי ששכן שמו בבית המקדש, ישגיא וירבה שלומכם, עם שלום קהל עירכם המכובד והקדוש לעדי עד ולנצח נצחים, יגדיל שלותכם אמן".

הוא הגיע לירושלם ביום ט' אלול כ"ז, ובראש השנה של שנת כ"ח – כעשרים יום לאחר בואו – התפללו בצבור קראו בתורה ותקעו בשופר, אך הוא לא הסתפק בגרעין זה, כי אם הפך את בית הכנסת לישיבה גדולה – אליה נהרו תלמידים רבים מארץ ישראל ומסוריה, כאן השלים את ביאורו הגדול לתורה, ובכמה מקומות בספרו זה הוא מזכיר מה שראה בארץ, ואת התנאים השוררים בה. ממנה כתב את אגרותיו הרבות לבניו ולקהל עדתו, מכתבים אלה עשו נפשות רבות לעליה לארץ, ותרמו רבות להתפתחותו של הישוב.

את זמנו חילק בין ירושלם לעכו, בה התקיימה קהלה יהודית גדולה, ובתוכה ישיבתו של רבינו יחיאל מפריז. בראש השנה של שנת ה"א כ"ט דרש בבית הכנסת של קהלה זו, אך את ביתו הקבוע ראה בירושלם, הוא דאג לפתח ולבסס את בית הכנסת שלו: "כל המתפלל בירושלם" – הוא כותב בפירושו על בראשית (כח) – "כאילו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים הוא פתוח שם לשמוע תפלתם של ישראל".