לכבוד אגודת קדושת ציון ה' עליהם יחיו, שלום וברכה,
רציתי להעיר, כי הגיע לידי הספר 'אחכה לו' של רבי ירמיהו כהן מניו יורק. הספר, שנכתב בלשון הקודש ואנגלית, בא לחזק את דעת ה'ויואל משה', ומביא הרבה רעיונות שנפוצים בבתי המדרש האלו.
צורת הספר היא, שבתחילה הוא מביא מקורות בענין הגלות, ואח״כ דן בענין שלוש השבועות שבכתובות קי״א.
אח״כ הוא מביא את דעת גדולי ישראל מתחילת תקופת הציונות עד דורנו. ויש שם נקודה שעליה רציתי להעיר, כי הוא טוען שם שלא היו גדולים בעד הקמת מדינה, ואיני מדבר כעת על הבעיה של מדינה שלא מתנהגת לפי התורה, אלא על עצם 'הקמת מדינה', שזה מה שמפריע לו. והרי כמובן, שאותם גדולים שהתירו את הקמת 'מדינת ישראל' למרות הבעיות שהיו בזה, בוודאי מסכימים על הקמת מדינה שבאמת תלך בדרך התורה.
אמנם, גם הוא מודה שהיו רבנים שהיו בעד הקמת המדינה, אבל לדבריו לא היה 'גדול' שהתיר [את שמות הרבנים שהתירו הוא מונה בעמוד 373]. הוא אפילו מביא את דעותיהם של גדולי ישראל שהתירו עליה המונית כשיש על זה רשות מהאומות, שלא כדעת הויואל משה. והוא גם מביא שהיו גדולים שהתירו להשתתף בבחירות, שלא כדעת הויואל משה. ברם, לדבריו, אף הם הודו שעצם קיום המדינה אסורה. אך מה ששמתי לב, שאפילו בתוך הדברים עצמם, שמים לב שממש לא כך הם פני הדברים, לדוגמא, הספר מרבה לצטט מדברי הגרי״ז מבריסק אשר היה נגד הקמת המדינה. אולם בעמוד 241 מביא מספר תשובות והנהגות, חלק ב׳ או״ח סימן ק״מ, בזה הלשון: "בשנת תרצ״ז דנו בכנסיה [ה]גדולה [של אגודת ישראל] על הקמת מדינה מחולקת… והגרי״ז זצ״ל כעס ורגז מאוד שדנו בזה בשעה שיש בזה ר״ל גרם שפיכות דמים. ושאל אותו הגר״א קלמנוביץ זצ״ל מה אכפת לו כ״כ, עד שרוגז בקולי קולות, הלוא הבריטים בלאו הכי לא מתחשבים ברבנים. והביא את הגמרא בסנהדרין כו, דחזקיה חשש שהקב״ה אזיל בתר רוב, רק אמרו לו 'קשר רשעים אינו מן המנין' – משמע, שאם אינם רשעים, נוטה הקב״ה לגבייהו. ולכן טען אז ואמר – הרי בכנסיה התאספו רוב גדולי הדור והקב״ה נוטה בתר רוב, והרי הסכימו על עצם המדינה, רק חלקו אם מותר לוותר על חלקי ארץ ישראל. ואמר אז [בשנת תרצ״ז] – חוששני שיתקיים, שהרי אינו קשר רשעים, והם מן המנין" – ע״כ שמעתי ונרשם אצלי מפי בנו הגרי״ד זצ״ל. עכ״ל 'האחכה לו'. הרי לך מיניה וביה ראיה מוכחת מדברי הרב מבריסק, שרוב גדולי ישראל, רוב גדולי הדור! – הסכימו על עצם הדבר להקים מדינה.
בדרך אגב, דבר זה סותר את מה שטענו חסידי סאטמר בפרסומים שונים, שהרוב בכנסיה הגדולה היו נגד עצם הקמת המדינה.
גם בעמודים 326-325 כתב ה'אחכה לו', שגדולי ישראל שהתירו להשתתף בבחירות, סברו שעצם קיום המדינה אסור מטעם שלוש השבועות שבכתובות דף קיא. הוא כותב, שכן היה דעת רבי ראובן גרוזובסקי. ברם, בעמוד 317 מביא ה'אחכה לו' את לשונו של הגאון רבי ראובן בספרו 'בעיות הזמן' עמוד 34 [בהוצאה המורחבת של 'בעיות הזמן' שתחת ידי, הוצאת נצח, בני ברק, תשמ״ח, נמצאים הדברים בעמוד ס״ח) – ״בהסברת ההתנגדות לציונות היה גם נימוק, שבזה היו מסייעים לעבור על השבועה שלא יעלו ישראל בחומה (כתובות קי״א)… והנה לא אדבר אם היתה בכאן העברה על השבועה לפי המצב שהיה אבל הא ודאי שההשתתפות בממשלה אין בהן משום העברה״. הרי שלא החליט שעברו על השבועה.
למעשה, בעמוד 342-343 מביא ה'אחכה לו' דברים חיוביים על קיום המדינה מהרב אליעזר וולדענברג בשו״ת ציץ אליעזר חלק י סימן א. ברם ה'אחכה לו' טוען, שהציץ אליעזר אינו מביא – שם או בשום מקום אחר – האיך קיום המדינה יכול להיות מותר – הרי ישנה השבועה שלא יעלו בחומה. אולם צריך לדעת, כי הצי"א בהחלט הסביר את דעתו, וזה לשון קדשו בחלק ז סימן מח פרק יב: "בירור הלכתי על חובת מצוות העליה לארץ וההתנחלות בה כמשנה – חובה מאז קום המדינה… מצוות העלייה וההתאחדות בארץ מתחלקת לשתיים: א) מצווה כללית – חובה כללית על עם ישראל במרוכז לבוא ולהתנחל בארץ… ב) מצווה פרטית – חובה פרטית על כל אדם מישראל באשר הוא שם לעלות ציונה ולהאחז בה. המצווה הכללית נפסקה עם חורבן מקדשנו, גלותנו מן הארץ וניטול הכבוד מבית חיינו עד שעת פקידה, ולא זאת, אלא שהושבענו על כך שלא לעלות בחומה כדאיתא בכתובות קי״א. ונשארה איפא רק המצוה הפרטית על כל אדם מישראל כגוף נפרד. וכך מסביר בעל פאת השולחן בהלכות ארץ ישראל סימן א… [שכתב] אמנם אינה מצוה כללית לכל ישראל בגלות החל הזה, אלא מצוה על כל יחיד לדור שם. מתוך הדברים האמורים כשלעצמם, ביכולתנו כבר לעמוד על המבחן לכפילות חובת העליה ומצוותה מאז קום המדינה, כי הרי ענין השבועה שלא יעלו בחומה פירושה שלא יעלו יחד ביד חזקה, וכפירוש רש״י בכתובות שם. ואם כן, לא היה זה אלא קודם שפקוד פוקדנו בפקידה הגדולה, שאז עליה כללית גדולה הייתה… עליה בחומה ביד חזקה… אבל מאז פקד אותנו ד׳ לטובה ליתן לנו שם ושארית בארץ קדשו, להיות אדונים בה, ונתן בלב אומות העולם המאוחדות, כלכורש בשעתו, להשיב לנו הגזלה בחלק מארצנו ושערי הארץ נפתחו לרווחה… אם כן הרי לא חל ממילא יותר על עלייה כללית דבר השבועה שלא יעלו בחומה, ופג תקפה, כיון שזה כבר לא מתפרש בעיני שום אחד כעליה בחומה… ואם כן, נתחדשה במצוות העליה גם החיוב על כל בית ישראל ועל כל קיבוץ יהודי הנמצא אי שם בתפוצות לקום במרוכז ולבוא ולהתנחל בארץ חמדתינו". עכ״ל הציץ אליעזר.
הצי״א מדבר בענין השבועות בחלק י בעמוד יג בסימן א בסוף אות לח ובמלואים בעמוד רמט-רנ. ובמלואים כתב באמצע דבריו: "ועוד זאת מבאר האבני נזר שם, שאם יותן רשות לכל ישראל לעלות, לא יחשב 'בחומה', כי 'בחומה' פרש״י 'ביד חזקה', וגם י״ל דאם יותן רשות לכולם יחשב פקודה… ולפ״ז יוצא, דמאז שניתן רשות כזאת, פגו בכלל תוקפם של שלוש השבועות ואזהרותיהן, בהיות וכבר היתה פקודה" – עכ״ל הצי״א. ועיין שם מה שדן בענין השבועות. רוב דברי הצי״א נמצאים גם בכרך ג' של ״ארץ ישראל בספרות התשובות״ בפרק א.
בהחלט גם מומלץ מאוד ללמוד את ספרו המכונן של הצי"א 'הלכות מדינה' על קיום מדינה ע"פ תורה, ובע"ה אם עם ישראל ירצה, הרי שהקב"ה יזכה אותנו לממש את זה שכל המדינה תתנהל אך ורק עפ"י רצונו יתברך, ונזכה כבר להפטר מהשאלה הזו, מה משמעותה של מדינה יהודית שלא מתנהגת כמו יהודית, ונזכה לגאולה שלמה במהרה.
הרב אלימלך טייטלבוים
הערת המערכת:
פנינו למחבר הספר 'אחכה לו' לקבל את תגובתו למכתב, הנה היא לפניכם:
לכבוד אגודת קדושת ציון,
יישר כחכם שנתתם לי ההזדמנות להשיב על המכתב של הרב אלימלך טייטלבוים בענין ספרי 'אחכה לו'.
מה שאמר הרב מבריסק שרוב גדולי ישראל הסכימו על עצם הקמת המדינה, זה היה בשנת תרצ"ז אצל הכנסיה הגדולה שהיו דנין על הצעת ועדת פיל שהבריטים ימסרו חלק מהארץ להיהודים בדרכי שלום, ורק באופן כזה היה צד להתיר, לפי שהיו המפרשים 'בחומה' – בדרכי מלחמה וכיבוש, ואין כאן כיבוש הואיל והארץ היתה מסורה להם במתנה מהאומה המושלת שם. אבל על מדינה בדרך מלחמה כמו שהוקמה באמת בשנת תש"ח, שהבריטים עזבו את הארץ לפני הציונים והערבים, וכל דאלים גבר, אינו מוכרח שהיה אף אחד מן הגדולים האלה מסכימים. ואלה שבאמת התירו אפילו בדרך מלחמה הם הרשימה של 9 שמות שהבאתי שם בעמוד 373.
כנראה שהרב טייטלבוים ראה רק את המהדורה האנגלית של הספר 'אחכה לו' שיצא לאור בשנת תשע"ח, ולא את המהדורה בלשון הקודש שיצאה לאור בשנת תשפ"ג, שם הוספתי קצת חומר, ושם יש לי 12 שמות של רבנים שהתירו את המדינה כמו שהיא. וציינתי שעדיין הם המיעוט. וגם ציינתי – וזוהי הנקודה העיקרית – שכולם כתבו דבריהם לאחר שנת תש"ח בתורת הוראה בדיעבד או לימוד זכות על דבר שהיה כבר קיים בין כך ובין כך, ולענ"ד אין לזה כל כך תוקף כמו מי שעומד קודם המעשה ומתיר אותו לכתחילה. והשאלה נשאלת: אם באמת יש מקום להתיר הקמת מדינה בדרך מלחמה, למה לא היה שום גדול או פוסק שנתן היתר על זה קודם המעשה?
לענין אם היה באמת רוב גדולים שבכנסיה של תרצ"ז בעד המדינה, זה אינו ברור כלל, ובספר 'אחכה לו' הבאתי גרסה אחרת בדברי הרב מבריסק, שאמר – "אם רוב של גאונים וצדיקים יחליט בעד הקמת מדינה יהודית, ע"ז הנני דואג ומצטער וחושש דילמא ח"ו נטיה דעתיה דקוב"ה בתר רובא." לגרסה זו, היה הרב מבריסק מדבר קודם סיום הכנסיה ולא קבע מה הוא דעת הרוב.
ואפילו לפי גירסת הרב שטרנבוך, הנה אמר – "הרי בכנסיה התאספו רוב גדולי הדור, והקב"ה נוטה בתר רוב, והרי הסכימו על עצם מדינה, רק חלקו אם מותר לוותר" – ומשמע כאילו כל הגדולים שהיו שם [שהם רוב גדולי ישראל] הסכימו על עצם המדינה, אבל אנו יודעים שהיו הרבה מהם שהתנגדו, כמו שהבאתי מ'הפרדס' שם: "האספה דנה שבע שעות, ומלחמה גדולה התנהלה באספה זו, ונסחו החלטות, ונלחמו על כל קוצו של יוד. הרב ווסרמן, הרב קאטלער, הרב ראטענבערג מאנטוורפן, רבני טשעכין, ואונגארין, היה בדעתם לדחות כל ההצעה על דבר הקמת מדינה יהודית, ואף משני עברי הירדן, ואף אם תהא בנויה על יסודות הדת, מפני שזהו כעין כפירה באמונת ביאת המשיח, ובפרט שמדינה יהודית קטנה זו תבנה על יסודות הכפירה ונמצא שם שמים מתחלל. טענו כנגדם האדמורי"ם מבאיאן, סדיגורי, הרב צירלסאן, נשיא הכנסיה, הרב לעווין מרישא, ראש מועצת גדולי התורה, הרב סעראצקין, כי אפשר להסכים לפי חוקי התורה להקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ ישראל, בלי לכפור על ידי כך באמונת ביאת הגואל." הרי שאינו ברור מי היו הרוב. והרב שטרנבוך עצמו מביא שם ש"הגר"א ווסרמן והגר"א קוטלר זצ"ל רצו לעזוב כשנראה סכנה שיסכימו לשלטון ציוני". ואם נאמר בכוונת הרב מבריסק שרובם של הגדולים שבכנסיה היו בעד מדינה, ונתקבלה דעתם למעשה, א"כ אינו ברור שהם היו רובם של גדולי ישראל שבעולם, שהרי אם תצרף דעת המיעוט שבכנסיה עם שאר גדולי ישראל שבעולם, אולי היו הרוב נגד המדינה. ואולי י"ל, שלא סיפרו לפניו כל הפרטים, רק אמרו סתם שהמועצת הסכימו על מדינה.
לענין דברי הציץ אליעזר בחלק ז' סימן מ"ח, אמנם כאשר כתבתי המהדורה באנגלית עדיין לא ראיתי אותם, אבל במהדורה בלשון הקודש הבאתי דבריו, ומניתי אותו בין מתירי המדינה כמו שהיא. אך הערתי שם שאין דבריו מובנים, שהרי מצד אחד הוא טוען שהאיסור לעלות בעם רב בזמן הגלות היה פן יאמרו אומות העולם שאנו עושים עמהם מלחמה לכבוש את הארץ. ומצד שני, הוא אומר שלאחר שכבשו הציונים את הארץ ונפתחו שערי הארץ לרווחה, כבר אין איסור לעלות. והשאלה צועקת – מי התיר את עצם הכיבוש? אם העליה היתה אסורה מפני שנראה ככיבוש, קל וחומר שהכיבוש עצמו אסור.
ואולי הוא סובר, שהכיבוש נעשה ברשות רוב האו"ם והם מכריעים נגד המיעוט וכו', אבל טענה כזאת היה לו לכתוב בפרוש, בפרט שהיא טענה קשה מאד להבין, שהרי סוף כל סוף היתה מלחמה והיה כיבוש, ולא הועיל רשות האו"ם לזה כלל.
את הספר בלשון הקודש אפשר להשיג אצל חנות "שער הספר" בירושלים או אצל "אברמוביץ ספרים" בבני ברק. ויעזור ה' שנזכה לכוון אל האמת בתורתו.
ירמיהו קאהן
הרב בצלאל גנז:
קשה להבין מה הנפקא מינה בדיון שוב ושוב מה היתה דעת גדולי ישראל לפני מאה שנה..
אפשר אמנם להשיב על דבריו של ה'אחכה לו', כמו העובדה שגם גדולי ישראל שהתנגדו בתרצ"ז לא השתמשו כלל בטענה של 'עליה בחומה', אלא שזה מעין כפירה בביאת המשיח, שזה ענין אחר שלא קשור לעליה בחומה [והאמת שגם זה לא היה עיקר הטענה אלא זה שהמדינה הולכת להתנהל שלא ע"פ תורה]. אבל כאמור, אין בזה היום תשפ"ד כל נפקא מינה למעשה.
המציאות היא, שהקב"ה כבר 'הכריע' בענין –
א. הוא החזיר את ארץ ישראל לידי עם ישראל.
ב. הוא קיבץ לכאן חזרה חלק גדול מכלל ישראל [חציו, ואולי רובו] [הערת המערכת – ראה בענין זה את מאמרו של הרב חיים מאיר אינהורן, 'רוב יושביה עליה', בגליון הקודם (79) עמוד 13].
ג. ארץ ישראל היא מקום התורה הגדול והמרכזי בעולם.
ד. על-פי תורה, יש אחריות וערבות הדדית מכל יהודי ביחס לחבריו [כולל אלו שעדיין אינם שומרים תורה ומצוות] לשמור עליהם ברוחניות ובגשמיות.
ה. חורבן הישוב בארץ ישראל יהיה אסון נורא בגשמיות ורוחניות.
ו. כל זה עשה הקב"ה דווקא על-ידי אלו שהנהיגו את עם ישראל ללא תורה וללא שהכניסו את הקב"ה בתכניתם [אמנם הוא 'נכנס לתכנית' בעל-כרחם].
ז. בלי הסכמת הקב"ה, הדבר לא יכל להצליח, כי אין בחירה לבטל את עונש הגלות, הפיזור של עם ישראל וקללת שממת הארץ שהקב"ה קבע בחורבן מפני חטאינו [כמו שאין בחירה לנבראים לבטל את גזרת המבול או פיזור דור ההפלגה או גלות מצרים. אמנם הנברא יכול פיזית לנסות להתנגד כמו מתנגדי נח בתיבה ובני אפרים שהקדימו לצאת והמעפילים, אבל היא לא תצלח. ואילו הציונים, שכביכול מרדו באומות ועלו בחומה לפני מאה שנה [לשיטתנו הם לא עשו כן, אבל כאמור אין בזה נפקא מינה אחר מאה שנה], עשו והצליחו בצורה ובזמן קצר שלא היה מימות עולם כלכלית ובטחונית, עד שאומות העולם עומדות בתור ללמוד מהם הצלחתם [ונתקיימו הם ובניהם ובני בניהם, שרובם ככולם עדיין יהודים ושם ישראל נקרא עליהם, מקיימים ברית מילה ומזוזות בפתחיהם ואינם אוכלים 'דבר אחר' ונישאים כדת משה וישראל] והכל רק בניסים בכל רגע ורגע כפשוטו ממש, שהקב"ה עשה להם כל הזמן למרות כפירתם. ולא נתקיים בהם עונש השבועות להתיר דמם כאילות השדה. ואילו אלו שלא נשמעו להם לעלות לארץ ישראל ונשארו בחו"ל, מה עלה בהם?
לכן, כל הדיון בזה הוא מיותר ואין בו נפקא מינה. והדיון היחיד שנוגע למעשה כיום הוא רק אודות החובה המוטלת עלינו היום בבוקר, שהוא החזרת עם ישראל וארץ ישראל לדרך התורה.
הרב משה מלוביצקי:
לכבוד מע"כ מחבר ספר 'אחכה לו', השלום והברכה.
הנה ראיתי מה שכתב נגדו הרב טייטלבוים, וכל דבריו אמת וצדק, ומה נפלאתי בראותי את רומע"כ, שבמקום להודות על האמת ולכתוב 'דברים שכתבתי לפניכם – טעות היתה בידי', התאמץ בכל מאמצי כוחו להצדיק את דבריו, והעלה חרס בידיו, כאשר רואה הרואה.
הנה מע"כ כתב בספרו, ושב וכתב בתשובתו שלפנינו, שמתירי המדינה הם מיעוט. עד עתה לא טרח להביא ראיה לדבריו. לעומתו, הרב טייטלבוים הביא גברי רבא דאסהידו עלה, שרוב גדולי ישראל הסכימו להקמת המדינה, הלא הם הרב מבריסק, בנו והגר"מ שטרנבוך – ששלושתם ממתנגדי המדינה, אולם הודו על האמת שרוב גדולי ישראל תמכו בהקמת המדינה.
ומעלתו ביקש לדחות את דבריהם בכמה דרכים:
א. הדיון שעליו דנו בכנסיה הגדולה היה להקים מדינה בהסכמת האומות ובלא מלחמה, ואילו בתש"ח עזבו הבריטים את הארץ לפני היהודים [שהוא מכנה אותם 'הציונים'] והערבים וכל דאלים גבר, ולכן אין הנידון דומה לראיה.
והנה רעיון זה גם הביאו להתפלא על דברי הציץ אליעזר, ואנכי גברא קא חזינא, מילתא בטעמא לא קא חזינא. הבריטים שלטו בארץ מכח מנדט שניתן להם ע"י חבר העמים, מנדט שמטרתו היתה לבסס את התשתית למדינה היהודית שתוקם לאחריו. בתום תקופת המנדט, עזבו הבריטים את הארץ לטובת מימוש הבית היהודי הלאומי כמתוכנן. מחשבות הזדון של הבריטים, שהיו רוצים להשאר בארץ לולי אולצו ע"י המחתרות היהודיות לברוח, ופעולותיהם שנעשו מתוך רצון ותקוה לתת יתרון כח לכנופיות הערביות בארץ לאחר עזיבתם, אינן מעניינות ואינן משפיעות על העובדה, ולפיה הארץ ניתנה ליהודים בהסכמת האומות. ואכן, תוך זמן קצר מהכרזת המדינה, הכירו מדינות רבות בעולם במדינה שהגשימה את רצונן והצבעתן תקופה קצרה קודם לכן באו"ם. גם העובדה, ולפיה כנופיות ערביות ומדינות ערביות הכריזו מלחמה נגד הסכמת רוב האומות, אינה משנה מאום. הנה יש בידי ספר, 'עזרא' שמו, ובו מתואר כיצד הכנופיות שהיו בארץ בעת שיבת ציון ע"פ הסכמת כורש, נלחמו בכל עוז ביהודים האמללים השבים לארצם. האם סבור מר, שלאור זאת הם נחשבו לעולים בחומה? הלא היא הסכמת כו"ע שעליית עזרא נחשבה כעליה בהסכמה, רשות ושלום מלכות.
ובאמת, כל דבריו אינם אלא דברי תימה, אטו לטפשים ישים חלילה את מרנן ורבנן מתכנסי הכנסיה הגדולה, שסברו שהערבים המסתננים לארץ יקבלו בדברי שירות ותשבחות את היהודים השבים לארצם ומקימים מדינה? ולדבריו, האם לא ידעו ולא שמעו על הפרעות שכבר התחוללו בארץ שנה קודם לכן בעקבות המלחמה העזה שניטשה בין הערבים ליהודים? אין זאת אלא, שסמך על כך, שהקורא המבולבל לא ישים לבו לכך, שהכנסיה הגדולה התכנסה כבר לאחר שהערבים התחילו במלחמתם ביהודים. אולם האמת הפשוטה היא, שתרצ"ז ותש"ח היינו הך, וכל כינוס של כנסיה זו עמד בצל מאורעות תרצ"ו, כאשר עלתה ההצעה לחלק את הארץ בין היהודים לערבים, ומסקנת המועצת הייתה "הארץ הקדושה אשר הקב"ה הציב גבולותיה בתורה הקדושה נתונה לעם ישראל עם עולם, וכל ויתור שהוא על אדמות הקודש הנתונה לנו ע"י הקב"ה בגבולותיה אין בו ממש".
[ושמא אכן קמו דברי הגרי"ז ומחמת פסק גדולי ישראל אפשר השי"ת את הקמת המדינה].
ב. לפי גרסה אחרת לא קבע הרב מבריסק מה הרוב.
ג. גם אם רוב מתכנסי הכנסיה הגדולה תמכו בהקמת המדינה, עדיין אין זה מוכיח שרוב גדולי ישראל תמכו בכך, כי אולי אם נצרף את מיעוט המתנגדים בכנסיה לעוד גדולים שלא השתתפו בה, נגיע לרוב המיוחל שהתנגד להקמת המדינה.
מלבד מה שכל דבריו הם על דרך 'יש להקשות בדוחק', הנה אני באושרי ובעושרי, איני רואה מקום להקשות אפילו מדוחק. ראשית, כבודו הלא קבע שרוב גדולי ישראל התנגדו להקמת המדינה, ולזה בודאי לא נמצא מקור זולת נטיית ורצון לבו, וכל מה שיש לדון זה האם יש לנו עדות שרוב גדולי ישראל תמכו בהקמת המדינה, או שמא יש לדחות בדוחק. א"כ, טרם אכלה לדבר, כבר יש טענה עליו מדוע כתב שרוב גדולי ישראל התנגדו להקמת המדינה, וכבר יש תביעה עליו לחזור בו.
ולעצם הדברים, אין צורך לעשות מחלוקת בין הגרסאות, כי שתיהן מתפרשות באופן אחד. הרב מבריסק נשאל למה לו לצעוק בקולי קולות על הדבר מאחר ובכל מקרה הבריטים אינם מצפים למוצא פיו, ותשובתו היתה שחשוב לו מאוד לנסות ולהטות את דעת גדולי הדור שהתכנסו באותה כנסיה, מכיון שמשמים אכן מתחשבים במוצא פיהם. הוי אומר, לפי שתי הגרסאות הוא קוה שיצליח להפוך את דעת המתכנסים, ולכן צעק בקולי קולות, גם לפי הגרסה השניה. ניתן להניח, שאם הוצרך לצעוק בקולי קולות, אות היא שראה, כי דעת הרוב נוטה נגדו, ולפי שתי הגרסאות לא נודע מעולם שהוא אכן הצליח להפוך את דעת אי מי מהמתכנסים, ובכגון דא, לא שמענו ראיה אלימתא היא. עכ"פ, מכיון שדבר זה ברור לנו לפי שתי הגרסאות, שצעקותיו נצעקו בזמן שקוה עוד להשפיע על המתכנסים, לא מפליא הוא נוסח הגרסה השניה שהביא – "אם רוב של גאונים וצדיקים יחליט בעד הקמת מדינה יהודית", ואין ממנה סתירה לעדות הגרסה הראשונה, שלפיה הוא עצמו קבע בהחלטיות, כי רוב המתכנסים תמכו בהקמת המדינה. וזאת, כי כוונת הגרסה השניה היא, שאם הרוב שמסכים כעת בעד הקמת מדינה יהודית ישאר איתן בדעתו ולא יושפע מצעקותיו, אזי אכן יוקבע משמים, ואדרבה, גם מגרסה זו נראה בודאי, שלא לשוא צעק בקולי קולות, כי אם מחמת שראה שדעתו היא דעת מיעוט, ותלמד הגרסה השניה שהיא קצת סתומה, מהגרסה הראשונה, שהיא מפורשת להדיא. גם מה שכתב, שאולי אם נצרף את מיעוט המתנגדים בכנסיה לגדולי ישראל אחרים שלא היו באותו כינוס, שמא תטה הכף לכף חובה נגד הקמת המדינה, כמה חלושים דבריו. א. הרב מבריסק הרי לא סבר כך, והוא התיחס לאסיפה זו כאסיפה שבשמים יכריעו ע"פ רוב המתכנסים בה. ב. ובאמת סברה פשוטה היא, שאין סופרים אלא את העומדים למנין, ואם התכנסו רוב מנין ובנין של גדולי ישראל, שגם נבחרו לבטח כשליחי ונציגי מי שנבצר ממנו להשתתף, ישבו ודנו ועמדו למנין, אין לך אלא בית דין שבימיך, ומי הוא זה ואיזה הוא, אשר נשאר בביתו ויבקש להצטרף למנין, אין אלו אלא דברי תימה. ג. וגם, מהיכי תיתי לומר, שאמנם רוב המתכנסים בכנסיה הגדולה תמכו בהקמת המדינה, אולם רוב היושבים בביתם התנגדו, עד שבצרוף רוב המתנגדים מהיושבים בביתם אל המיעוט המתכנסים, יושג רוב נגד הקמת המדינה. אין אלו אלא דברי נביאות של שקר ובבחינת הרוצה לשקר ירחיק עדותו.
וכאן השואל שואל, כל זה שנכנס למשכן עצמו, למה לו? כדי לסתור את דברי הרב מבריסק? כדי להנצל מהצורך להודות, שאין שום מקור בעולם, ולפיו רוב גדולי ישראל התנגדו להקמת המדינה, ולכל היותר בדוחק גדול מאוד ניתן לומר, שכולי האי ואולי, שאין זה ברור בהחלט שרוב גדולי ישראל תמכו בהקמת המדינה? הלא בודאי אין זה מצילו, כי גם אחר כל דבריו, ודאי אין לו מקור לומר, שרוב גדולי ישראל התנגדו להקמת המדינה.
ומה שכתב על דברי הציץ אליעזר, עשה עצמו כשואל ומשיב בדבריו, שאינו מבין דבריו, ואז אזר כגבר חלציו לנסות להצדיק את דבריו על דרך שמא ואפשר, זו לשונו: "ואולי הוא סובר, שהכיבוש נעשה ברשות רוב האו"ם והם מכריעים נגד המיעוט" וכו' – לא ידעתי מה אולי הוא, וכי דבריו שהובאו ע"י הרב טייטלבוים אינם מדברים בעד עצמם, הלא זו לשונו המובאת בדברי הרב טייטלבוים: "אבל מאז פקד אותנו ה׳ לטובה ליתן לנו שם ושארית בארץ קדשו, להיות אדונים בה, ונתן בלב אומות העולם המאוחדות, ככורש בשעתו, להשיב לנו הגזלה בחלק מארצנו ושערי הארץ נפתחו לרווחה… אם כן הרי לא חל ממילא יותר על עלייה כללית דבר השבועה שלא יעלו בחומה, ופג תקפה, כיון שזה כבר לא מתפרש בעיני שום אחד כעליה בחומה".
ומה שהוסיף לטעון, זו לשונו: "אבל טענה כזאת היה לו לכתוב בפרוש, בפרט שהיא טענה קשה מאד להבין, שהרי סוף כל סוף היתה מלחמה והיה כיבוש, ולא הועיל רשות האו"ם לזה כלל". כבר הראית לדעת, שהוא אכן כתב זאת בפרוש, ואין זו טענה קשה להבין, ובודאי אין זו טענה קשה 'מאוד' להבין, אלא הם דברים פשוטים מאוד – הכנופיות יושבי הארץ אינן יכולות לעכב ואין התנגדותן נחשבת כלום אל מול רשיון האומות, כמו שלא נחשבה כלום בימי עזרא ונחמיה, וכמדומני שגם ספר עזרא [הכולל גם את דברי נחמיה] ניתן להשיג בכתובות שציין מר.
הכותב עש"ק פנחס… בקנאו את קנאתי,
בקנאה גדולה לאמת ולארץ הקודש,
מתוך נסיון להדבק במדותיו של מקום, שאמר – "קנאתי לציון קנאה גדולה" (זכריה ח ב)