בלוג

להגאון רבי ישכר שלמה טייכטל זצוק"ל הי"ד | חלק י"ז

רבנו משיב על שאלה שנשאל, שדבריו אינם עולים בקנה אחד עם דברי רבותיו וגם לא עם דברי עצמו שכתב בזמנים קודמים. בספרנו עמ' 299

בא אלי אחד ובידו ספר פתוח, ואמר לי שארשה לו להראות לי מה שכתוב בספר הקדוש הלזה. נטלתי הספר מידו וראיתי שהוא הספר 'דברי יחזקאל' מרבנו הקדוש משינאווע ז״ל, והראה לי דעת רבינו איש א-להים בענין בנין ישוב הארץ, שאין דעתו נוחה מזה לעבוד שדות בארץ ישראל, רק לראות לחזק ישוב הארץ בהרבות לשלוח שקלי קודש ליושבים על התורה ועל העבודה עד ירים ה׳ קרננו וישוב שבותנו במהרה בימינו, ע״כ תו״ד שם בסוף הליקוטים.

והשבתי לו כך: דע מה שכתב רבנו החתם סופר בחידושיו לחולין (ז.), וז״ל – דעיקר שימוש התלמידים אצל רבם הוא לדמות מילתא למילתא, וז״ל הרא״ש [הובא בכ״י בבדק הבית ביו״ד סי׳ רמב] – וי״ל דעכשיו נמי אין כל מעשה בא בגמרא, אלא שמדמה מילתא למילתא, ואיכא למיחש שמדמה מה דלא דמי, עכ״ל שם. ועל זה נהגו כשאדם מחדש דבר, אומרים בלשון אשכנז – ׳גלייך׳ או אום גלייך׳, פירוש – דומה או אינו דומה, שהדמיון עולה יפה או אינו עולה יפה. והיות הסברות עמוקות ודקות כחוט השערה לחלק בין זה לזה, ועי״ז יתרצו כמה קושיות שיודע לחלק ביניהם מה שהיה בעיני התלמידים דומין זה לזה, יבוא רבו וחקרו שאין זה דומה, ומורה להתלמידים הסדק שבין זה לזה, וזה הוא חילוק שהיה רב מראה לתלמידים החילוק וההפרש בין הסברות שהיה נראה להם כמושכל הראשון שהם דומים זה לזה, ומזה ילמדו דרך האמת בהוראה, עכ״ד הקדושים הצריך לעניננו.

הרי, דעיקר ההוראה בדבר הלכה למעשה תלוי בדמיון מילתא למילתא, שיהא דומה ממש להא שרוצה ללמוד ממנה לנידון שלפניו' שיהא דומה לו ככל תנאיו ופרטיו, ואם יש שינוי ביניהם אף בהפרש מעט אף דקה מן הדקה – כבר נשתנה הדין ואין למדין זה מזה. ועל כן, אם היו תלמידים שלא שימשו די צרכם וחשבו שהדברים דומין זה לזה ורצו ללמוד דבר מדבר, בא חכם וחקרו והראה להם בעליל שדמיונם אינו עולה יפה, ובטל הדין שדנו בתחילה לאסור או להתיר. ואחר שהקדמתי לך דבר זה העיקר בהוראה, אשיב לך על המציאה שחשבת למצוא סתירה לכל דברי מדברי הספר הקדוש הנ״ל שהראית לי.

דע בני, כי דברי רבנו משינאווע הללו אינם חדשים לי, וככר לעיל בפרק שלישי (אות ו) רמזתי עליהם וחלקתי בין זמנו לזמננו, ושאין ענין חיינו – כוונתי זמן היותנו שאנו חיים בו – דומה לזמן וענין שהיה הוא ז״ל חי בו, וכתבתי לעיל בזה הלשון: וכן מה שכתב רבינו הקדוש משינאווע בסוף ספרו דברי יחזקאל, הוא מדבר משעתו שהיה לישראל פה בגולה מנוחה, אבל לא כן עתה בזמנינו, שניטל מאתנו כל חיותנו ממש, גם רבינו החתם סופר ואהבת יונתן ורבינו משינאווע יודו שזה הוראה מן השמים, שנעזוב את ארצות הגולה ונקומה ונעלה אל ארץ אשר ה׳ א-להינו דורש אותה ושזה רצונו כעת, עכ״ל שכתבתי שם. ועיין שם (פרק שלישי אות ד-ו) מה שהארכתי להוכיח, שכל מה שאירע לנו בזמננו הוא הוראה מן השמים לכך, לשוב אל ארץ חמדתינו. עכ״פ הרגשתי מעצמי כהמציאה שמצאתי וחלקתי בהדמיון שרצית לדמות מילתא למילתא, והראיתי לדעת, שאינם דומים זה לזה, וממילא אין למדים משם לנידון שלפנינו, ודברי מוצקים כראוי להלכה ולמעשה.

וכעת אוסיף בעזה״י עוד ראיה על אמיתת דברינו, מרבנו הקדוש בעל השל"ה בפרשת לך לך (תורה אור בהג"ה), שבאר את דברי רש״י (בראשית יב כ) שכתב על 'מארצך' (שם פסוק א) – "והלוא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן, אלא כך אמר לו – התרחק עוד משם וצא מבית אביך" עכ״ל רש״י ז״ל. וכתב רבנו השל"ה, וז״ל: "הקב״ה ידע באברהם שמקיים כל התורה כולה ואפילו כל דברי רבנן, ובוודאי היה מחמיר בכל החומרות, ואפשר שהיה מחמיר ג״כ שלא יעלה לארץ ישראל לדור שם בקביעות, לקיים דברי רב יהודה בכתובות (קי:), האומר – "העולה מכבל לא״י עובר בעשה, שנאמר (ירמיה כז כב) 'בבלה יובאו ושם יהיו עד יום פקדי'", ועניני אברהם אבינו היו כולם רומזים על העתידות אף שעדיין לא היו, על כן צוה הקב״ה מתחילה שיעקור דירתו ממקומו הראשון שהוא בבבל, ובא לחרן שאין לה דין בבל, ומאחר שהיה דר בחרן, אז אמר לו הקב״ה – צא והתרחק עוד, כי אז מותר לך לעלות לא״י, כי רב יהודה לא אסר אלא לעלות מבבל לא״י משום דכתיב ׳בבלה יובאו ושם יהיו׳ וגו', אבל משאר ארצות מותר לעלות לא״י. ואין להקשות מה היתר היה לילך מבבל לחרן, מאחר דכתיב ׳בבלה יובאו ושם יהיו׳ וגו', ואם אסור לילך לקבוע דירה בא״י – ק״ו לשאר ארצות. וי״ל, שזה היה להצלת נפשות, כי אין סומכין על הנס מאחר שהושלך לכבשן האש. זהו רומז – צא והתרחק עוד, כדי שיקבע תחילה דירה בחרן ואח"כ יעלה משם לא״י", עכ״ל.

הרי דאם דאברהם אבינו היה מחזיק באיסור עשה דרב יהודה, דאסור לצאת מבבל לא״י וכל שכן לשאר ארצות, עם כל זה הכריחו השי״ת לצאת מבבל ולא להשאר עוד שם, יען שבא שם בסכנת נפשות שהושלך לכבשן האש, אם כי הצילו ה', אך כיון דההצלה היתה בדרך נס, אסר לו השי״ת להשאר עוד שם והכריחו ה' להתרחק משם ולילך לא״י. ואף דיש איסור עשה בהליכה משם שהיה בבבל, דכתיב ׳בבלה יובאו ושם יהיו׳ וגו', אך כיון דלהצלת נפשות יחשב לו בהליכה משם היה מותר לו לצאת, דפיקוח נפש דוחה כל האיסורין שבתורה, כדילפינן (יומא פה:) מקרא (ויקרא יח ה) ד'וחי בהם' ולא שימות בהם. כיון דהצלתו היתה בדרך נס ואין סומכין על הנס מכאן ולהבא, על כן היה אסור להשאר עוד שם משם ולהלאה, כיון שבא פעם אחת בסכנה מדי היותו שם. 

ואף שאחר הנס שאירע לו באור כשדים, היו הכל חרדים ויראים ממנו, והכירו בו שאיש א-להים הנהו, ושהשגחה עליונה משגחת עליו בעין פקיחא, וכולם היו מגדלים ומנשאים אותו עד למעלה ראש, כמבואר כל זאת במדרש (עי׳ אוצר המדרשים – אברהם אבינו, ועי׳ זוהר ח״א עז:), ואם כן תו לא היה חשש שיוכפל לו סכנה כזאת לבוא שנית בסכנת נפשות, עם כל זה כיון דקיי״ל (קידושין לט:) דאין סומכין על הנס, והוא בא שם פעם אחת בסכנה, אסר לו ה' יתברך להשאר עוד שם, והליכתו משם להצלת נפשות יחשב.

וכבר כתב רבנו השל"ה בדבריו שם (אות יח), דעניני אברהם אבינו כולם רומזים על העתידות, על כן הורינו כזה על בניו אחריו, שאם באו בפעם אחת במקום שישבו שם בסכנת נפשות וניצולו, שוב אסור להם להשאר עוד שם במקומם, רק מוכרחים להתרחק משם ולילך לארץ ישראל. כן יוצא מדברי רבנו השל״ה הנ״ל.

ועתה נדון במה שלפנינו, הנה כללות ישראל שבמלוכות האירופא בחלקים שנפלו תחת השפעת צר הצורר הידוע, בא בסכנה גדולה כזו אשר לא נהיתה מהיותם בגלות – מהם הרגו, מהם שרפו, מהם הפשיטום והעמידום ערומים, ושתו הרבה כוסות התרעלה אשר לא יספר מרוב, והוא על הכלל כולו יצא לכלות אותם ח״ו, ובעוונותינו הרבים עלה בידו להוציא זממו ברובא דמינכר כידוע, ולא נשאר אלא חלק המעט, וגם זה המעט שנשאר בחיים הוא ממש נס גדול, והוא כאחד מהנסים שעשה הקב״ה בעמו ישראל, כי אותו רשע חרק שיניו גם על אותו שארית הפליטה שהשאיר ה' יתברך ממש על פי נס, ותמיד היו תלויים ועומדים בסכנה ליפול במכמרו ח״ו, ולא בפעם אחת באנו בסכנת נפשות. וזכור אני מהפחד והבהלה שהיה בתחילת הקיץ הזה במחנה העבריים פה במדינה, בעת שהצר הצורר היה נוגש על האדון שר המיניסטער לפתור פה שאלת היהודים, וידוע איך הוא פתרון שאלה זו אצלו, לשלחם לארץ גזירה שקורץ ׳דעפורטיערען׳ [גירוש, הגלייה] ח״ו, ותוצאות מעשה ה'דעפורטיערונג׳ ידוע לכל מה הוא, וכן היה רוצה לעשות גם כן עם היהודים שבמדינה זו ארץ הגר [הונגריה], והיה נוגש ודוחק על שר הנ״ל לכלות מעשהו כן, והיה נשמע במדינה שהאדון המיניסטער היושב ראש בבית המחוקקים יטיף שיחה בבית המחוקק בענין זה ואז יגלה דעתו בפתרון שאלה זו. ואימה וחשכה גדולה היתה נופלת על כל פנים מבני ישראל, והיינו נמצאים אז בסכנה גדולה, אם לשבט ח״ו או לחסד, ולא היה חסר רק כתיבת קולמוס אחד שם בפתרון שאלת היהודים, והיה נחתם גזר דין של ישראל ח״ו. וכמו שאמרו במדרש ילקוט תהלים [רמז תת] בפסוק "גער חית קנה" (תחלים סח לא), דבביאת המשיח ירצה מלכות רביעית [שהיא אדום] להביא דורון למשיח, אמר הקב״ה לגבריאל – 'גער חיית קנה׳, מאי 'גער חיית קנה׳ – אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יונתן, אמר ליה הקב״ה לגבריאל, גער בחיה שכל מעשיה נכתבים בקולמוס אחד, עכ״ל. היינו מיט איין פעדערשטריך האט ער בעזיעגעלט דאס לאאז דעס יודענטומס [= בהינף קולמוס אחד החתים את גורל העם היהודי], ולולי שה' עשה לנו אז ממש נס גדול שנתן בדעת השר ואדון הנ״ל שאמר שגם הם יפתרו שאלת היהודים כן כמבוקש מצד הצורר הנ״ל, רק ימתינו בזה עד אחר המלחמה, ולולי נס זה כבר ח״ו אבדנו כולנו. וכן מאז ח״ו מרחפת עלינו אימה ופחד, כאשר אנו רואים כעת בשעה שאני כותב טורים הללו, שכל החשובים של מדינתנו עושים השתדלות לברוח מכאן לארץ ישראל מפחד הסכנה מחמת המציק, ואינם מביטים על מה שמפילין בזה ליבן של ישראל, כאשר שומעין מההמון שמרננים ואומרים – החשובים בורחין, ומה יהיה עמנו. ועיין מדרש רות (רבה א ד), שמהאי טעמא נענש אלימלך, מפני שהפיל את לבן של ישראל בברחו מהצרה, עיי״ש. ותקוותינו חזקה לה׳, שיצילנו מידו גם להלאה, אבל הכל יודעין, כי באנו בסכנות נפשות לא בפעם אחת, וה' הצילנו ממש בדרך נס, ואחר שכן – מחויבין לעשות כמו שהורה לנו אבינו הזקן, להתרחק עוד מכאן ולילך לארץ ישראל, משום דנוגע להצלת נפשות, ואין סומכין על הנס.

ואחר שהצעתי לפניך כל אלו הדברים הנ״ל, תאמר לי ידידי, האם שייכים דברי רבינו משינאווע ז״ל – שכתב שם שאין לנו לילך לארץ ישראל עד ירים ה׳ קרננו וישוב שבותנו בב״א – לזמנינו, אחר שכל יתר הפליטה הנשארים, הכל יודעים שהיו בסכנה תמיד והצלתם מידו הוא ממש נס גדול ומופלא, נמצא דאנו מחוייבים להתרחק מפה ולילך לארץ ישראל, כמו שהורה לנו מעשה דאברהם אבינו הנ״ל, דרמז רק עלינו, וכנ״ל. 

נמצא, דאין אנו רשאין להמתין עוד פה, רק אנו מעצמנו מחויבים לעשות ההתחלה בזה, ואז יבוא לנו הסיוע מן השמים, וכמו שהיה באברהם אבינו, ככתוב בזהר שם (ח״א עז:), מובא בשל״ה שם (אות יד), ודברי רבנו משינאווע נאמרים בעת דישראל היו יושבים פה בהשקט ובמנוחה, אבל לא על עת קשה כזו, כשנים שעברו עלינו. 

דהגע בעצמך, הנה ידעת וגם שמעת מהנעשה עם הרב הקדוש בוצינא קדישא חסידא ופרישא, רבי ישעי׳לע קראקאווער, בנו הצעיר של רבנו מצאנז ואחיו של רבינו משינאווע ז״ל, שהיה טמון וחבוא בעיר באכניא אצל קראקא עם איזה מאות או אלפים נפשות ישראל, ופה בעיר הבירה היו מתעסקין בהצלתו להביאו לכאן, וכל הון בוז יבוזו לעסק הצלתו, ולא הספיק השעה ונטרפה לו שם השעה ונהרגו כולם על קידוש השם, ארץ אל תכסה דמם, וכן דם של שאר אלפים ורבבות מישראל שנשפכו, וזכותם יעמוד לנו לומר לצרותנו די. וכדברי האור החיים הקדוש בפסוק "כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם" (דברים לב לו), וזה לשונו הקדוש: 'כי ידין ה׳ עמו', פירוש – יעמיד כמשפט כוסות התרעלה אשר עכרום, ויראה הצרות שעברו על הצדיקים – מהם הרגו, מהם שרפו, מהם הפשיטום, ובשביל הצדיקים אשר נצטערו יתנחם. והוא אומרו ׳ועל עבדיו יתנחם׳, פירוש בשבילם יתנחם לומר – די צרות הגלות, עכ״ל הקדוש. ואמן כן יאמר ה׳ גם בזמננו, שהכל ממש נתקיים בנו עתה בימינו.

ועתה תאמר נא לי ידידי, בהרב הקדוש רבי ישעי׳לע הנ״ל שהיה יושב שם בבאכניא בסכנה גדולה כאשר הוכיח סופו על תחילתה שנטרפה לו שם השעה, ואלמלי היתה לו שם שעת הכושר להימלט משם לארץ ישראל, והיה עושה שאלה אצל הרב הקדוש משינאווע אם ילך לארץ ישראל או יתעכב עוד שם עד שירים ה׳ קרננו וישוב את שבותנו במהרה בימינו, הכי יש אפילו צל ספק, שרבנו משינאווע היה משיב – פשיטא ופשיטא, שלא ימתין שם אפילו רגע כמימריה, רק ימלט על נפשו וילך לארץ ישראל, דהוא לא אמר דבריו על זמנים כאלו שבאו עלינו שנוגע להצלת נפשות. 

וכמו כן הוא גם אצלנו, דכיון דהיינו בסכנה ונמלטנו בדרך נס, שוב גם אצלנו להצלת נפשות יחשב, וכמו דהורה לנו מעשה דאברהם אבינו הנ״ל, דעלינו היתה מרמזת, וכמו שכתב רבנו השל״ה, וה' יתברך מצוה לנו להתרחק ממקום כזה דהיתה מסוכן לנו, ומוכרחין אנו לילך לארץ ישראל.

ובמה שכתבתי פה יתורץ היטב מאד מה ששמעתי שרבים הרוצים להבאיש ריחי בענין התפעלותי כעת כעסק העלייה לארץ ישראל, מהמכתב שנדפס ממני בספר 'תיקון עולם', שהוציא הרב הקדוש ממונקאטש ז״ל, ששם גליתי דעתי נגד העליה, ועתה אני אומר הפך דברי משם. וכהנ״ל מתורץ היטב, שאז בעת כתיבת מכתבי הנ״ל, היה עת של מנוחה והשקט ולא הגענו לסכנת נפשות ולא היה נוגע להצלת נפשות, אבל עתה שנשתנו העתים, נשתנה גם הדין, וכדברי רבנו השל"ה הנ״ל. 

וזולת זה, כבר כתבתי בפתיחת ספרי זה, שמעולם לא ירדתי לעומק הדין של הלכה זו, ועתה אחרי שלנתי בעמק הלכה זו ראיתי באמת, שטעות היתה בידי, ואעשה כהרבה מרבותינו בש״ס (עי' שבת סג:, ב״ב קכז.), שאמרו והודו – ׳דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי', ומצינו גם כן בפוסקים, שאח״כ חזרו ממה שהורו כתחילה, ודו״ק. וה' יביאנו אל הר קדשו, בב״א.

וכתבתי וחתמתי אלו הדברים אור ליום ד׳, ד׳ דעשי״ת שנת אשדת לפ״ק, פה עיר הבירה בודאפעסט יצ״ו.