פתיחת ההיכל
אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא–להים אין עוד מלבדו. עדיין לא השלמנו את ההקפות השניות של תשפ"ד, כיון שנכנס לו יום טוב של שמיני עצרת, ושמחו ישראל בתורת א-ל, נכנסה שמחת התורה, נכנסה, ועד עתה לא יצאה, לפי שעם שחר של יום הקדוש הזה, משעיר באו, שעירים מהר פארן, ונמצאו עם נושע בה' במצוק, ולא הספיקו להוציא החג לפי כבודו, ועדיין חסרה התיבה שבה ספר תורה, את אותן ההקפות הראויות לה לפי כבודה, חסר ספר תורת משה, עוד כך וכך נשיקות של צאן קדשים אשר פיהם מלא סוכר לכבוד התורה, ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.
וכדי להשלים את שמחת התורה, יש לנו להתבונן, כי מאת ה' הייתה זאת, 'מלחמת שמחת תורה' שעדיין עמנו, תפקידה להביאנו ל'שמחת עולם'. כי אם חיתו יער קראוהו על שם ביזוי בית חיינו 'מבול אל אקצה' – עמים הר יקראו, הרי שהאמת היא בהפך, כאשר עזר מצריו תהיה, אזי קטורה נשים באפיו בבית המקדש, ואם המה מעמידים את המלחמה לומר, כי אין לישראל חלק ונחלה בארץ הקודש, הרי שבסוף יכירו כל באי עולם, כי רכב שמים בעזרך, ים ודרום ירשה, ואתה על במותימו תדרך. מלחמה זו אף מחדדת את ההבנה, ולפיה המוסר הגויי של מלכות הזלה, בלתי ניתן עוד להכלה. גם שאר חלקי הארץ שעדיין בידי הערלים, מחכים לנו, ארץ דגן ותירוש, לבנון ושריון, מנגב מקדם ומים.
מהנילוס עד הפרת ממלכת כהנים אחת, במהרה בימינו, והמטרה היא: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.
הקפה א'
אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' עננו ביום קראנו בתורתך, יום שישראל עמך קבעוהו כל כולו לשגב אהבת קריאת תורתך, יום קוראך לא נאמר אלא יום קראנו, כי 'שמחת תורה' אינו דין מדאורייתא, אין על זה שום פסוק בתורה, גם לא בנביאים ולא בכתובים, אין גם דין כזה מדרבנן, אינו בש"ס, וגם לא בירושלמי ובחז"ל. הרי זה יום קראנו – אנחנו, כלל ישראל – אנחנו עשינו אותו! יום זה כל כולו מנהג ישראל הוא, ממסד ועד טפחות. כיון ששמעו ישראל מה שאמר אביהם שבשמים – 'בבקשה מכם, עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם', ומי כעמך ישראל זרע אברהם אוהבי, חפצים להראות אהבתם, וכיצד יחבק בשר ודם למי שהוא אש אוכלה אש? מחבק יהודי את ספר התורה, אילת אהבים, כולה שמותיו הקדושים. ואיך ינשק ערל שפתיים, למי שנשיקות פיהו אינם דמות הגוף? לא הגענו אל פיו, נגיע אל היוצא מפי כבודו, והיא יעלת חן, שישו ושמחו בשמחת תורה, הקב"ה – אנחנו אוהבים אותך!
אם אבינו שבשמים רוצה שנעשה 'שמחת תורה', האם ניתן היה לצוות על כך? לא ולא, איזו משמעות יש למי שמנשק כי הוא חייב? איזה חיבוק מקבלים ממי שמצוה עליו? איזה ריקוד זה, כאשר הוא בא כ'דין'? רק אנחנו יכולים לתת את האהבה, וכבר אמרו חסידים הראשונים, שתכלית ימים הנוראים וכל ירח האיתנים הוא שמחת תורה, עד שאמרו שהוא תכלית השנה כולה. ומפני כי תכלית כל הציוויים משמעות כל המצוות, להגיע אל הרצון הפנימי. ראש השנה אינו סוף הרצון, יום הכיפורים אינו התכלית, התכלית היא כאשר הרצון הופיע מלבנו ורצינו בעצמנו – "שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי… באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו – משה רבנו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה, ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם 'היום הזה נהיית לעם' וגו' היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום" (רש"י דברים כט, וראה בהערה לשון הזהב של המלבי"ם[1] ושם נמצא כל יסוד המאמר הזה).
מסקנה: התכלית הוא, להגיע לרצון הפנימי, ותכלית כזו בלתי ניתן לצוות עליה, כי נשיקה בציווי אינה כלום, ולכן עם ישראל עצמו, הוא יחדש את מנהגי היום ותהלוכותיו, ואבינו שבשמיים שמח על הדבר, ואומר לנו -'היום הזה נהיית לעם'.
מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.
הקפה ב'
זכור הנולד בבשורת יקח נא מעט מים, מסלסל הש"ץ בקול ערב בתפילת גשם, 'ושחת להורו לשחטו לשפוך דמו כמים', ממשיך החזן לבוש הקיטל כבימים הנוראים להתחנן. 'אנא, אל תמנע מים', מזכיר לנו כי היום הזה, בימי הקדמונים בחו"ל היה יום עם אופי של ימים נוראים, יזכור, תפילות על חיים ומים, עוד לא הגיעו הפתקאות, קיטל ופיוטים על גשם, כך שבחו"ל בשמיני עדיין ממשיכים את המנהג הישן, ורק ביום השני מגיע החידוש של הריקודים, אך עיקר החידוש של היום הזה הוא דווקא בארץ ישראל, כאשר עם ישראל יוצק תוכן חדש לתוך עיצומו של יום 'שמיני עצרת', עד אשר חג העצרת עצמו נקרא הוא בפי העם 'שמחת תורה'. פנים חדשות באו לכאן – יום גילה, יום רינה, יום דיצה, יום חדוה.
יותר מכך, בארץ הקודש, חלף תקנת חז"ל של סדר הקריאה בשמיני [כפי שכתוב במגילה לא. שקוראים בפרשת ראה], ובמקום הקריאה בענייני החג, קוראים 'וזאת הברכה'!
גם את ההפטרה שנינו להפטרה אחרת לכבוד סיום התורה – 'ויהי אחרי מות משה'[2].
זכינו בדורנו, כאשר קרוב לרוב יושביה עליה, כך שרוב חוגגי שמחת תורה הם כאן, שכמעט ולא נותרה בעולם ההתיחסות הישנה ליום שמיני, נמצא גודל כח המנהג של עם ישראל למלא ברוח חדשה את קדושת היום, שיהיה גדול יותר מכל הימים, לקבוע את הלכותיו, לסלול את מסילותיו, ובכך הוא מקיים את עיקר תפקידו, בכך הוא מראה אהבתו הגדולה. ראוי לה למצות אהבת ה' להיות בארץ האהבה, שאין חוצה לארץ כדאית לה.
שכינה הקדושה בתוכנו, זכותיה דעקדת יצחק עמנו, ושם נשמח כולנו בבוא לציון ברננה.
הקפה ג'
טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף.
כלל ישראל מכובד בהקפה, לתת כבוד לתורה, ולעשות עמה את יום חגה במקומה, ואם אמרו 'כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה', כל שכן כאשר שבים ישראל לארץ, אין לך כבוד התורה גדול מזה, ותנו כבוד לתורה, וכבר אמרו רבותינו ז"ל במדרש (בראשית רבה טז ד) – "'וזהב הארץ ההיא טוב' (בראשית ב יב) – אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב, מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל, 'שם הבדולח ואבן השוהם' (שם) – מקרא, משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה". וכן שנינו בברייתא דקנין תורה – "אמר רבי יוסי בן קיסמא – פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, אמרתי לו: אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה". על אחת כמה וכמה שזכינו עתה בימינו בארצנו הקדושה, שחזרה תורה אחר אכסניה שלה לשוב לארץ הצבי, אשר שם חכמי התורה היקרים מזהב, ושם הבדולח עולם התורה יקר מפנינים, מי הוא אשר מעלה על דעתו לעשות שמחת תורה במקום אחר? וזהב הארץ ההיא טוב! ולא לחינם יצא, שעיקר החידוש של שמחת תורה הוא בארץ ישראל, כי שם מקום האהבה, שם מקום התורה, שם מקומם של ישראל, ושם מקום השכינה.
אמרו חז"ל במדרש (במדבר רבה כג ז) – "אמר הקב"ה חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל, למה – שאני תרתי אותה, להודיעך שאין חביבות כארץ ישראל, אמר לו הקב"ה למשה – הן הארץ חביבה עלי, שנאמר 'ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה תמיד', וישראל חביבין עלי, שנאמר 'כי מאהבת ה' אתכם', אמר הקב"ה – אני אכניס ישראל, שהן חביבים עלי, לארץ ישראל, שחביבה עלי". ובדיוק כמו בשמחת תורה, שאת האהבה רק אנו יכולים לעשות, כן הוא באהבת ארץ ישראל – "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו", ופירש רש"י ז"ל "כי רצו – אהבו, אף את אבניה ואת עפרה". והרד"ק הוסיף – "כי עבדיך ישראל רוצים ומחבבים אבני המקום ההוא ועפרה נשאה חן בעיניהם, מאוד יתאוו להשיב אליה… מתאוים לנשק אבניה, 'ועפרה יחננו' על דרך משל, כמו שמחונן אדם הדבר הנאהב. ויש מפרשים – ירצו ויאהבו אבניה ועפרה לקיים את בנינה". וכן מנהג ישראל משנים קדמוניות לנשק בפה ולחבק אבני ועפר ארצנו הקדושה – "ר' אבא מנשק כיפי דעכו, ר' חנינא מתקן מתקליה, ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה, שנאמר 'כי רצו' וכו'" (כתובות קי"). "גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין בעפרה, וכן הוא אומר 'כי רצו' וכו'" (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק ה הלכה י), ואתה שואל – האם יש 'הלכה' שחייבים לנשק חול? לחבק אבנים? אין הלכה, אבל מי פתי לא רוצה לקבל נשיקה חזרה מאבן של ארץ ישראל?
לשמחת תורה בארץ ישראל במצב של 'רצו עבדיך את אבניה', יש משמעות של תכלית, והיא האהבה שיכולה להגיע רק מאתנו. ובזוה"ק (במדבר קיח) – "'שמחו את ירושלם וגילו בה כל אהביה' – דחדוה לא אשתכח אלא בזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא דתמן אתחברת אתתא בבעלה". והנה, אם בדיוק בזמן הפלאי הזה קפץ פרא המדבר לנעוץ זוהמת טינופו, הלא דבר הוא! "א"ר יוחנן: אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו. מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה" (סנהדרין קו.). וכבר נהגו ישראל בשירת 'צוה ישועות יעקב', ומזליהו חזי שהיא תפילה נוראה אודות גויים רעים שרוצים להוריש ישראל מארצם, והקב"ה באהבתו, לא על ידי כוחנו ועוצם ידינו, אלא בשמו מושיענו מידם, שנאמר – "אתה ידך גוים הורשת ותטעם … כי לא בחרבם ירשו ארץ… כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, אתה הוא מלכי א-להים, צוה ישועות יעקב בך צרינו ננגח בשמך נבוס קמינו, כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני כי הושעתנו מצרינו ומשנאינו הבישות" (תהלים מד).
צוה ישועות יעקב.
הקפה ד'
משה אמת ותורתו אמת, אך כיצד זה יתכן, כי באמצע היום השמח ביותר בשנה, חידשנו לקרוא את הקריאה העצובה ביותר, על מיתת איש הא-להים? והרי כל קריאה זו היא רק חידוש של כלל ישראל ואינו מן הדין כלל, כי אפילו בחו"ל ביום תשיעי, שהיו קוראים 'וזאת הברכה', הלא היו מסיימים קריאת היום טוב, לפני מיתת משה? ללמדך, כי לפעמים בשביל שמחת התורה, עלינו לקרוא גם דברים עצובים, ולעיתים הדרך לסיום הגדול של התורה, עובר דרך קריאה כאובה. תפקידנו בעת הזאת לראות, כי מיתת משה, דווקא היא זו המגלה כי 'יהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה', ולשמוע את ההפטרה – 'ויאמר ה' אל יהושע משה עבדי מת, ועתה קום עבור את הירדן'! קח איתך את כל ה'משה עבדי מת', ומתוך כך 'ועתה קום עבור את הירדן אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל'. באמצע שמחת תורה תשפ"ד, הייתה לנו קריאה עצובה, אמנם מהולה בהשגחה גלויה, אבל היה עצוב, ללמדך שהיחס צריך להיות – 'ועתה קום עבור את הירדן'. שמחת תורה, מלמד אותנו כמה חשוב החלק שלנו באהבה, אולם מלחמת שמחת תורה, קוראת לנו לממש את החלק הזה! ההבנה עד כמה מסוכן המוסר הגויי, מקדם אותנו לדרוש ניהול על פי תורה, ואילו הנסיון שהראה מה עושים גויים מיותרים בארץ, מביא למסקנה על החשיבות שיש בכל חלק ממנה. ואולי המלחמה הזו, היא זו שתוביל אותנו לעשות בעצמנו מעשים של 'ועתה קום עבור את הירדן', בדרך לשמחת התורה השלמה.
וזאת, כי כמו שהתחלנו לעשות עם אהבת התורה ביום שמחתה, לעשות הקפות. והרי בדרך כלל הקב"ה הוא מקיף ומסובב אותנו, אבל כאן, כשזה מגיע מאיתנו, אנחנו נעמדים בתפקיד המסובב – כך ביחס לחיבת ציון ולחזרתנו לארץ, "כי ברא ה' חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר" (ירמיה לא) – "עתיד לברוא חדשה אחר שתשבי בגלות ימים רבים. ומה היא החדשה – כי נקבה תסובב גבר, שדרך העולם שהאיש מחזר ומסובב אחר האשה, וכן אמרו רז״ל – בעל אבדה מחזר על אבדתו, ואז הנקבה תסובב אחר אישה, כלומר שישובו בני ישראל אל ה' א-להיהם ויגאלם, וכן אמר בנבואת הושע – 'ואחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' א-להיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים' " (רד"ק).
וכמעשנו בראשונה באהבת תורה, להקיף הבימה שבה הס"ת, מלמדנו שמחת תורה – עשו כך אף באחרונה – "סובו ציון והקיפוה, ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה, פסגו ארמנותיה", "הציבי לך ציונים..[3] שובי בתולת ישראל שבי אל עריך אלה, עד מתי תתחמקין הבת השובבה, כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר" (ירמיה שם), ורש"י ז"ל כתב – "תתחמקין – תסתרי ממני שאת בושה לשוב אלי…הנה חדשה נבראת בארץ, שהנקבה תחזור אחר הזכר לבקשו שישאנה". לעיתים ה'ועתה קום' אומר להסיר את הבושה – "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי" (שיר השירים ח). "בעבור שיש בגלות עובדי השם ושומרי המצות בצניעותם, מתאוים לשמור המצות בפרהסיא, ושתשוב השכינה כאשר היתה בתחלה" (אבן עזרא), "גם לא יבוזו לי. שלא יחשבו שיהיו מעשי ליוהרא" (ספורנו). עד מתי תתחמקין? מתי ההקפות של 'סובו ציון והקיפוה'? אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי!עד כאן הקפה ד'.
הקפה ה'
ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.
שורש שמחת תורה נעוץ ביום ברכות משה, שכאשר רצו ישראל את התורה מעצמם, אזי אמר עליהם משה – "היום הזה נהיית לעם". והנה זה הפסוק עצמו אימתי נאמר? ביום בו נכנסו ישראל לארץ, כמבואר בפשוטו של מקרא. כך התחבר לו פשוטו של יום שבו נאמר 'ועתה קום עבור את הירדן' עם הדרש של 'נהיית לעם' שנדרש על יום 'משה עבדי מת', וכך אף התמזגו להם ההקפות של סיום התורה, תורת ה' תמימה, לתוך הסיבובים של דרישת ציון, של סובו ציון והקיפוה.
כי מי הוא זה, ואיזה הוא, אשר הנהיג את שמחת תורה בארץ ישראל? הקריאה שינה מדין הגמרא, וההפטרה החליף? בדקו זאת חוקרי דברי ימי העתים[4], עד שהעלו בידם כי היו אלו רבותינו בעלי התוספות, שהנהיגו לעלות לארץ ביד חזקה, לקומם הריסות עולם, המה תלמידי הריצב"א ורבי יחיאל מפאריס, והר"ש משאנץ והר"י מלוניל, ועמם שלוש מאות גדולי התורה בעלי התוספות, אשר העניקו חמה בקומתם, הקימו את הישיבה בעיה"ק עכו, ויצרו בכמה דברים את המנהג וההלכה בארץ הקדש[5]. וכך נותנת הסברה, שרק קבוצה כזו של גדולי ישראל, יכלו לעשות שינוי גדול כזה, ומוכרח שהיו אלו גדולים שכבר נהגו קודם לכך בשמחת תורה, ורק מפני הדבר הזה הנהיגו לשנות דינים, כפי שראינו בפוסקים כמה דברים שהתירו לשנות הדין רק מפני ההלכה שכבוד התורה ושמחתה דוחה, כגון טיפוח וריקוד ביום טוב, ובפרט בא"י שהוא יו"ט מדאורייתא, ורק בא"י אף יכול לחול בשבת
ומה גרם לכל גדולי ישראל הללו, שמפיהם אנו חיים, לעזוב במסירות נפש מקום תורה בצרפת, ולבוא לארץ לא זרועה? וכבר נתפרסם הדבר, שהם היו ראשוני דורשי ציון בטהרה, ומסרו נפשם על הדבר הזה – "רבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבוא לירושלים, הוא בשנת שבע עשרה לאלף השישי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה!" (כפתור ופרח פרק ו). ובכת"י[6] לתלמיד הריצב"א כתב – "ולאחר שנתישבו בירושלים חכמים מארבע רוחות וחסידים ויראי השם, ויגלה משיח ביניהם …ואל יעלה על לב אדם לומר, שיגלה מלך המשיח על ארץ לא טהורה.. ואל ישגה אדם לומר שיגלה בארץ ישראל בין הגוים … אלא דבר ברור שיבא בארץ ישראל…ואשרינו אשר נתקיים מקרא זה, כי רוח ממרום מתערה על הכשרים לעלות לציון ואל יעלה על לב אדם לומר במצרים נגאלו אבותינו ביד רמה ובזרוע נטויה ובשפטים גדולים. עוונותינו גרמו לנו אלה[7]. וכאשר ירבה הקהל בארץ ישראל ויתפללו בהר הקודש ותעל שוועתם השמימה ויגלה מלך המשיח ביניהם, וקיבץ שאר נדחי גלויות".
והם הם הדברים, היא אהבת שמחת תורה, לעשות מה שאיננו חייבים, אלא אוהבים, היא העליה הזו לארץ, אשר רוח ממרום מתערה על הכשרים לעלות לציון, לרצות אבניה ולחונן עפרה, היא תאוות לבם "להקריב קרבנות בזמן הזה". שאלת: האם יכול להיות שאנו פטורים? שלא חייבים? לך תעשה עוד הקפה מסביב לבימה!
ומפליא לגלות כי גם מרן הבית יוסף שעלה לארץ בעלית גדולי ישראל המשמעותית הבאה בתור – גם הוא עלה לארץ בערב שמחת תורה!האם זה היה התאריך? איני יודע. מה שברור, שכאשר כתב את הלכות חול המועד סוכות, עדיין כתב כדרכו, וכמו הטור, את הלכות חוץ לארץ, וציין בסוף, שבארץ ישראל עושים מה שעושים, ואילו בהלכות שמיני עצרת (סי' תרסח) כתב, וז"ל – "שחרית מוציאין שלשה ספרים, וקורין באחד מ'וזאת הברכה' עד סוף התורה, ובשני 'בראשית' עד 'אשר ברא א-להים לעשות', ובשלישי 'ביום השמיני עצרת', ומפטירין 'ויהי אחרי מות משה'. ובמקום שעושין שני ימים טובים אין מוציאין ביום הראשון אלא שני ספרים". ותמה הבאר הגולה – "הבית יוסף לא הביא מהיכן יצא לו דין זה, ולע"ד צ"ע מסתמא דתלמודא". ושמא רמז יש בדבר – "גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות" – גדול יום שמתפללין בו על הגשמים, לקיבוץ גליות, ותערב לפניך עתירתנו כעולה וכקרבן, אנא השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים, ולמען זכות אהרן קדושך, השב כהנים לעבודתם.
והשב את העבודה לדביר ביתך ולירושלים.
וידעו כי אתה ה' לבדך עליון על כל הארץ.
ומה יקרה אם חלק מהארץ לא יהיה בידינו? הרי העיקר שאנו בארץ ישראל, וכי לבנון זה מה שחסר לך, בדיוק הכמה מטרים של עזה, זה בדיוק מה שאתה צריך? הן ברור ששאלה כזו אינה מגיעה מאהבה. כמו אוהב כסף שלא ישבע כסף, אוהב תורה לא ישבענה, כך המרגיש בלבו 'אהבה וחן' ל'ציון כלילת יופי' – חש רעב לירושלים, לבו לבית אל ולפניאל מאד יהמה, הוא מתגעגע לחברון, מבחר קברייך, תאב לשכם, משתוקק לטבריה, חבר של בני ברק, עומד בראש שניר וחרמון, חולם על כלת לבנון, ונכסף מראש אמנה על מעונות אריות על הררי נמרים, ונכסף לרדת דמעיו על הררייך.
ומה יעשה הקב"ה? כיצד יגרום לנו לשוב לכבוש גם מקומות אלו? וכלת לבנון גם היא מתגעגעת אלינו. כיון שכך, היות ועוד כמה איברים מארצנו היפה מסורים בידי זדים, מנערת היא אותם מעליה. אם כך מתחילים המה להשתבש, ולהזיק, עד שאין לנו בררה אלא לכובשה, אזי תגל הארץ, ישמח הר ציון, תגלנה בנות יהודה, והמה – הרשעים אשר אמרו נירשה לנו את נאות א-להים – מתמלא פניהם קלון, יבשו ויבהלו, ומגיעים לתיקונם,וידעו כי אתה ה' לבדך עליון על כל הארץ[8].
מה נאה לגלות, כיצד בה בפרשה שהוספנו לנו לקרוא בתורה בשמחת התורה[9], עם גמרה של תורה, אכן בולטת כל כך חיבתו של משה לכל איבר מאיבריה, עד שזה מופיע כעין חתימה יפה – 'ויעל משה … ראש הפסגה אשר על פני ירחו, ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן, ואת כל נפתלי, ואת ארץ אפרים, ומנשה, ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון, ואת הנגב, ואת הככר בקעת ירחו עיר התמרים עד צער, ויאמר ה' אליו, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה, הראתיך בעיניך" (דברים לד). ובהפטרה שחידשנו – רב האי, כאמור, בחו"ל, ובעלי התוספות הוסיפו אפילו בארץ ישראל – אומר הקב"ה ליהושע "כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם נתתיו.. מהמדבר והלבנון הזה, ועד הנהר הגדול נהר פרת, כל ארץ החתים, ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם". אף יוסף הצדיק, שחיבב את הארץ, חמד מקום לשבטו עוד מחלקי ארצנו הקדושה – "ויאמר אליהם יהושע, אם עם רב אתה עלה לך היערה, ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים" (יהושע יז). ובזכות יוסף הצדיק, אפרים ומנשה, לכה לישועתה לנו, מהים עד הנהר, לא ירש כל בן נכר.
הושיעה את עמך וברך את נחלתך.
הקפה ז'
בא יבוא צמח בשמחת תורה – כיון שדרשנו לציון, רצינו אבניה, חפצנו בכל אבר מאבריה, אנא ה' עשה את שלך, ושלח לנו בן דוד עבדך, לגלות קץ משיחך, והיא היא תכלית סוף תיקון הגלות כמו שכתב הספורנו – "כי רצו עבדיך את אבניה" על היפך דור המדבר שמאסו בה,כאמרו – "וידעו את הארץ אשר מאסתם בה" (במדבר יד). וכשאנו אוהבים בלי חיוב, רק כי כן דרך האוהבים, אזי "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". "והחכם הכוזרי פירש אתה תקום – מתי?כי רצו – כלומר כי ירושלם תבנה כשיכספו ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחננו אבניה ועפרה" (רד"ק שם).
ואז, כשנגמור לכסוף לכל האברים האבודים, הכל יהיה אתנו, מה אז? אז, אז האהבה רק מתחילה, אז מקבלים תאבון ל'כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם נתתיו'. כשהלכנו בדרכו של יוסף לחבב את הארץ, אז בא דוד, והרמב"ם מביא זאת כראיה מרכזית לביאת המשיח (הלכות מלכים ומלחמות פרק יא) – "אף בערי מקלט הוא אומר: 'ואם ירחיב ה' א–להיך את גבולך… ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה' (דברים יט). ומעולם לא היה דבר זה, ולא צוה הקב"ה לתוהו". אין חובה לכבוש שמה, וזו גם לא מצוה, הרי זה הוא שקראוהו רבותינו ז"ל 'מלחמת הרשות'. ומפני מה דווקא זהו המקום, שלימדתנו בו תורה על משיח? הן הן הדברים, שהרי כיבוש כזה הוא רק אחרי שגמרו לכבוש את כל ארץ ישראל בגבולותיה, וכבר גמרו לקיים כל המצווה כולה, ועכשיו יש השתוקקות בלי חיוב, רק אהבה להרחיב את הארץ, ואם ירחיב ה' את גבולך, זהו משיח, כי בא מועד!
אם כך אתה קורא את סיום התורה, הרי שזו קריאה שמחה מאד, כי אם משה לא יכנס לארץ, הרי שהארץ תבוא אל משה, ירחיב ה' את גבולך, ברוך מרחיב גד. אם נלך בדרך חיבת הארץ שלימדנו משה, לחבב כל חלק וחלק, מהגלעד עד דן, ואת כל נפתלי, הרי שנגיע מהר מאד אל משה. "אם אפל לאפי עלי ארצך וארצה אבניך, אם אחנן את עפרייך" הרי ארץ ישראל כבר בדרך אל הר העברים, והר ההר, אשר שם שני אורים גדולים מאירייך ומורייך, כי שם חלקת מחוקק ספון.
נא הקם מלכות דוד ושלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו כנסת ישראל כלה קרואה בנעימה.
הכנסת הספר תורה
שאו שערים ראשיכם ויבוא מלך הכבוד.
שמחת תורה, הוא הסוף, סיום התורה, אבל הוא גם ההתחלה. אנחנו מסיימים את התורה כדי להתחיל אותה מיד מהתחלה, אף סופו של שמחת תורה תשפ"ד, הוא התחלה, להתחיל מבראשית, וסופו נעוץ בתחילתו. סוף התורה בחיבת ארץ ישראל של משה רבנו, הוא גם הקדמה, הוא גם התחלה לבראשית, מה טעם פתח בבראשית, משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים', ויבוא מלך הכבוד.
ובמעגל השנה, שמחת התורה הוא סוף השנה הקודמת שמסיימים קריאתה, הוא סוף לסוכות תקופת השנה, והוא ההתחלה, והוא כנגד סוף הימים, סוף אחרית הימים, תכלית 'אתה הראת לדעת', 'ויראהו ה' את כל הארץ עד הים האחרון', ודרשהו רז"ל – 'אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון', תכלית השנה, תכלית העולם 'לאהבה את ה' א–להיך בכל לבבך ובכל נפשך'.
לא לחינם לא נתנה התורה מצוות מיוחדות ליום שמיני, ליום האחרון, לא ריק הוא הדף על איזה מאורע נוסד החג, עם ישראל עוד לא סיים את הסיפור, עוד נכונו ליום הזה עלילות, הדף לא ישאר חלק, עוד יהיה הרבה במה למלא את היום טוב הזה, עוד נאהב הרבה, עוד נשמח הרבה, בוא יבוא צמח, ואם ירחיב ה', ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד, ישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש, אף שמיו יערפו טל, ממגד שמים מטל ומתהום רבצת תחת, וממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים, ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם וממגד ארץ ומלאה, וחיי עולם נטע בתוכנו.
ובזכות שמחת הרגל בפני עצמו הזה, ובזכות עייפות הרגליים בריקוד של מצוה, תזכנו חי עולמים, ל'סובו ציון והקיפוה' בעקבי הרגלים, ויהיו רגלינו אנו, תאוות מדרך כף רגל, חלום הדורות – כל המקום אשר תדרך כף רגלכם לכם יהיה, ולרגל תעלינו בבנינו ובתיקונו, ושם נעלה נִרְאֵה ונֵרָאֵה באהבה.לשנה הבאה בירושלים הבנויה!
[1] וז"ל המלבי"ם על הפסוק 'היום הזה נהיית לעם' (דברים כז) – "להבנת הפרשה נקדים ההבדל שבין ברית הר חורב, שהוא מעמד הר סיני, ובין ברית ערבות מואב. והוא, כי במעמד הר סיני לא היה ההתעוררות מצד בני ישראל לקבל התורה, אלא מצד ה' ששלח את משה להגיד להם דברים טובים, כמו שבא בארך בפרשת יתרו, וה' נראה להם בהר סיני בקולות וברקים וענן כבד שתהיה נשרשת בהם היראה, כמ"ש 'ויאמר משה… ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו'…. אבל ברית ערבות מואב, שהיה אחרי שאמר משה כל דברי התורה שכתבנו לעיל, שנתלהבה נפשם להתדבק בה' וקבלו על נפשם בחשק נפלא לקבל … שכן דרך העושה מאהבה כשישמע צווי מאוהבו, הוא משתדל לדעת תכלית חפץ אוהבו המצוה ומה תועלת ימצא במעשה הזה למען יוכל למלאות כל חפץ אוהבו [עיין מסילת ישרים פרק יח בבאור מדת החסידות ד"ה הנה שרש החסידות], לא למען דעת אם יש טעם לחפץ הזה יעשה ואם לא יעשה… כי עד עתה היו במדרגת בנים לה', ועתה נעשו במדרגת עם ה' וה' מלכם…היום הזה שסיים משה משנה התורה. נהיית לעם לה' א-להיך בעצמך קבלת עול מלכותו באהבה ודבקות כנ"ל שע"י משנה התורה נכנסו לברית ערבות מואב:…לכן צוה אחרי שאתם עובדים מאהבה צריכים אתם ראשית לשמוע בקול ה' ולהבין תכלית חפץ ה' במעשיכם…שאחרי שקבלתם באהבה לשמור מצות ה' לכן תראו שתכינו את הדברים שיתחייבו בהם ע"ד משל מי שיש לו בגד בת ד' כנפות מחויב בציצית. אבל יכול לעשות רק ג' כנפות. וכן כמה מצוות יכול לעשות דבר שלא יחויב בהם. אבל זה לא יעשה רק העובד מיראה, שכל מה שיוכל להפקיע את עצמו ישתדל לזה. לא כן העושה מאהבה ישתדל להפך, שיבא לקיים רצון אוהבו, וזה הוא שאמר 'היום הזה נהיית לעם לה' א-להיך', שבעצמך נעשית לעם לה'. לכן 'ושמעת בקול ה", שתשתדל להכין הדברים המחייבים למעשה המצות, ואח"כ 'ועשית את מצותיו ואת חוקיו'… כי בני ישראל במדבר היו במדרגת בנים לה' מפני כי היו מיועדים לקבל התורה, ומקבלי התורה צריכים שיתנהגו מה' רק בהשגחה נסיית, שלא יצטרכו לעבוד שום עבודה גשמית, רק שאכלו את המן שהוא לחם אבירים ולשתות מים מבאר חפרוה שרים בארה של מרים, וענן ה' עליהם יומם ולילה בעמוד אש, שאי אפשר להיות במדרגה כזו רק המכונים בשם 'בנים'. ומפני שהיו במצרים משוקעים בעמקי הקליפות ועלולים לחטוא. ומקבלי התורה צריכים להיות מנוקים מכל חטא וקרובים לה'. לכן היה נצרך שיהיה בין ה' וישראל איש הבינים… וזה היה רק כשהיו ישראל במדרגת 'בנים' בשביל קבלת התורה. אבל אחרי שגמר משה את משנה התורה ולא יתחדשו עוד להם חוקים ומשפטים. ויבואו תיכף לארץ ישראל ויעבדו שם בענינים גשמיים. ויתנהגו רק בהנהגה נסיית הקרובה להנהגת הטבע. ויקראו רק 'עם ה", וה' מלכם… ובזה יתבארו הכתובים בפרשת ברכה – 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. ויהי בישרון מלך' וגו'. שפירושו כאשר תורה צוה לנו משה, שסיים כל דברי התורה מורשה לקהלת יעקב כירושה, שאין רשאי לחדש עוד שום דבר. אז 'ויהי בישרון מלך' – הקב"ה נעשה להם למלך והם עמו. ומבאר מתי המליכו אותו עליהם – 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל' לשמוע ממשה את כל משנה התורה. אז נתלהבו באהבתו והמליכוהו עליהם, כמ"ש לעיל 'את ה' האמרת, וה' האמירך להיות לו לעם סגלה'".
[2] ואפילו על המנהג שהתקין רב האי גאון בחו"ל להפטיר הפטרה זו בתשיעי, כבר תמהו בעלי התוספות שם כיצד אנו עוברים על דין הגמרא, יתר על כך עוצמת המנהג בארץ ישראל, שקבעו הפטרה זו בשמיני עצרת עצמו.
[3] מקור הלימוד הגדול להבדל בין מצוות חו"ל שמקיימים רק בגדר ציונים.
[4] אברהם יערי – תולדות חג שמחת תורה.
[5] ראה לדוגמה בעל המאור ביצה ג – "ואינן חייבין לשמור כ”א יום אחד בין בר”ה בין בשאר ימים טובים, וכן נהגו לעשות בארץ ישראל כל הדורות שהיו לפנינו עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציאה והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר"ה", וכתב הרשב"א בשו"ת חלק ו תשובה סט – "מנהג מכל חכמי ארץ ישראל וכל חכמי בבל, השואלים שאלה, לא יחתום בה שום אדם, וכך אומרים: יורונו חכמי עכו משאלת כך וכך".
[6] כתב יד דרמשטט 25 .Or C
[7] ועל הדבר הזה תפסוהו למהר"ם מרוטנבורג ושמוהו בתפיסה עד יום מותו, כאשר ניסה להצטרף עם תלמידיו לעליה הגדולה הזו לארץ הקדש.
[8] לזכור לכוון על כך בשירת וידעו שבהקפות.
[9] שהרי אפי' בחו"ל שכן היו קוראים בוזאת הברכה ביום תשיעי, היו מסיימים בואתה על במותימו תדרך.