מובא בויקרא רבה כט ד – "אמר רבי יאשיה, כתיב: 'אשרי העם ידעי תרועה', וכי אין אמות העולם יודעים להריע, כמה קרנות יש להן, כמה בוקינוס יש להם, כמה סלפירגסי יש להם, ואמרת: 'אשרי העם ידעי תרועה', אלא שהן מכירין לפתות את בוראן בתרועה, והוא עומד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים, והופך להם מדת הדין למדת רחמים, אימתי – בחדש השביעי".
והנה בזוהר לכאורה כתוב דבר אחר, וז"ל (פנחס דף רלא) – "פתח ואמר – 'תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו'. 'תקעו בחדש שופר', מאי 'בחדש' – דא בי דינא רפיא, דאקרי חדש. 'בכסה' [כס דעלמא עילאה, כ"ס ה' דא פחד יצחק דאיהו כס למלכא עילאה, תו 'בכסה'] – דא דינא קשיא, פחד יצחק. דינא דאתכסייא תדיר, דלאו איהו דינא באתגלייא. כי חק – דא דינא רפיא. ו'משפט' [דא דינא קשיא] – דא דינא ברחמי. ותרווייהו אינון כחדא. בגין כך תרין יומין, ותרווייהו ברזא חדא. 'אשרי העם יודעי תרועה' וגו', לא כתיב 'שמעי', או 'תוקעי תרועה', אלא 'יודעי תרועה'. בגין [ס"א כגון] חכימין דדיירין באוירא דארעא קדישא, אינון ידעי תרועה. רזא דתרועה, כמה דכתיב 'תרועם בשבט ברזל'. מאן עמא כישראל, דידעין רזין עלאין דמאריהון, למיעל קמיה, ולאתקשרא ביה. וכל אינון דידעי רזא דתרועה, יִתקרבון למיהך באור פניו דקודשא בריך הוא. ודא אור קדמאה דגניז קודשא בריך הוא לצדיקייא, ועל דא אצטריך למנדע לה".
[תרגום : פתח ואמר – 'תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו'. 'תקעו בחדש שופר', מהו 'בחדש'? זה בית דין רפה, שנקרא 'חדש'. 'בכסה' – [כסא של העולם העליון, כסא של אות ה', זה פחד יצחק שהוא כסא למלך העליון. עוד 'בכסה'] – זה דין קשה, פחד יצחק. דין שמתכסה תמיד, שאין הוא דין בגלוי. 'כי חק' – זה דין רפה. ו'משפט' – [זה דין קשה] – זה דין ברחמים. ושניהם הם כאחד. בגלל זה שני ימים, ושניהם בסוד אחד. 'אשרי העם ידעי תרועה' וגוֹ'. לא כתוב 'שמעי', או 'תוקעי תרועה', אלא 'ידעי תרועה'. בגלל [כגון] החכמים שדרים באויר של הארץ הקדושה, אלו יודעי תרועה. סוד של התרועה, כמו שכתוב 'תרעם בשבט ברזל'. מי עם כישראל, שיודעים סודות עליונים של רבונם, לעלות לפניו ולהתקשר בו. וכל אלו שיודעים סוד התרועה, יתקרבו ללכת באור פניו של הקדוש ברוך הוא. וזה האור הראשון שגנז הקדוש ברוך הוא לצדיקים. ועל זה צריך לדעת אותה].
ויש כמובן להבין מה הכוונה, שהדרים בארץ ישראל הם 'יודעי תרועה', ונשאל גם אנו כחז"ל במדרש – וכי בחו"ל אי אפשר ללמוד את סוד התרועה, וכמו-כן הרי ישנם בארץ ישראל אנשים שאינם יודעים את סודות השופר.
אלא שמבואר בדברי הזוה"ק, שהישיבה בארץ ישראל לכשעצמה שייכת באופן ישיר לסוד השופר, וננסה בעז"ה להבין עד כמה שידנו מגעת.
וכמובן, מיד נזכרים אנו בדברי חז"ל שדורשים בכמה מקומות (ברכות נה., ראש השנה ז. ח.: טז: ובספרי פרשת עקב) את הכתוב "תמיד עיני ה' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", על ראש השנה. ובפרקי דרבי אליעזר פרק יט מובא – "שבעה ארצות ברא הקדוש ברוך הוא, ומכולן לא בחר אלא ארץ ישראל, שנאמר 'תמיד עיני ה' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה'.
ועוד קשר ישיר מוצאים אנו בין יום ראש השנה לבין ארצנו הקדושה, דהנה מובא בגמרא ראש השנה דף יח: – "צום השביעי – זה ג' בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם. ומי הרגו – ישמעאל בן נתניה הרגו, ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית א-להינו".
וכבר הקשו המהרש"א ועוד, שהיו צדיקים רבים שמתו ולא קבעו על שמם יום צום, ומבאר שעל-ידי כך התפזרו וגלו כלל ישראל מארץ ישראל, ועל כך נקבע הצום.
דבר זה לכאורה מפורש בפסוקים, דהנה כמבואר בירמיהו פרק מ והלאה, שנבוכדנצר השאיר את גדליהו בן אחיקם לראש לבני ישראל בארץ ישראל, ואמר גדליה לכלל ישראל שישארו בארצם – "וישבע להם גדליהו בן אחיקם בן שפן ולאנשיהם לאמר אל תיראו מעבוד הכשדים שבו בארץ ועבדו את מלך בבל וייטב לכם". ישמעאל בן נתניה התקנא על כך שגדליהו קבל את המנהיגות ורצה להורגו, והזהיר יוחנן בן קרח את גדליהו מכך והוא סרב להאמין, וכן מבואר – "ויוחנן בן קרח אמר אל גדליהו בסתר במצפה לאמר אלכה נא ואכה את ישמעאל בן נתניה ואיש לא ידע למה יככה נפש ונפצו כל יהודה הנקבצים אליך ואבדה שארית יהודה" (ירמיה מ טו), ולהדיא רואים, שעיקר הדגש והאסון במותו של גדליהו היה ממה שנפצו כל יהודה ואבדה שארית יהודה.
וכ"כ הרמב"ם בפרק ה הלכה ב מהלכות תעניות – "יום שלישי בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארה וסבב להתם גלותן", וכ"כ עוד מן הפוסקים.
ואולי יש גם לראות זאת מרמיזת דברי חז"ל בנדרים יב. ושבועות כ. – "אמר הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו, כיום שמת בו רבו, כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, כיום שראיתי ירושלים בחורבנה", והביאו דווקא את הצום של גדליהו להסמיכו לענין האבלות על ירושלים בחורבנה.
יוצא, שעיקר ענינו של תענית החודש השביעי הוא על פיזור ויציאת כלל ישראל מארצם שנשארה שוממה [נמצאנו למדים, כי הצום והאבלות בי"ז בתמוז הוא על חורבן ירושלים, ובט' באב הוא על חורבן הבית, ובג' בתשרי הוא על חורבן ארץ ישראל].
והנה בשעה"כ דרושי ר"ה דרוש ב איתא בזה"ל – "ובזה יתבאר לך ענין צום הריגת גדליהו בן אחיקם ביום הג', כי הנה יש אל הבינה והדעת שבה יתרון בבחינה אחת על שאר השבע ספירות תחתונות שבה, והוא מה שנתבאר, כי כל הגבורות אע"פ שאינם מחלקם מתקבצות כל הגבורות שם ויורדת שם, אלא שהם שם בתורת פקדון בלבד. ונמצא, כי ביום הג' מתקבצות כל הגבורות שם בבינה שלה והדינים גוברים ותקיעת שופר כדי למתקן, אין בו כשני ימים הא' ולכן בו ביום נהרג גדליה בן אחיקם, ולהיות כי גם בדעת שבה יש בה ג"כ קיבוץ הגבו' והתגברותם שם, לכן כשחל יום שלישי בשבת נדחה תענית צום גדליה ליום רביעי".
ואין לי עסק בנסתרות, אך גם מבלי להבין את עומק דברי קודשו, מבואר בדבריו שמה שקורה בראש השנה – קורה כעין זה גם ביום ג' בתשרי. ומכיון שאין בו פעולת השופר שתמתיק את התגברות הדינים, לכן בו ביום נהרג גדליהו בן אחיקם, והיינו שנחרבה ארץ ישראל. מבואר אם כן להדיא, שהפועל הישיר ממה שקורה בראש השנה אילולי השופר – משליך ישירות על ארץ ישראל. ממילא פשוט, שגם מה שקורה בראש השנה והשופר שייכים לעניינו של ארץ ישראל, וכמבואר נמי בפסוקים ובדברי הזוהר הנ"ל.
וכן בדרושי יום הכיפורים דרוש ה מובא – "ודע, כי חותם היסוד נקרא 'ציון', וחותם המלכות נקרא 'ירושלם' כנודע, כי היסוד נקרא נקו' ציון שהוא יותר רחמים מירושלם, שהוא דין כנז' בס"ה, וזה סוד 'חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה' כו', ו'על חומתיך ירושלם הפקדתי שומרים' וכו' כנ"ל, כי חותם הם אותיות חומ"ת, ונמצא כי יש 'חומת ציון' ו'חומת ירושלם', והם סוד חותם בתוך חותם הנזכר בדברי רז"ל.
וכאמור, הגם שאין אנו מבינים את עומק דבריו הגדולים, אבל פשוט שאין בחכמת התורה ובפרט בחכמת האמת דברים במקרה, ואם החתימה נקראת ע"ש חומת ציון וירושלים, בהכרח שישנו קשר עמוק ומהותי ביניהם, ובפרט שהוא ממשיך שם ואומר – "וזה סוד" וכו'.
ויש לנסות להבין השייכות שיש בין ראש השנה ויום הכיפורים לארץ הקודש.
והנה, חז"ל בזוהר דורשים – "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", בארץ – היינו בארץ ישראל, אז אנו גוי אחד, ששם מתגלה היחוד, וז"ל הזוהר בפרשת אמור דף צג – "תא חזי מועדי יי' אשר תקראו וגו'. לזמנא כלא לאתר חד, ולאשתכחא כלא בשלימו, ברזא דאחד. ולמהוי ישראל (בזווגא חדא) לתתא גוי אחד בארץ. תינח קודשא בריך הוא בכנסת ישראל דאקרי אחד, ישראל לתתא דאינון זמינין כגוונא דלעילא, במה יקרון אחד. אלא, בירושלים דלתתא, יקרון ישראל אחד. מנא לן. דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי, בארץ הם גוי אחד, עמה אקרון אחד, ולא אינון בלחודייהו. דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה, אבל לא אקרון אחד, אלא בארץ, בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא. ובגין כך, כלא קשיר דא בדא בזווגא חדא, זכאה חולקיהון דישראל.
[תרגום – בא ראה, מועדי ה' אשר תקראו אתם וגו'. לזמן את הכל למקום אחד ושימצא הכל בשלמות בסוד של אחד, ולהיות ישראל (בזווג אחד) למטה גוי אחד בארץ. נניח שהקדוש ברוך הוא עם כנסת ישראל שנקרא אחד – ישראל למטה שהם מזמנים כמו שלמעלה, במה יהיו נקראים אחד אלא בירושלים של מטה יקראו ישראל אחד. מנין לנו? שכתוב גוי אחד בארץ. ודאי, בארץ הם גוי אחד, עמה הם נקראים אחד, ואינם לבדם. שהרי ומי כעמך ישראל גוי אחד מספיק לו, אבל לא נקראו אחד אלא בארץ, בזווג של הארץ הזוֹ כמוֹ שלמעלה. ומשום כך הכל קשור זה עם זה בזווג אחד. אשרי חלקם של ישראל].
הרי שמבואר שגילוי יחודו בעולם היא בארץ ישראל בדווקא, וע"ע בזה בדברי קודשו של הרמ"ד וואלי במדבר עמוד קיח שמרחיב בזה.
והרי ענין השופר כפי שמלמדנו רבנו הרמח"ל הוא לעורר את הנהגת היחוד שתפעל להזכיר לפניו זכות אבות, והיא סותמת פי המקטרג, ומכלה את כח הרע בעולם, וכמש"כ בדרך השם – "והנה צונו הקב"ה לתקוע בשופר והכונה בו להמשיך ההנהגה ברחמים ולא בתוקף הדין ולערבב הקטיגור שלא יקטרג…", והוא סוד הרחמים הגמורים שמגיע בהנהגת היחוד, כמו שמבאר בדע"ת אות קלח וז"ל – "בשעה שהקב"ה מביא במשפט יצוריו, הנה כוונתו המסותרת אינה אלא לרחם ולהטיב, לפעמים אם יראה שאין כח בנשפטים לסבול המשפט – יפנה אליהם ברחמים, ויניח ידו מן המשפט לגמרי, והוא ענין 'עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים' ".
וכן ממשיך שם בדרך השם ואומר – "ואמנם פרט הענין – היחס אשר לתקיעת השופר עם המשכת הרחמים תלוי בשרשי ההנהגה ויסודותיה כפי הדברים האמיתיים שלה, והכונה בזה באמת לעורר אבות העולם להתחזק בזכותם לעורר את הרחמים ולפייס מדת הדין ולהגביר הטוב על הרע ולכפות כחות הרע וליטול הכח מהמקטרגים, ולהתכוין שישתמש האדון ב"ה מרוממותו להנהיג בשליטת יחודו ולעבור על פשע".
וכ"כ בתקט"ו תפילות לרמח"ל תפילה צ"א וז"ל – "וזה תקיעה שעולה ביושר לקראת יחודך אחד יחיד ומיוחד ומיד הולך לתקן כל קלקוליהם של ישראל, שיאמר בהם 'ביום חבוש ה' את שבר עמו' ".
ואם כן הדברים מבוארים להפליא שכיון שהנהגת היחוד מתגלה היא בארץ ישראל בדווקא דגוי אחד בארץ כתיב, א"כ פעולת השופר שעניינה להעביר את הנהגה מכסא דין לרחמים, והיינו להנהגת היחוד שפועלת בסוד הרחמים הגמורים, מתעוררת היא דווקא מכוחה של יושבי ארץ ישראל בתקיעתם בשופר, וכדברי הזוה"ק.
והרי זה עיקר תוקפו של יום כדברי הרמח"ל במאמר החכמה שביום זה הקדוש ברוך הוא עומד בבחינת מלך בעולמו ואמנם בזה צריכים אנו להתחזק כי זה כל טובנו וכל תוקפנו, וענין המלכויות שביום הזה וכדברי חז"ל אמרו לפני מלכויות בכדי שתמליכוני עליכם הוא הוא בירור הנהגת יחודו בעולם שהוא מלך עליון ואת אשר ברצונו לעשות יעשה ואין כל אחד שיוכל לעכב ממנו לעשותו.
וגדר מלכות ה' כבר אמר ישעיה (כד,כג) "כי מלך ה' צ-באות בהר ציון ובירושלים".
ולכן שפיר אנו מבינים שלא רק השופר בעצמו שייך לגילוי יחודו אלא זה כל תוקפו של יום, ולכן מובנים דברי האר"י שעצם ענינם של ימי ראש השנה וכל עשרת ימי תשובה כולל יום הכיפורים שייכים לעניינה של ארץ ישראל, והיינו פעולת יחודו בעולם שמוכנה להתגלות דווקא בארץ ישראל.
וכמובן שהוא גם שייך להמשך המועדים של החודש השביעי שחז"ל דרשו (ויק"ר כט,ט) 'ירחא דשבועתא', החודש שבו השבועה שלו פועלת בעולם שהיא היא הנהגת יחודו הפועלת מכח השבועה גם בלא מעשינו, דהרי חז"ל דרשו שגוי אחד בארץ על הפסוק מועדי ה', והיינו שבמועדים מאיר הארת יחודו בעולם, והוא שייך בפרט בארץ הקודש, ורואים זאת להדיא שבשביל דרישת ציון תקנו נטילת לולב גם בגבולים, מבואר שגם סוכות שכנגד בנין המשכן – המקדש כנגד ביאת כלל ישראל לא"י, שייך כמובן דווקא בארץ ישראל.
וכאמור א"כ המקום הראוי ביותר לתקיעת השופר ולכל החודש השביעי, הלא הוא בארצנו הקדושה כמבואר בזוה"ק ששם מתגלה יחודו ית', ויש לפרש את דברי הזוהר שהוא מכיון שאדם שחי בארץ ישראל תוך הבנת התהליך האלוקי שקורה בשיבת ישראל לארץ ישראל לקראת הגאולה השלמה שהולכת ומתקדמת בצעדי ענק, ומבין שהשכינה צריכה לשוב לארץ ישראל ולכן הוא בונה את ביתו בארץ ישראל ומציב בכך את גבול האלמנה, הרי הוא השותף הגדול למגמתו ית' בעולם, והוא האדם ששותף להנהגת היחוד הפועלת בעולם, ולכן אותם היושבים בארץ הקודש מתוך הבנה זו, הם הם 'יודעי תרועה'.
יודעי תרועה. בגין חכימין דדיירין באוירא דארעא קדישא, אינון ידעי תרועה.
ובזה נבוא להתחזק עד כמה נאה וטובה תפילת הימים הנוראים בארץ הקודש, הרי מלבד שבכל השנה אין מקום טוב יותר מאשר בארץ ישראל, שכאשר כוספים אליה מתקנים את חטא מאיסת המרגלים שמאסו ארץ חמדה, הרי עיקרו של יום ראש השנה הוא השופר – 'יום תרועה' – שמלמדים אותנו חז"ל, שהוא פועל דווקא מכוחם של יושבי ארץ ישראל, ואיך אפשר לעזוב את ארץ ישראל ולתקוע שופר בארץ נכריה? וכמה כח לזכות בדין יש מתפילה בארץ הקדש [במיוחד כאשר מכוונים ומתכוונים לכך] וכמה אפשר לפעול תיקון הנפש בה, שהרי הוא יתברך מוחל עוונות ביום דין, וזהו זמן היחוד. ובודאי ימחול עוונותינו ויכבוש במצולות ים כל חטאותינו, ובפרט לאוהביו יושבי ארץ ישראל – גוי אחד בארץ – כאשר באים ביום הדין עם ה'יודעי תרועה' ועם הכלי שבו פועלים אנו להיכתב בספר החיים, שהוא פועל בארץ ישראל דווקא, ועל-ידי כך נכתבים לחיים., מתפללים אנו בארץ אשר עיני א-להינו בה, ששם הוא מקום הדין, ושם כאמור הוא מקום המלכתו, ובזכות זה נזכה לשנה טובה ומתוקה.