בלוג

עיונים במצוות התרועה

יום טוב של ראש השנה, לא נתפרש ענינו בתורה בביאור, רק נאמר עליו – "יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כג כד), ונאמר בו – "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט א).

העולה מן הכתוב הוא, שאנו מצווים להריע ביום זה, וכן מבואר שעל ידי תרועה זו אנו נזכרים לפניו יתברך, כמו שנאמר – "זכרון תרועה", וכמו שנאמר "והרעותם בחצוצרות על הצר הצורר אתכם, ונזכרתם לפני ה' א-להיכם ונושעתם מאיביכם" (במדבר י ט).

וזהו עיקר קדושתו של יום, שהוא יום שבו אנו נזכרים לפניו יתברך, ובזכרון זה תלויה כל תשועתנו, וכבר נתבאר עניין זה במאמר 'יום הזכרון' (תשרי תשפ"ג)

אמנם לא נתפרש בתורה מהי מהות התרועה עצמה, מהו התוכן בה, ומפני מה היא מכנסת זכרונותיהם של ישראל לאביהם שבשמים.

ובגמ' (ראש השנה טז.) – "אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? – אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני".

ודבר זה צריך באור, כיצד קשורה התקיעה בשופר לעקדת יצחק, שעל כן היא נחשבת לנו כאילו עקדנו עצמנו לפני ה', הרי לא יתכן שתחשב מצוה זו כעקדה רק מפני שהיא נעשית בקרן של אותו בעל חיים, שעלה לעולה במעשה העקדה.

מלכות ה' בראש השנה ומושג הדין

עוד ענין גדול ומרכזי ביום זה, שהעמידו לנו מסדרי התפילות, הוא גילוי מלכות ה'. בתפילותינו ביום זה אנו מבקשים על גילוי מלכותו, הן בברכת קדושת השם והן בברכת קדושת היום, עד כדי שאף בחתימת ברכת קדושת היום, אנו חותמים – "מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון". אף את מלכויות אנו כוללים בברכת קדושת היום, וכל זה מראה בעליל, שענין המלכות מרכזי הוא ביותר ביום זה.

ואנו נדרשים להבין, מה נשתנה יום זה מכל הימים, והיאך הוא מתקשר למלכות ה' ולבקשה עליה. גם יש להתבונן, היכן נמצא בתורה הרמז והשורש לעבודה זו של בקשת המלכות.

ועל כל זאת יש להתבונן בענין הדין שיש ביום זה, עליו שנינו במשנה (ראש השנה פ"א מ"ב) – "בארבעה פרקים העולם נידון… בראש השנה כל בני העולם עוברים לפניו כבני מרון". והרי לכאורה לא מצאנו התייחסות לנושא זה במצוות היום, ומסדרי התפילות לא סדרו לנו שום תפילה לזכות בדין ביום זה[1], רק בזמן הגאונים הוסיפו 'זכרנו לחיים' ושאר בקשות שבתפילה. וזה דבר שדורש באור.

מלכות ה' ומשפטו – ענין אחד הם

ובאמת, מלכות ה' ובואו לעשות משפט – דבר אחד הם, כמו שנאמר (תהלים צו י – יג) – "אִמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ… יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ. יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר. לִפְנֵי ה' כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ".

ואף במלכותא דארעא, מתפקידי המלך המרכזיים ביותר הוא לעשות משפט. כמו שנאמר (משלי כט ד) – "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ", והרבה כיוצא בכך. וכאשר ה' בא לשפוט את הארץ, אזי הוא באותה שעה מלך על עולמו, בהיותו נוהג בעולמו את מנהג המלך לשפוט את עמו.

וכ"כ רש"י (ברכות יב:) בטעם הזכרת 'המלך הקדוש' ו'המלך המשפט' בעשרת ימי תשובה, וז"ל:
המלך הקדוש – לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם".

נמצא, שמלכות ה' המתגלית ביום זה היא קומו לשפוט את הארץ ביום הזה.

מהות משפט המלך

והנה בדין הנעשה בארץ מצאנו 'שני דינים' – יש דין שעיקר מגמתו הוא יישום האמת כמות שהיא, לשלם לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו, לתת לכל אחד את המגיע לו, מפני שכך היא האמת. ובפשוטם של דברים, רוב משפטי התורה כתשלומי חובל ומזיק, הריגת הרוצח ורוב חייבי מיתות בית דין – מטעם זה הם, שלפי אמתת הדברים זהו הצדק, ומוטל על ישראל להוציא לפועל את האמת והצדק.

אבל יש דין, שמגמתו העיקרית אינה יישום האמת, אלא תיקון העולם, שכאשר יראו בני האדם את הדין הנעשה ברשעים, לא יזידון לעשות כמעשיהם, ובזה תימצא לו לעולם מנוחה.

ומצאנו בכמה מקומות בתורה מגמה זו של הדין, כמו שכתוב בזקן ממרא (דברים יז יג) – "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד", וכן בכמה חייבי מיתות שבתורה.

משפט זה הוא משפט המלך, שהמלך לא הוקם על העם כדי ליישם את האמת, אלא כדי לתקן את העם, ומשפטו של המלך הוא משפט שנועד לתקן את העם, כמו שנאמר (משלי כט ד) – "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ", שקיומה ותיקונה של הארץ הוא עשית המשפט, שהרי אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, ואין מורא בלא משפט.

ועיקר מגמתו של דין זה אינו עצם ביצוע הדין, אלא היראה הבאה בלבות כל בני העם, שעל ידה יכנעו כולם אל דרכי האמת והצדק. ולו יצויר שלא יוודע דבר העונש בעם, הרי שעיקר מגמת משפט המלך לא נעשתה.

גם אצל ה' יתברך יש בחינה של דין, שענינו יישום האמת והצדק, שכיון שה' אוהב משפט, הרי הוא מתקן את הארץ לפי האמת, ומשלם גמול טוב לצדיק ורע לרשע.

אבל בבחינת בוא ה' למלוך על עולמו, אזי הוא שופט את העולם במשפט המלך, דהיינו שהוא שופט את העולם, במשפט כזה שמטרתו שיראו בני העולם כולו, איך מגיע גמול טוב לטובים, ורע לרשעים, ועל ידי כן ייראו את ה' וישובו לדרכיו הטובים והנכוחים, וכמו שנאמר – "כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל" (ישעיהו כו ט).

משפט ה' בראש השנה

המשפט הזה הוא המשפט של ראש השנה[2]. ביום זה, הקדוש ברוך הוא יושב כמלך שיושב לשפוט את עמו, ולראות איך לתקנו ולהביאו להיות טוב יותר. משפט זה אינו בא לרועע את הארץ ולאבדה, אלא אדרבה- לתקנה, להעמידה ולהושיעה, כי כאשר יראו בני האדם כי יש שכר טוב לצדיקים וגמול רע לרשעים, ויפול עליהם פחד ה' ואימתו, ישובו לעבוד את ה' וללכת בדרכיו, ובזה תלוי כל תיקונו של עולם.[3]

והנה, יש שמשפטי ה' נגלים לנו, ואנו רואים כיצד נותן ה' שכר טוב לעושי רצונו ורע לעוברי רצונו. אך יש ודרכיו נסתרים מעמנו, ואין אתנו יודע עד מה, מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד.

ועל-פי מה שנתבאר, שהדין של ראש השנה מגמתו היא תיקון העולם, על ידי שיראו בני האדם את משפט ה' בעולם, מובן, שהדין שדרכו נסתרה מעמנו, המתבטא בהנהגה של 'צדיק ורע לו', אינו מענינו של ראש השנה, ובמובן מסוים הוא סותר את ענינו של ראש השנה. וזאת, משום שהדין של ראש השנה בא לפעול גילוי מלכות ה' בעולם ותיקון העולם על ידה, ודין זה של הרעות לצדיקים, הוא הסתר מלכות ה' מן העולם, ותוצאותיו הן חורבן העולם.[4]

ועל-פי זה ברור, שמשפט זה של ראש השנה, הוא סיבה לשמחה רינה וצהלה, שמשפט זה הוא תיקון העולם, והעולם כולו שמח וצוהל על כך, וכמו שנאמר – "אִמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים. יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ. יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר. לִפְנֵי ה' כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ" (תהלים צו י-יג) .[5]

גדר מצות התרועה

והנה במצות התרועה שנצטוינו עליה ביום זה, נאמרו טעמים רבים על ידי רבותינו הראשונים – כולם אהובים כולם ברורים, כולם קדושים, ושבעים פנים לתורה. אמנם נראה, שבפשוטם של דברים, עיקר מהות התרועה היא הבעת שמחה בהתגלות מלכות ה' ובסדרי משפטו הנקבעים ביום זה לכל השנה העתידה לבוא, וכמ"ש הריטב"א (ראש השנה טז.) וז"ל: "ובמה – בשופר. עיקר הפירוש, דאכולהו קאי, במה ראוי להמליכני ולהזכיר זכרונכם לפני – בשופר, שכן כתיב 'ויתקעו העם בשופרות וימליכו את שאול עליהם למלך', ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, והיינו דעבדינן נמי תרועה במלכיות". וכ"כ עוד ראשונים ואחרונים.

וכן נראה מן הכתוב (תהלים פא ב–ה) – "הַרְנִינוּ לֵא-לֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב. שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל. תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב". הרי שהתרועה בחודש עליה נצטוינו, היא תרועה ורינה, שראוי לה להיות מלווה בכינור נעים ונבל, והיא על כך שה' א-להינו ועוזנו בא ביום זה לשפוט את הארץ, ובמשפטו תרום קרננו.

גם הכתוב "בַּ֭חֲצֹ֣צְרוֹת וְק֣וֹל שׁוֹפָ֑ר הָ֝רִ֗יעוּ לִפְנֵ֤י׀ הַמֶּ֬לֶךְ הֽ' " (תהלים צח ו) נדרש בחז"ל על שופר של ראש השנה במקדש. [ובוודאי השופר שבמקדש ובמדינה, בכללות הם ענין אחד, שהרי בשניהם מתקימת מצות התרועה מן התורה, על-אף שיש חילוק בפרטיהם].

ואם כנים הדברים, אזי מצאנו בתורה את היחס לדין שמתקיים בראש השנה, שכאשר ה' בא לשפוט את הארץ, אנו מצווים להראות את שמחתנו במשפטו זה, שהוא הוא גילוי כבוד מלכותו, והוא תיקון העולם, והוא ישועתנו ותקוותנו.

הפחד מהופעת משפט ה'

אמנם מאידך, בגילוי מלכות ה' ומשפטו יש גם פחד ורעדה, שכאשר "מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע. מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי" (משלי כ ח-ט). וכל אדם חרד על נפשו, שבבוא ה' לשפוט את הארץ ובהתגלות מלכות ה', יפגע הדין גם בו.

וכבר מצאנו, שהנביא מזהיר את אלו המבקשים את גילוי משפט ה', למען יעשה משפט ברשעים, שכאשר ה' יופיע ויתגלה, הם עצמם אינם מובטחים לעמוד בדינו, וכמו שנאמר – "הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱ-לֹהֵי הַמִּשְׁפָּט. הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְבָ-אוֹת. וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים" (מלאכי ב יז-ג ב).

וכן מצאנו בכמה מקומות יראה ופחד מפני בוא יום ה', וכמו שנאמר – "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם" (ישעיה לג יד). ועוד נאמר – "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ" (תהלים צט א), וכן נאמר – "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה. בְּקוּם לַמִּשְׁפָּט אֱ-לֹהִים לְהוֹשִׁיעַ כָּל עַנְוֵי אֶרֶץ סֶלָה" (שם עו ט-י).

ונמצא, שאמנם ישנה שמחה גדולה ביום זה, בו נקבעים סדרי מלכות ה' בעולמו, אך יש בו גם מקום לפחד ורעדה, שכל אדם אינו יודע אם הוא יהיה מכלל אלו שגילוי מלכות ה' תפגע בו.

עבודת העקדה שבתרועה בשופר

וכאן נדרשים ישראל עם קרובו בני אברהם אוהבו זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח, להגביר בלבם את השמחה במלכות ה', על פני הפחד על ענינם הפרטי שיכול להפגע מהאש הגדולה שיש בהתגלות מלכות ה'.

והתרועה בשופר כמוה כעקדת יצחק בן אברהם, שכמוה ממש, מוסר בה כל איש ישראל את נפשו ורוחו לכבוד ה', ומעלה את עצמו על מזבח האש הגדולה, אותה אש אשר החטאים יראים ממנה, ואומרים – "מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם", הוא שמח בהופעתה ואומר בלבו – הלואי תופיע ותזרח מלכותו, ויתגלה בהדרו על עולמו, ואם תאכלנו האש הגדולה הזאת, הרי נפשי מסורה לו בשמחה, ובלבד שיתגלה כבודו בעולמו.

ויש לדקדק כן במזמור צז שבתהילים, שם נאמר בתחילה "ה' מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים", אולם לאחר מכן, כאשר "אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל", אז נאמר – "רָאֲתָה וַתָּחֵל הָאָרֶץ הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי ה'". אבל ציון, גם לאחר שהארץ חלה והרים כדונג נמסו מפני פחד ה' ומהדר גאונו, נאמר בה – "שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן וַתָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ ה'". וזאת, משום  ששמחתה של ציון אינה שמחה על הצלחתה שלה, אלא על "כִּי אַתָּה ה' עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים". וזה יקר לה מכל טובה, עד כדי שהשמחה בזה גוברת אצלה על הפחד שיש בהופעת מלכות ה'.

וחז"ל אמרו, שהתרועה מזכרת מפני שהיא נעשית בשופר של איל, והיא מזכרת אילו של יצחק. ולכאורה יפלא, וכי האיל הוא הראוי להזכר, הלא עקדת יצחק עצמו, היא המעלה הגדולה, עליה נאמר "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה" (בראשית כב יב), והאיל לכאורה הוא פרט שולי בסיפור העקדה.

ובאור הדבר[6], שמן העקדה לבד, מוכח רק שאברהם ביטל את רצונו כלפי רצון ה', וכפה את עצמו לעקוד את בנו מפני ציווי ה', אך עדיין לא נראה בה, שאברהם היה מלא בתשוקה וחפץ למסור את נפש בנו לקרבן לה'. רק הקרבת האיל מוכיחה את עוצם התשוקה והחפץ שהיה לאברהם בהעלאת בנו לעולה, עד כדי שכשנצטווה שלא להקריב את בנו, היה כביכול מוכרח להעלות תחת בנו קרבן אחר.

וכאברהם כן אנו, התרועה בשופר, מורה הרבה יותר מביטול והכנעה לרצון ה', היא מראה את השמחה שיש לנו זרע אברהם, בגילוי מלכות ה', גם כאשר בגילוי כזה, אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו.

התפילות על גילוי מלכות ה'

והנה כל עוד עמד ההיכל על מכונו וישראל על אדמתם, וכבוד ה' נגלה בארץ, לא היתה עבודת יום ראש השנה אלא רינה ותרועה ושמחה, על כך שגם בשנה הבאה עלינו לטובה, עומד ה' לגלות את כבודו, בהרימו את קרן ישראל, ובהכנעת כל אויביהם מסביב. אמנם מעת אשר בעוונות נסתר כבוד ה', ועמו ונחלתו בשפל ישבו, הבינו חז"ל שלא די עתה לשמוח בגילוי כבוד ה', שהרי הוא נסתר. ומוכרחים אנו לצרף אל השמחה בגילוי כבוד ה' [שבוודאי ישנו בצורה נסתרת בכל שנה] גם תפילה וזעקה, שהכבוד הזה יתגלה בהודו והדרו, ויתן ה' פחדו על כל העמים, וימלוך לבדו בכבוד בהר קדשו.

וכן היא דרכם של חז"ל בכמה מקומות, שמן התורה צריך ליתן שבח והודיה על איזו טובה, שכאשר טובה זו נעדרה, צרפו אליה חז"ל בקשה, שתתגלה טובה זו במלואה.

כעין זה מצאנו בברכת המזון, שדרשו חז"ל מן הכתוב "על הארץ הטובה" – 'הטובה – זו ירושלים', שמן התורה יש לברך לה' על כך שהוא בונה ירושלים, שבכך ארצנו נעשית טובה באמת, וכאשר חרבה ירושלים, סדרו חז"ל בברכה זו בקשה על בנין ירושלים. וכן מצאנו בברכת הגאולה בליל פסח, שכאשר שבנו ונשתעבדנו לאומות העולם, סדרו חז"ל בברכת הגאולה גם בקשה על כך שה' א-להינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים, בהם נודה לו על גאולתנו.

וכן בראש השנה, אף שמן התורה, עיקר העבודה היא שמחה על כבוד ה' המתגלה, כאשר בעוונות לא זכינו שיהיה הגילוי שלם, צרפו חז"ל לעבודה זו גם את עבודת התפילה והבקשה על גילוי זה, שיתגלה בשלמות.

ואף את התרועה עצמה, שמשמעותה העיקרית במקרא היא תרועת שמחה במלכות ה' המתגלית, צירפו חכמים אל התפילות של בקשת התגלות המלכות, ותקנו לתקוע אותה על סדר ברכות הבקשה של מלכויות זכרונות ושופרות. ובזה נתנו גם לתרועה עצמה גוון של תפילה וזעקה, גנוחי גנח וילולי יליל. והתרועה שבשורשה היא שמחה על גילוי כבוד ה', כאשר כבוד ה' נכסה מאוד, הרי היא מעצמה הופכת לזעקה לה' 'גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה'.[7]

הבקשות לזכות בדין ביום זה

ומכל האמור יתבאר, מפני מה לא סדרו לנו חכמינו מסדרי התפילות בקשות לזכות בדין ביום זה. וזאת, מכיון שכל עבודת היום היא שיעמיד האדם את רצונו במלכות ה' גבוה יותר מרצונו בהצלחותיו האישיות, וישמח בהתגלות מלכות ה', אע"פ שבפן האישי אפשר שהוא ינזק מכך. ואם כן, העמדת עיקר היום על בקשות פרטיות, היא בבחינה מסוימת הריסת עבודת היום, והמשקיע בבקשות פרטיות ביום זה ומעמיד את עיקר רצונו ביום זה בהצלחתו האישית, אחר-כך כאשר יבוא להריע בשופר ולשמוח במלכות ה', אפשר וחלילה יאמר עליו – "בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו ריחק ממני" (ישעיה כט יג).[8]

ודווקא על ידי העבודה של החיבור למלכות ה' והתשוקה לגילויה, עליה נצטוינו בתורה, אנו נזכרים לטובה, וזוכים בדין, ועל כל הסברות שיסבור האדם איך יזכה בדין, ועל כל הסגולות והעצות שיחדש בזה, על כולנה נאמר 'רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום' – היא העצה הטובה[9] של התרועה בשופר, והשמחה במלכותו, שעל ידה נזכר לפניו לטובה, ונזכה לכל טוב, ובה עלינו לדבוק. וה' ישמע לקול תרועתנו ולסדר מלכויותנו, וכנגד קול תקיעתנו, בשופר גדול יעננו, ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים. אמן וכן יהי רצון.

---

[1] ובברכת זכרונות הוזכר הדין רק בפתיחת הברכה בתורת שבח, אבל בהמשך הברכה כשאנו עוברים אל הבקשה, אין אנו מבקשים להיזכר לחיים טובים ולשלום, רק אנו מבקשים על זכירת ישראל וירושלים לגאולה.

[2] וז"ל הרע"מ בפרשת אמור: "בחדש השביעי באחד לחדש וגו' פקודא דא לתקוע שופר בראש השנה דהוא יומא דדינא… בגין דההוא מקטרגא חפי וכסי ואנעל פתחא על מלכא… למתבע דינא על עלמא… בידא דהאי מקטרגא שוי קודשא בריך הוא למתבע דינא על כל עלמא ושוי ליה יומא ידיעא למתבע קמיה כל דינין דעלמא, דהא קודשא בריך הוא עביד ליה ושוי ליה קמיה, למהוי דחילו דקודשא בריך הוא סלקא ושריא על כלא, ורזא דא (קהלת ג) 'והא-להים עשה שייראו מלפניו', מאי עשה – עשה להאי מקטרגא… וכל דא בגין דידחלון מקמי קודשא בריך הוא כלא.

[3] ויש להוסיף בזה, שיש והמלך מסלק את הרשעים מממלכתו כדי שלא יזיקו לבני המדינה, ואף זה הוא מכלל הנהגת המלך, אך אין זה שייך לענין המשפט, שכן שם המלך פועל כמלך הנלחם באויבי המדינה, אלא שפעמים שהאויבים הם חיצוניים, ופעמים שהם פנימיים, והוא מסלק אותם כשם שמסלקים כל פגע המאיים על המדינה. אבל משפט המלך מתקן את העם, לא מפני שבסילוק הרשעים, הם לא יוכלו עוד לעשות רע, אלא שעל ידי המשפט ברשעים, העם כולו לומד ללכת בדרך הטוב.{ובשפת הח"ן דינא דר"ה אינו מז"א, אלא מנוק' מסדרי ההתגלות, וכמפורש בזוה"ק ח"ב קפז.}

[4] ואמנם זה פשוט, שגם הרעות הבאות על הצדיקים נגזרות בראש השנה, שאין לך כל דין ודין שאין בו צד מסוים של גילוי מעשי ה', ובבחינה מסוימת, יש לומר שאדרבה – כשהקדוש ברוך הוא עושה דין בצדיקים, הוא מתירא ומתקלס. אבל צד ההסתר שיש בדין זה, הוא אינו מענינו של משפט ראש השנה, ואדרבה – הוא סותר אותו. ומה שהוא בא, אין זה אלא מפני שעדיין בראש השנה זה לא זכינו לגילוי שלם של מלכות ה' בעולם.

[5] וראיתי לחסידים ואנשי מעשה, שהיו נוהגים לומר את ששת המזמורים הראשונים של קבלת שבת, העוסקים בשמחה על בוא ה' לשפוט את הארץ, תחת אמירת שש פעמים למנצח כנהוג, ואחריהם אומרים פעם אחת למנצח, והוא מנהג נאה.

[6] זה שמעתי מהגר"א זילברמן שליט"א.

[7] ומידיד נפשי הרב פסח הלפרין שליט"א, שמעתי מקור נפלא לכך במקרא, שבמלחמת יהודה וישראל אמר אביה לירבעם, (דברי הימים ב יג יב–טו) – וְהִנֵּה עִמָּנוּ בָרֹאשׁ הָאֱ-לֹהִים וְכֹהֲנָיו וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה לְהָרִיעַ עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַל תִּלָּחֲמוּ עִם ה' אֱל-ֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם כִּי לֹא תַצְלִיחוּ". כאן רואים, שהתרועה היא תרועת ניצחון ובטחון כנגד האויבים. ואחר-כך נאמר – "וְיָרָבְעָם הֵסֵב אֶת הַמַּאְרָב לָבוֹא מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּהְיוּ לִפְנֵי יְהוּדָה וְהַמַּאְרָב מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיִּפְנוּ יְהוּדָה וְהִנֵּה לָהֶם הַמִּלְחָמָה פָּנִים וְאָחוֹר וַיִּצְעֲקוּ לַה' וְהַכֹּהֲנִים מחצצרים בַּחֲצֹצְרוֹת". כאן, כאשר המלחמה חזקה עליהם והיו בצרה גדולה, אז זעקו לה', והתרועה הפכה להיות חלק מהתפילה. ודפח"ח.

[8] היו גדולים שטענו, שאדם שאינו בדרגה זו, שגילוי מלכות ה' חשובה לו יותר מצרכיו, הרי כשהוא מתמקד בה ולא בצרכיו, הוא עושה שקר בנפשו, ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו יתברך. אמנם לפי מה שנתבאר, שעבודה זו של השמחה במלכות ובקשת גילויה, יסודה במצות התורה על התרועה, קשה לומר זאת, שהרי אי אפשר לומר, שמי שאינו בדרגה הראויה, יבדה לו חג חדש מליבו ויתן ליום זה צורה אחרת ממה שצוותה עליו התורה, כשם שאי אפשר לומר שאדם זה יפטר לגמרי ממצוות התרועה [ואותם גדולים שטענו כן, להדיא הבינו את מצות התרועה באופן אחר. ואכמ"ל].

גם מבחינה נפשית נראה, שאדם שנכשל בנסיונות כאלו ואחרים, מפני שהחלקים הנמוכים שבנפשו מתגברים עליו במהלך השגרה והימים האפרוריים – כאשר הוא מעמיד את עצמו בבהירות מול השאלה, האם הנני מבכר את גילוי מלכות ה', או את טובתי האישית, אזי מתעוררת בליבו נקודת הקודש הפנימית של מסירות הנפש, והוא מוסר עצמו בשמחה על קדושת ה' באמת ובתמים. וכן ראינו רבות בנסיונות של מסירות נפש, שפעמים רבות עמדו בהם גם יהודים שבמהלך חייהם לא היו מן הצדיקים, וכדברי חז"ל על יוסף משיתא ויקום איש צרורות.

[9] כלשון הזוה"ק (ח"ב קפד.) – "וההוא סטרא אחרא קיימא קליפא תקיפא דלא יכיל לאתברא בר בההוא עיטא דקודשא בריך הוא יהיב לישראל, דכתיב 'תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו' ".