כתב רבנו הרמב"ם באגרת תימן – "ולפי שידע שלמה עליו השלום ברוח הקודש שהאומה הזאת בארך זמן גלותה תפצר להתנועע בלא עתה הראויה, ויאבדו בשביל זה, ויבואו עליהם צרות, והזהיר מלעשות זה, והשביע האומה על דרך משל ואמר (שיר השירים ג ה): 'השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ' ".
עמנו סבל נדודים רבים במהלך שנות גלותו. בכל התלאות שעבר בארבע קצות הארץ, תמיד קווה לשוב לעמוד על מתכונתו הנכונה, לחיות לפני ה' א-להיו, אשר הנביאים דימו את היחס שלו אלינו כאל יחס של איש ואשתו, ועלה על כולם שלמה המלך בחברו את שיר השירים, אשר הכריע רבי עקיבא, כי אין העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים, ושכל הכתובים קודש, ואילו שיר השירים קודש קדשים (משנה ידים ג ה). רש"י הקדוש בפתיחה לפרושו על שיר השירים מתאר תיאור מרטיט של יחסי הרעיה והדוד בעת גלותנו, כשהגעגועים ממלאים את לבה והיא חולמת על היום בו תשוב להתרפק בחיקו, וז"ל – "שראה שלמה ברוח הקדש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה חורבן אחר חורבן ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון ולזכור חבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים לאמר 'אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה', ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים. ויסד ספר הזה ברוח הקדש בלשון אשה צרורה אלמנות חיות משתוקקת על בעלה, מתרפקת על דודה, מזכרת אהבת נעורים אליו ומודה על פשעה. אף דודה – צר לו בצרתה, ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה, בהם נקשר עמה באהבה עזה, להודיעם כי לא מלבו ענה, ולא שילוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישה והוא עתיד לשוב אליה".
זהו הרקע, זה המצע, זה היסוד הרעיוני לכל סוגיית הגלות והגאולה, הריחוק והקרוב בינינו לבין מלכנו, ובלא הבנה יסודית של אותו מנגנון, לא ניתן לגשת לסוגיית שלוש השבועות שבסוף מסכת כתובות. יותר נכון, לא ניתן לגשת לשום סוגיה הקשורה לכלל ישראל ומערכת היחסים שלו עם בורא עולם. יש כאן אהבה, השתוקקות, געגועים, רצון לשוב ולחיות יחדיו, בכי וצער על גלות השכינה, על אובדן הקשר, על ניוון כל מערכות החיים של האומה כאשר הושלכנו מעל פניו.
מי שחי את המושגים הללו – מובן לו מאד מדוע יש להזהיר מדחיקת הקץ, מלעורר את האהבה כשעדיין לא הגיע הזמן. מי שמתאונן על כבודם הראשון של ישראל, כלשון רש"י, מי שמרגיש כאשה משתוקקת על בעלה, מי שמבין כי אף הקב"ה נקשר עמנו באהבה עזה, מי שמבין כי אין שילוחינו שילוחין, עודנו אשתו והוא אישנו, והוא אכן עתיד לשוב אלינו – מי שמבין כל זאת, מחפש כל הזדמנות להגיע לרגע המיוחל. וככל שחולפות השנים, רק מתגברת ההשתוקקות והגעגועים שורפים את הלב. במצב כזה, כשאנו חולי אהבה, אנו עלולים לעשות מעשים נמהרים, אנו עלולים להחפז בטרם עת.
גם כאשר האהבה בוערת בלב, אסור להיות מנותקים מהמציאות. ומאידך – איך אפשר להמשיך את החיים כרגיל? אשה צרורה, אלמנות חיות! הרגש מבעבע, רוצה להתפרץ, וכדי שלא נבוא לידי סכנה מרוב תשוקה שטרם הגיע העת להביאה על סיפוקה, לא נותר בידי הדוד בררה, כי אם להשביע אותנו, שלא נעורר את האהבה. מי שלא אוהב, מי שלא בוערת האהבה בקרבו – אין צורך להשביעו. מי שטוב לו בלייקווד או בבורו פארק או בלונדון או באנטוורפן וכל מאווייו הרוחניים מסתכמים בעבודת ה' פרטית לצד חיי הנוחות הגשמיים – לא עבורו טרח שלמה המלך להשביע את האומה. מי שאין לו ולו צל של הבנה במהותו של עם ישראל, בטיב הקשר שלו עם בורא עולם – יכול לשבת גם כאן בבני ברק או בקרית ספר או אפילו בירושלים, להתיחס למה שקורה בעזה ובלבנון כאילו זו מלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ולדבר על 'הגלות' בה אנו שרויים, סחופים דוויים כפי שהיינו באירופה, תוך ניתוק מוחלט מהמציאות. אותו יהודי מנותק – הגם שהוא יכול להיות מדקדק בפרטי הלכות רבות – הפקיע את עצמו משייכות ליסודות הקשר העמוקים ביותר של כלל ישראל עם בורא עולם, הלא היא ברית הארץ, שנכרתה עם אבי אומתנו בבין הבתרים, ואחריה שוב פעמים רבות. הוא אינו יודע אהבה מהי, וממילא אין גם צורך להשביעו שלא לעורר אותה.
אך ישנו דבר חמור בהרבה מהתופעה המצערת הזו. ישנם כאלו שלא רק שאין צורך להשביעם שלא לעורר את האהבה, אלא היה ראוי שיושבעו לא לעורר את השנאה! הרי כל מי שמתבונן במעט שימת שכל בתהליכים המופלאים שהתרחשו כאן במאתיים השנים האחרונות – מבין כי האהבה שבה להתעורר, והבטחת הדוד לשוב אל רעייתו הולכת ומתגשמת. כה עזה היא האהבה, עד שהדוד מרעיף עליה שפע אדיר בכל התחומים, וזאת על-אף שבמשך שנות גלותה נתלכלכלה בחטאים ובמושגים זרים. אותן שבועות האמורות בשיר השירים, שלא לעורר את האהבה, ואשר עליהן מבוססת הסוגיה בכתובות – מסתיימות במילים 'עד שתחפץ' – יש עת, בו לא רק פגה השבועה שלא לעורר את האהבה, כי אם אדרבה – ה' חפץ לעורר את האהבה – כי לא שילוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישה. זהו המצב התקין של מערכת היחסים עם בורא עולם! ואם הושבענו להתגבר על התשוקה הטבעית, לכלוא את רגשות האהבה ולהמתין לשעת הכושר תוך חריקת שיניים – על אחת כמה וכמה אנו מחויבים להתעורר ולעורר, ללבות את כל הרגשות העזים שהיו מדוכאים במשך קרוב לאלפיים שנה כאשר שעת הכושר מגיעה!
אולם ישנם כאלו, המתעטפים באיצטלה של צדקות, ולא די להם שאינם רואים ואינם מבינים ואינם קולטים את גודל השעה, את ה'היינו כחולמים' המתרחש כאן, בשוב ה' את שיבת ציון, אלא שבאותה דבקות בה עם ישראל בכל הדורות החזיק באמונתו כי בוא תבוא עת דודים, ובאותו חשק אדיר שפעם בקרבם, עד שהוצרך דודם להשביעם שלא יעוררו את האהבה עד שתחפץ – באותה דבקות חפצים הם להחזיק בכל תוקף בגלות, בריחוק מה', בבגדי אלמנותה של הרעיה, גם כאשר המציאות זועקת מכל פינה, כי עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו, לשוב אליו יתברך בכל לב ולב! לכאורה היה מקום להשביע אותם, שלא לעורר את השנאה! אכן, בחסדי ה', השנאה, הריחוק, הפרוד, הולך ונמוג, ומי שחפץ בה – צריך לעורר אותה בכל כוחו, להתעלם מהמציאות המזדקרת לעיניים, ולאחוז באופן נואש בחצאי משפטים שאולי נאמרו ואולי לא נאמרו על-ידי אי מי מגדולי ישראל, וגם אם נאמרו – אולי הוצאו מהקשרם, ומהם ניתן להבין שהיו מתוכם כאלו שפקפקו בשעתו בתהליך, אשר כיום צריך להיות עיוור כדי להתעלם ממנו. יתרה מכך, ברובן המוחלט של אותן אמרות, כאשר בררנו את הדברים, אם נאמרו – נאמרו רק על חלקם של הרשעים, אשר כידוע היה שנוי במחלוקת בין גדולי הדור הקודם. בקרב חוגים מסוימים, אגב, עדיין ישנם כאלו שטוענים כי 'לא יצא שום דבר מהצהרת בלפור', משום שכך מקובל אצלם כבר מאה שנה.
אמנם נכון, הושבענו שלא לעורר את האהבה בזמן שנגזר עלינו ריחוק, וזאת משום שהטבע הבריא משתוקק לעורר, ויש צורך לרסנו. ואמנם נכון, שלא הושבענו שלא לעורר את השנאה כשהמציאות היא של קירוב, משום שדבר זה לא יעלה על הדעת, וכפי שלא משביעים אדם סתם שלא יירק בפרצופו של אביו. את אותו רגש יהודי טבעי ובריא מקבלים על-ידי לימוד התורה, הנביאים והכתובים בצורה רצינית, ביחד עם דברי האגדה של רבותינו, המרחיבים את הלב ומעוררים את אותה אהבה שחסרה לנו, ושעליהם נאמר – "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם – למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו" (ספרי עקב פיסקא מט).
מחובתנו להבין, כי התורה אינה קובץ הוראות טכניות. אחרת, מאבדים את כל צורת הקשר ומגיעים לעיוות הנורא הזה, אשר תחת להתרפק על דודה, מתעקשת הרעיה לעצום את עיניה ולדמיין, כי עדיין היא שנואה, ולא עת לחננה היא העת הזו. יותר מכך – נדמה כי היא התאהבה בבגדי אלמנותה!
לקראת הימים הנוראים, כאשר כל אחד יפשפש וימשמש, יבדוק מה צריך לתקן ומה ניתן לשפר, חשוב יותר מכל, שנתבונן כאומה על צורת יחסינו עם בורא עולם, שנכיר את המציאות בה אנו חיים, ונבין כי זמן 'חפץ' האהבה הגיע ובא, פרחה הגפן, פתח הסמדר, הנצו הרמונים, הדודאים נתנו ריח, עת דודים הגיע, נקבל עול מלכות שמים בשלמות, נזכה להעמיד את מלכות ה' על תלה ונעמוד ונחיה לפניו!