בלוג

פרשת תולדות תשפ"ה – גיליון 173

בעקבות השיעור שנמסר בשבוע שעבר, הגיעו כמה שאלות מאברכים, וצריך להתייחס אליהן ולברר את התשובה ביסודיות.

השאלה הראשונה היתה – אנחנו באמת רואים בתורה עסק גדול סביב הנושא של ארץ ישראל, כפי שהוסבר בשיעור בהרחבה. אבל מה באמת הענין בזה? מה חסר במגורים בחו"ל כאשר לומדים תורה ומחנכים את הילדים לתורה ושומרים על כל המצוות בדיוק כמו בארץ? מה זה כל כך משנה לקב"ה אם מקיימים את התורה במקום מסוים דווקא?

השאלה השניה היתה – המגורים בארץ גובים מחיר דמים כבד. אנחנו יודעים שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. להיכן נעלם הכלל הזה? אם היתה לנו אפשרות להעתיק את כל הישוב בארץ ישראל לארץ אחרת שבה לא יהיו מאבקים ומלחמות אינסופיות, האם לא היינו חייבים לעשות זאת?

יתכן שבמציאות השאלה כלל לא מתחילה, כי כל כדור הארץ מסוכן פחות או יותר, ובלאו הכי כמובן אין אפשרות להעלות על מטוס שמ ונה מיליון יהודים. אבל השאלה היא ברמת העיקרון. האם אדם שיכול למצוא לעצמו ולמשפחתו מקום בטוח יותר שבו אין פיגועים ומלחמות מסכנות חיים – האם לא ראוי שיעשה כן, על פי השקפת התורה שפיקוח נפש דוחה הכל?

נתחיל מהשאלה השניה, ואז נעבור לשאלה הראשונה.

את השאלה הזו על פיקוח נפש, אפשר להעתיק לכל שטחי החיים: האם אסור לנהוג ברכב? המציאות מוכיחה שנהיגה עצמאית מסכנת חיים פי כמה מנסיעה באוטובוס. האם מטעם חשש פיקוח נפש יש חיוב להימנע מנהיגה? את אותה שאלה אפשר להעתיק לרבים מתחומי החיים: האם יש חיוב לאכול רק לחם מלא עם גזר וחסה, האם יש חיוב להימנע משימוש בפלאפון בגלל נזקי הקרינה, האם יש חיוב לגור במושב בגלל זיהום האויר בערים הגדולות, וכהנה על זו הדרך.

מה התשובה לכל זה?

מצאנו בגמ' שמותר לסכן את החיים במידה מסוימת בשביל פרנסה: הפסוק בספר דברים אומר – "לא תעשוק שכיר עני ואביון… ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו". דורשת על כך הגמ' (ב"מ קיב.): "מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה – לא על שכרו?" מתבאר מלשון הגמ' שמותר לפועל לעסוק בעבודה שיש בה סכנת חיים מסוימת. היסוד הזה מובא בפוסקים.

מה באמת יסוד ההיתר? היסוד הוא פשוט: החיים מלאים בסכנות. כל חציית כביש עלולה להסתיים בתאונה, כל לידה עלולה להסתיים במוות, כל יציאה לחיק הטבע עלולה להסתיים בהכשת נחש, וכו'. בקצרה: לחיות זה מסוכן… דין פיקוח נפש אינו אומר להפסיק לחיות. הוא אומר להיזהר מלמות.

אם אדם מסכן את עצמו לחינם, בלי סיבה ממשית – אכן הדבר אסור, כי הוא עוסק כעת בסיכון החיים. אבל אם הוא חי אורח חיים תקין, הכרוך מטבע הדברים בסכנה מסוימת – אין זה נחשב לסיכון חיים. להיפך, הוא עסוק בלחיות. לעס וק בפרנסה זה עיסוק בלחיות, לא עיסוק בלמות. האי, זה מסכן את החיים? הסיכון הכרוך בעצם החיים עצמם הוא חלק מהחיים. לטפס על פיגומים ללא צורך, רק לשם השעשוע – זו עברה חמורה של סיכון החיים. אבל לטפס על פיגומים לצורך פרנסה – זו מצוה של עיסוק בחיים.

אם אדם נוהג ברכב בלי שום סיבה (כמובן, במקום שאכן הנהיגה נחשבת מסוכנת, אין הדברים אמורים על מקום שבו הסיכון אפסי ממש, בזה בוודאי אין מתחשבים כלל) – אכן ראוי להימנע מכך. אך אם יש לו סיבה חשובה לנהוג, וזה משמעותי לאיכות החיים שלו – היחס הוא שונה לחלוטין, כי הוא לא עוסק בפעולה מסכנת חיים אלא עוסק בלחיות. ככל שהצורך הוא משמעותי וגדול יותר לחיים – כך ההתחשבות בסיכון נמוכה יותר.

לאור האמור – ככל שהצורך גדול יותר, וכל שאורח החיים שגורם את הסכנה הוא גבוה וחשוב יותר – כך מותר ואף ראוי לסכן בעבורו את החיים (כמובן במידה והסכנה אינה מוחשית בצורה ברורה ומיידית אלא ברמה הכללית). מי שמסכן את חייו בעבור עישון – אולי זה מותר, אבל בוודאי אין זה ערך. מי שבוחר לנהוג ברכב ולא לנסוע באוטובוס מטעמי נוחות – זה בוודאי מותר ללא שום סרך שאלה, אבל עדיין מסתבר שהמחמיר מטעמי שמירת הנפש – קדוש ייאמר לו. אך מי שמסכן את חייו בעבור פרנסה – לא רק שזה מותר אלא שזו מצוה.

עתה נשוב לשאלה של מגורים בארץ ישראל כשיש סכנה בזה. לא מדובר על סכנה מוחשית ומיידית וממשית, שזה בגדר פיקוח נפש הדוחה את כל התורה, אלא על סיכון כללי מסוים (במידה שזה בכלל נכון כיום שהמגורים בארץ נחשבים למסוכנים יותר ממקומות אחרים). האם הדבר מותר, או מצוה. לאור מה שהתבאר, שכגודל הערך של הדבר כך גודל ההיתר ואף המצוה להסתכן בעבורו, אזי ככל שנבין יותר את מעלת המגורים בארץ ישראל, וככל שנבין יותר שזה לא דבר נקודתי אלא דבר מהותי בכל צורת החיים של עם ישראל – כך יתעצם ההיתר ואף המצוה של סיכון החיים בעבור זה.

וזה מחזיר אותנו לשאלה הראשונה: מה הענין לגור דווקא בארץ ישראל. האם כאן לומדים יותר טוב? מתפללים יותר טוב? נזהרים בשמירת הלשון יותר? נשמרים יותר מפגעי העולם הזה וסכנותיו? יתכן, ואף מסתבר. בשום מקום בעולם אין כוללים כמו בארץ, בשום מקום אין מלחמה בפגעי הטכנולוגיה כמו בארץ, בשום מקום אין התנזרות מתאוות העולם כמו בארץ (יחסית, כמובן). אבל מה יקרה אם בכל זאת, לו יצויר שנמצא קהילה על פני תבל שמצליחה ברוחניות יותר מקהילת ארץ ישראל, האם עדיף לעבור לשם?

התשובה לזה נוגעת להבנת כל הצורה של יהודי.

מה זה יהודי ומה תפקידו בעולם? התפיסה הפשוטה היא שתפקידו של יהודי הוא לקיים מצוות הכי טוב שאפשר, ולהימנע מעבירות בכל כוחו. זה נכון כמובן, אבל זאת לא המהות.

הקב"ה ברא עולם לצורך מטרה כללית ומקיפה, שאליה כל הע ולם שואף ומתקדם כל הזמן: להמליך את הקב"ה על החיים, על כל יושבי תבל, ועל כל השטחים המעשיים. אנחנו העם שנבחר לתפקיד הגדול הזה, לכונן חיים של אומה שהקב"ה עומד במרכזה, שכולה כפופה להוראותיו ומדינתה מתנהלת על פי חוקיו ותורותיו. אנחנו צריכים להיות המרכז של העולם, כשבמרכז ארצנו מתנוסס ביתו של הקב"ה בראש ההרים, והעמים כולם לומדים מאיתנו להמליך את ה'.

זו התכנית וזו צורתה של השלמות: בית מקדש במרכז הישוב היהודי, מלך המשיח מולך על העם ומדריך אותם בדרכי ה', והעולם כולו לומד מ העם הנבחר את הדרך. ה' מולך על כל העולם. כלשון הנביא ישעיהו (פרק ב): "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש הרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל ה' ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

אנחנו לא אוסף יחידים שכל אחד מתעסק באוסף מעשים טובים בביתו ולעצמו. אנחנו עם אחד, שמטרתו להגיע למטרה אחת, וכל פעולה שלנו צריכה להיות חלק מהמטרה הזאת.

לתכנית הזאת יש מקום ביצוע. ה' אמור למלוך על כל העולם במקום שנבחר לצורך כך: בהר ציון ובירושלים עיר קדשו, בארצו שאותה הוא בחר לצורך מימוש התכנית.

הקב"ה הקדיש את המקום הזה, ארץ ישראל, להיות מקומו. זה המקום שבו הוא נמצא, לא במקום אחר. אין לו תכנית להעביר את בית המקדש לאוגנדה. רק במקום הזה יש השפעה אלוקית, יש שכינה, יש הארת השם. בארץ הנבחרת הוא ימלוך על העם הנבחר, וכך תתקיים תכניתו. "כי בחר ה' בציון איוה למושב לו, כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו". כפי שהוא בחר בנו לעם, כך הוא בחר במקום שלנו לארץ. זו ארצו, מכאן תצא המלכות שלו לכל העולם. העם הנבחר צריך לשבת על הארץ הנבחרת כדי לקיים את תכניתו של ה' שמביאה לשלמות אחת: ה' מולך על כל העולם דרך עמו ודרך ארצו.

בתוצאה מכך הארץ גם משפיעה שפע רב גשמי לעם ה', כי השפע הגשמי הוא תוצאה של השפע הרוחני. השפע הגשמי מתעורר בעקבות התכנית הרוחנית, ולכן כאשר עם ישראל חוזר לארץ ישראל הארץ מתעוררת ומוציאה פירות ונעשית ארץ פוריה, כפי שעינינו רואות. אנחנו כמובן בתחילתו של התהליך, אבל זה הכיוון כפי שאומרת הגמרא (סנהדרין צח.): "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה (שאם הארץ נעשית פורחת אות הוא שהגאולה קרבה), שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".

כאשר מבינים זאת, שאנחנו חלק מרכזי בתכנית הנצח של הקב"ה להבאת השלמות, ולא רק עושים מצוות ונמנעים מעבירות (שגם זה כמובן הרבה מאוד), אלא אנחנו בעלי שליחות לאומית לתקן עולם – כל היחס מ שתנה, גם לארץ ישראל, וגם לעצם היהדות שלנו.

הרבה אנשים חיים בתחושה של התעסקות נקודתית: "אני צריך להיות בסדר", ותו לא. אין להם מבט של "חלק מעם ישראל". המבט הנקודתי הזה גורם לנתק מהמסורת, לחוסר חיבור רגשי לעם ישראל ולמסורת התורה.

סיפר לי אברך שלומד עם בחור טוב מישיבה טובה, שהוא רא ה שהבחור לא מחזיק ראש בסוגיא, והרגיש שפשוט חסר לו ידע בסיסי מה זו גמרא, מה זו משנה, מה מתרחש בספר שמולו, מי נגד מי ולמה. קצות ונתיבות הוא יודע להגיד, אבל את הבסיס הבס יסי חסר לו. הוא החליט ללמד אותו את סדר הדורות, והשתלשלות מסירת התורה (אגב, בספרי "מסע בעקבות הגמרא" יש עיסוק נרחב בענין זה, וקוראים רבים העידו על מהפך בכל החיבור לגמרא בעקבות ההבנה של סדר מסירת התורה והתפתחותה). אותו בחור שמע את הדברים והגיב בהתרגשות: "חיזקת לי את האמונה!" מה קרה? מה התחדש לו שהביא אותו להתרגשות? הוא א פילו לא שמע הוכחות למסורת, הוא בסך הכל פעם ראשונה קלט שיש כאן מסורת, שיש רצף מאברהם אבינו עד אלינו, שהתורה שמשה קיבל בסיני עברה אלינו בצורה מסודרת. הוא פתאום קלט שהוא חלק מעם, חוליה בשרשרת, נושא של מורשת עתיקה בת קרוב לארבעת אלפים שנה.

עלינו לחיות בתחושה שאנחנו חלק מ ה סיפור הגדול ביותר בעולם, עלינו להרגיש שאנחנו דורכים על האדמה שעליה דרכו אבותינו. שאנחנו מתחברים אליהם ולתפקיד הגדול שהם נשאו, ואחראים להביא את התכנית אל סיומה ושלמותה. ברגע שיש חיבור למורשת ולהמשכיות ממילא רוצים להמשיך את הסיפור בצורה הטובה ביותר, להפריח את הקדושה ולהרחיב את גבולותיה על אדמת הקודש. לא להסתפק במגורים בד' אמ ות החרדיות, אלא להעצים את הקדושה וא ת כח התורה בכל חלקי עם ישראל בכל ארץ ישראל.

–

בעצתך תנחני

מאמר שבועי להתבוננות בפרשת השבוע ובעבודת ה'

השיעור מתקיים בקביעות בכל יום שני בשעה 19:00 בכולל "דורשי ציון" ביתר עילית רח' דרכי איש פינת קדושת ציון.

לקבלת המאמר במייל: b0548407520@gmail.com