לכבוד גליון קדושת ציון,
אני מצרף מאמר קצר שכתבתי (במקור באנגלית), אולי תוכלו לפרסמו.
בברכה,
אברהם שוסטריס
שמחה אמיתית
אני שומע את התיירים מתכננים את עזיבתם ותוהה: האם הם לא מבינים את ההקשר ההיסטורי של היכולת לשוב לארצנו הקדושה אחרי גלות ארוכה ומרה של 2,000 שנה? מדוע החזרה לארה"ב היא בחירה כל כך קלה עבורם?
*
אם בימי המקדש אמרו חז"ל שמי שלא ראה את שמחת בית השואבה בירושלים, לא ראה שמחה מימיו, הרי שהליכה ברחובות ירושלים בשנת תשפ"ה, למרות המלחמה, בהחלט נותנת טעימה, ולו קלושה וחולפת, של השמחה והצהלה שהייתה פעם, וכמיהה למה שיהיה בעתיד.
כשאני מהלך בלילות חול המועד סוכות ברחובות ירושלים המוארים, שומע את צחוק הילדים, מרגיש את הכנרים פורטים על נימי הלב, רואה את המשוררים ברחובות – זו חוויה קסומה. איזה קסם מוחשי שכל אחד יכול להרגיש ולראות. ירושלים בכל הדרה. בעצם, העם היהודי במלוא הדרו המלכותי. המוני יהודים מאוחדים בשמחה כדי לחגוג את החג הקדוש ולזכור יחד את בית מקדשנו.
מבין כל המראות והקולות המרגשים, שום דבר לא ריגש אותי כמו לשמוע את האנגלית האמריקאית ברחובות. לאחר שעליתי ממונסי, ניו יורק בשנת 2018, לשמוע את המבטא הניו-יורקי, את השמות המוכרים ואת הפנים המוכרות, הרגיש כמו פגישת מחזור. אבל כמו בכל מפגש כזה, גם המפגש הזה היה רגעי, חולף עם הזמן.
ובכל זאת, התחושה שהמפגש הזה עורר בי הייתה שונה. תחושת געגוע ועצב שחורגים מהרגשות הרגילים שמגיעים עם מפגשים שכאלה.
כשאני שומע שיחה של ניו-יורקי בפלאפון, אומר לחבר שהטיסה שלו חזרה היא למחרת אסרו חג, אני מרגיש כאב וצער. למה הוא צריך לעזוב כל כך מהר? האם הוא לא חש את אותו קסם שכולנו הרגשנו ברחובות? איך הוא יכול בקלות רבה כל כך להפנות את גבו לזה?
כשאני שומע את בחורי הישיבה האמריקאים מדברים ברכבת הקלה על תוכניותיהם לחזור לארה"ב, ללמוד בקולג' או להתחיל התמחות רפואית, הלב שלי נשבר לרסיסים. האם הם מבינים עד כמה הכישרונות שלהם נחוצים כאן? האם הם מבינים את ההשפעה שיכולה להיות לכמה בחורים יראי שמים במדינה היהודית הקטנה הזו, המדינה היהודית היחידה בעולם? האם הם מבינים את ההזדמנויות שממתינות להם כאן?
האם הם לא מבינים את ההקשר ההיסטורי של האפשרות לשוב לארצנו הקדושה לאחר גלות ארוכה ומרה של 2,000 שנה? מדוע החזרה לארה"ב היא בחירה כה קלה עבור רבים לאחר שנות לימודיהם בארץ או חופשות משפחתיות שנתיות?
כמובן, אני לעולם לא אומר דבר. איני רוצה שירגישו שאני מתנשא עליהם או לגרום להם תחושת אשמה. איני רוצה שיחושו שאני מבקר אותם, שיש פגם השקפתי בהחלטות שלהם. אם כבר, הם כנראה רואים בי איזה 'יוצא דופן', מי שהלך נגד הזרם ובחר להעדיף את ה'דעת-תורה' של גדולי התורה שבארץ ישראל בנושא העלייה עם משפחה, על פני ה'דעת-תורה' של אלו האמריקאים. לכן, אני נשאר תמיד בשתיקה ושומר את כאב הלב לעצמי.
אבל אז אני נזכר ברב החב"די מלפני 20 שנה, שראה אז נער רוסי חילוני בן 19 מניו ג'רזי, שלא שמר שבת או כשרות. אבל משום מה ראה בי משהו והאמין בי. הוא האמין בי מספיק כדי לומר לי את האמת בלי לייפות אותה. הוא לא ציפה שאתחיל לשמור שבת אחרי המפגש הראשון שלנו, אבל הוא האמין בי מספיק כדי לומר לי שאורח החיים של תורה ומצוות הוא חד-משמעית הדרך הנכונה עבורי.
יתכן שמסיבות רבות לא הייתי מוכן לזה באותו שלב, אבל הוא האמין בי מספיק כדי לומר לי שזו האמת, ושעלי לבחור בכך כאשר ההזדמנות תגיע. הוא לא פחד שבכך הוא פוגע באינטליגנציה שלי וביכולת שלי לקבל החלטות ולקבל עצות מהאנשים הנכונים, בעצמי. להפך – דווקא בגלל שהוא כיבד את האינטליגנציה שלי ואת היכולת שלי לבחור נכון, הוא הרגיש בנוח לומר לי באופן חד-משמעי מה הדבר הנכון בעיניו.
בזכות כמה מפגשים 'מקריים' עם הרב החבד"י הזה מאוניברסיטת מרילנד, במהלך של כמה שנים שיניתי כיוון, וכעת אני זוכה למשפחה שומרת תורה ומצוות שחיה בארץ ישראל. מה שהוא עשה עבורי ועבור רבים אחרים היה מתוך אהבת ישראל אמיתית. לא מתוך התנשאות של מי ששומר שבת, מקפיד על כשרות או חובש כיפה כלפי אחרים שעדיין לא. רק אהבה אמיתית ודאגה כנה לעוד יהודי. אני חייב הרבה לרב הזה על דאגתו וכנותו.
באמריקה, רוב היהודים שומרי תורה ומצוות אפילו לא רואים בעלייה לארץ משהו שצריך לשאוף אליו. למרבה הצער, יהודים רבים וטובים רואים בעלייה דבר לא מציאותי או לא אחראי – לא מטרה שכל יהודי אמור לשאוף אליה ולתפוס בשתי ידיים כשמגיע הרגע המתאים והנכון. ליבם היהודי צריך את הרב שיאמר להם שזו מטרה שיש לשאוף אליה, ושגם אם אינם מוכנים כעת – זה בסדר. אבל זו עדיין צריכה להיות השאיפה של כל יהודי, ועל-פי הגר"ח קנייבסקי זו מצוות עשה מדאורייתא.
יש בעיות בישראל. בעלייה ישנם סיכונים, אתגרים וקשיים. חז"ל כבר אמרו שארץ ישראל נקנית בייסורים. איך אני מעז לומר ליהודי לעשות צעד שעלול להביא לו סבל, מצוקה או קושי?
כאשר יהודי מחליט לחזור בתשובה, ישנם אתגרים וקשיים רבים שממתינים לו. גידול ילדים ללא תמיכה משפחתית, טיפוח שלום בית וחינוך ילדים ללא נסיון מעשי מילדות. ישנם את הקשיים הכלכליים של גידול משפחה ברוכת ילדים, אשר לעולם מבחוץ עשוי להיראות כמטורף וחסר-אחריות. בארץ, יש בנוסף על כך גם את נושא השירות הצבאי.
ובכל זאת, רבני חב"ד, אש התורה, ערכים, נווה ועוד ממשיכים בשליחותם הקדושה לקרב יהודים לתורה, למרות הקשיים והאתגרים. איך הם לוקחים על עצמם את האחריות לעודד אנשים לעשות צעד שבוודאי יציב בפני אותם אנשים אתגרים רבים שמעולם לא חוו ולא התנסו בהם ואין להם את הכלים להתמודד איתם?
התשובה היא שהם מאמינים שהקב"ה רוצה את בניו בחזרה, וכשיהודים מראים את רצונם לשוב אליו – הקב"ה כבר מראה להם את הדרך. שיבה אמיתית ליהדות פירושה בהכרח גם שיבה למולדת היהודית. זה עלול להיות קשה וכואב, אך אנו מאמינים שהקב"ה הוא טוב, ואם נעשה את שלנו – הוא יעשה את שלו.