שאלה: שלום רב לעורכי העלון "קדושת ציון". העלון שלכם הוא יחודי באיכותו ובמשב הרוח המרענן שבו, כאשר הוא מגרה את המחשבה ופותח את הדעת להבנת סוגיות שונות הנוגעות לנו כאומה. ככלל אני מאד נהנה מהדברים המובאים בעלון, אולם לעיתים אני מתקשה להשלים עם דברים מסוימים הנאמרים בו, ואשר חונכנו אחרת מהם. כוונתי לנימה הלוחמנית והאלימה כלפי גויים בכלל וכלפי הערבים בארץ בפרט, והגדלתם לעשות כאשר לפני חודשיים בכותרת של המדור "בעקבי הצאן" [מדור מעניין וחשוב לכשעצמו] כתבתם "בשבח האכזריות כלפי האויב". האם אכן מידת האכזריות, אשר למדנו משחר ילדותנו שהיא מגונה – ראויה בעיניכם לשבח כאשר היא מופנית כלפי האויב? האם רבותינו בעלי המוסר, אשר את מימיהם אנו שותים ומהם אנו למדים צורת אדם מהי – האם הם היו חותמים על נוסח כזה, "בשבח האכזריות"? אשמח לקבל מענה לתמיהתי, כי היא מעיקה עלי רבות.
חנן בר-סלע,
אלעד
תשובה: לשואל שלום רב. אכן, שאלתך במקום, ואין כל ספק, כי היא משקפת את הרגשתם הטבעית של רבים מבני התורה, אשר גדלו בין כותלי הישיבות על ברכי גדולי המוסר, ואשר נפשם באופן טבעי סולדת מאלימות מכל סוג שהיא אפילו כלפי בעלי חיים, כל שכן כלפי בני אנוש, והביטוי "אכזריות" מעורר בהם חלחלה בעצם אזכרתו. ישראל רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים הם, ואילו האכזריות מיוחסת בדרך-כלל לגויים הערלים, אשר לא טעמו מעולם טעמה של תורה, של מצוה ושל מידות טובות. אך כמו במקרים רבים, המבט הראשוני עשוי להטעות, והבנת ההקשר הכללי היא הכרחית על-מנת לרדת לעומקה של סוגיה ולדלות ממנה מסקנה ישרה לאורה של תורת אמת.
ההקשר בו אנו עוסקים הוא הקשר של מלחמה. לא מדובר על פוגרום באירופה, שם כל מגמתנו הייתה לברוח ולהנצל, אלא על מלחמה בארץ-ישראל, בה אנו שואפים לנצחון ולהכרעת האויב. זוהי מציאות, אשר לא הורגלנו אליה בכל שנות הגלות, ועל-כן אין להתפלא מדוע לא שמענו מבעלי המוסר שבאירופה שיחות חיזוק להרגשים השייכים לאותה מציאות. אולם כאשר נפנה למקורות שהם סלע קיומנו, בראש ובראשונה לתנ"ך, ואחריו לדברי רבותינו ז"ל אשר חיו בארץ-ישראל ולכל הפחות הכירו והתיחסו למציאות של עם בארצו – אז נקבל זוית ראיה חדשה לכל הסוגיה של מלחמה באויב הן בתחום המעשי והן בתחום הרגשי.
כידוע, תורת המידות של חז"ל מבוססת על מצוות ההליכה בדרכי ה', כפי שהביאה הרמב"ם להלכה בהלכות דעות (פרק א' כולו, ובעיקר הלכה ו') – "מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום". ההליכה בדרכיו של הבורא היא דרך היושר, שביל הזהב בו דורך האדם הנעלה, המתדמה לבוראו והולך בנתיבותיו. לא רק שהאדם הזה הוא רחום וחנון מפני שהבורא הוא כזה, אלא הוא רחום באותו אופן בו הבורא רחום, הוא חנון באותה צורה שהבורא הוא חנון, וכן הלאה בשאר המידות. על-כן, בבואנו לבחון כיצד על האדם לנהוג במידה מסוימת ובמצבים מסוימים, הדרך הטובה והיעילה לדעת זאת היא לבדוק כיצד הקב"ה מתיחס לאותה מציאות, לאותו מצב.
כאשר בוחנים את יחסו של ה' למלחמה באויבי ישראל, מקבלים תמונה ברורה למדי. "אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב" (דברים ל"ב, מ"ב). ובפסוק שאחר-כן, בחתימת פרשת האזינו, המתארת את כל מהלך ההיסטוריה האנושית – "הרנינו גוים עמו כי דם־עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו". הקב"ה מתואר כמי שצמא לדמם של הרשעים, חציו שיכורים מדמם, וחרבו אוכלת בבשרם, ואין האדמה מתכפרת עד שינקום את נקמת עמו. לאור הכלל האמור בענין ההליכה בדרכי ה', ניתן להבין, כי גם ישראל צריכים לנהוג באותה מידה. ואכן, כשהתורה מתארת את ישראל מול אויביהם, התמונה המתקבלת ברורה למדי – "הן־עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד־יאכל טרף ודם־חללים ישתה" (במדבר כ"ג, כ"ד). רואים, אם כן, כי לא רק שה' צמא לדם אויבי ישראל, עד שרצונו להשכיר את חרבו מהם, אלא שכפועל יוצא הוא "מדביק" באותו רצון לשכרות גם אם עמו בשומו בפי בלעם את הברכה, המתארת באופן כה ציורי את שתיית דם האויב.
אכן, לא הורגלנו במשך שנות הגלות לצורת חשיבה כזו, וממילא דמותו של היהודי השלם בגלות לא תאמה את התיאורים הללו. גדלנו דורות של למדנים שכחם ברוחם ובפיהם בלבד, עד שכמעט ונשכחה העובדה, שהתורה מברכת אותנו בכח פיזי, בגבורה ובעוז, אשר להם אנו זקוקים על-מנת לקיים את חיי הרוח מבלי שנזדקק לחסדי הגויים צמאי דמנו. ואכן, כשפונים לתנ"ך על-מנת לתאר את היהודים השלמים של פעם, ניתן למצוא תאור שונה למדי מזה של היהודי השפוף והכנוע, הנותן גוו למכים. כך, למשל, מתוארים חיילי דוד משבט גד, אשר הצטרפו אליו בעודו בצקלג – "גברי החיל אנשי צבא למלחמה ערכי צנה ורמח ופני אריה פניהם וכצבאים על־ההרים למהר" (דברי הימים א י"ב, ט'). אכן כשמבררים כיום על בחור טוב לשידוך, לא מצפים לשמוע שפניו כפני אריה, וגם הישגיו בריצה אינם חשובים במיוחד, אך זאת משום שאבדנו את מושגי הגבורה והמלחמה ברבות שנות הגלות הקשות.
נמצאנו למדים, כי מושגים רבים נשתכחו מאז נתלשנו מאדמתנו, ובתוכם המלחמה והשנאה לרע. אולם מי שמבין את תכלית הבריאה, מי שיודע שעם ישראל נועד לקדש את שמו של בורא עולם, ושאויבי ישראל הם המפריעים ליישומה של התכנית האלוקית בבריאה – מבין את החשיבות העליונה לא רק של המלחמה באותם אויבים, אלא גם של היחס הרגשי כלפיהם, אשר מהווה פועל יוצא של אהבת הבורא. מי שאוהב את הבורא ומזדהה עם מגמתו בעולם, בהכרח שונא את אויביו, בין אם הם ערבים בארץ-ישראל, גרמנים באירופה או כל עם אחר שנלחם בישראל. ואלו דברי הרמח"ל במסילת ישרים פרק י"ט בבאור חלקי החסידות – "הענף הג' הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו ית' נעשית וכבודו מתרבה". ספר התהלים רווי כולו בתאורי שנאה ונקמה ברשעים, בשאיפה להשמדתם ולכליונם. גם דברי הנביאים, המנבאים את חורבן הגויים באחרית הימים, אינם מורים על צער יתר בשל מפלתם. מאמרי חז"ל שהובאו במדור "בעקבי הצאן" היו מעט מן המעט ממה שמצינו בחז"ל אודות היחס הרגשי לאויבי ה' ועמו. ועל מי שמרחם על האויב כבר אמרו רבותינו במדרש – "רשב"ל אומר כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן" (קהלת רבה ז', ט"ז; ראה גם יומא כ"ב:).
הרי ראינו מפורש בדברי רבותינו, שאל לנו לחשוש מהמילה 'אכזריות' ביחס לאויב, אלא דווקא מהרחמנות המטופשת, שאינה אלא האכזריות האמיתית. ומי שנושא לשווא את שמה של הרחמנות ומרחם על אויבי ישראל, לאמיתו של דבר הוא אינו מקיים את הציווי "מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום", כי אם להפך – הוא מתאכזר על הרחמנים. ומי שאכן שואף להדבק בדרכי ה', חוזר למקורות ולומד כיצד ה' מתיחס לאויב – באכזריות מוחלטת, שהיא היא הרחמנות האמיתית!
אשרינו שזכינו לשוב לארצנו, להעמיד מחדש את תורת המידות כפי שהתורה רוצה, שתקיף את כל תחומי החיים, ושבמסגרתה אכן נדע מהי הדרך נלך בה, מהו שביל הזהב האמיתי, שמי שדורך בו אכן מקיים את מצוות "והלכת בדרכיו".