ידיעת ה' לפרעה ומצרים ע"י המכות
מצאנו כמה דרגות בידיעת ה' שנודעו לפרעה ולמצרים ע"י סדרי המכות והמסתעף מהם.
בתחילה לא ידע פרעה שם הוי"ה ב"ה, כלומר שם המהוה הכל. ואח"כ אמר ית"ש למשה "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם…" (שמות ז', ה'), ובהתראת מכת דם "כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'… " (ז', י"ז).
אמנם בשאר גילויי ייחודו ית', לא נעשה הגילוי ע"י המכה עצמה, אלא בסילוקה או בהפלאת ישראל ממנה, ובכל אחד מהם הוזכרה נקודה מסוימת בידיעת ה'.
במכת צפרדע הוזכרה בחינה זו שאין כמותו, ולא הוזכרה אלא בסילוק הצפרדעים, כמו שנאמר "וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלקינו" (ח', ו'). גם לא הוזכר דבר זה במטרתו של השי"ת בזאת המכה, אלא בטעמו של משה להתפלל לסילוקה.
במכת ערוב הוזכרה בחינת "כי אני ה' בקרב הארץ", וזה נתברר רק ע"י הפלאת ישראל בארץ גושן, כמ"ש "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ח', י"ח), ולא התברר דבר זה ע"י עצם המכה, אלא ע"י שראו שליטתו, שבמקום אחד מביא את הערוב ובמקום אחר אינו מביאו.
ואף שגם במכות נוספות הוזכר עניין הבדלת ישראל, מכת ערוב היתה ראשונה שבהם, ולקמן יבואר הטעם מפני מה לא הוזכרה הפלאה זו גם במכות ראשונות, ובזה יש לפרש גם מפני מה לא היו למדים מזה גם את עניין "כי אני ה' בקרב הארץ".
הדֶבֶר היה עניינו "בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ", אולי משום שכוחו של מקום ניכר ביותר כשהוא נוגע בעצם החיים. ומ"מ חזינן, שהיה חשוב לפרעה לברר אם מתו גם בישראל, והיינו מאחר ששליטתו בארץ אינה נכרת אלא אם רואים הבחנה בארץ בין דם לדם.
הוצרך עוד עניין מיוחד לידיעת הפלאת ישראל
אחר ריבוי הידיעות הנ"ל הוצרכו עוד ידיעה אחת, והיא ידיעת הפלאת ישראל, ואמר משה למצרים "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ … לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל" (י"א, ז'), ולהפלאה זו נתאווה משה אדוננו כמ"ש "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ל"ג, ט"ז).
אמנם הדבר צ"ב, דבשלמא בבקשת משה מובן שרצה שתהיה כאן הפלאה מתמשכת של ייחודם של ישראל על שאר האומות, אך לגבי ההפלאה הנודעת מחריצת לשון הכלבים, הרי כבר ידעו דבר זה ע"י המכות שלא הוכו בהם ישראל, ובערוב, דבר וברד הוזכר כן בפירוש. (במכת חשך אפש"ל שלא היו המצרים יודעים שלבני ישראל היה אור במושבותם, ובבכורות אפשר שאין זו הפלאה בין מצרים לישראל, אלא בין מי שעשה פסח והיה הדם על המשקוף למי שלא עשאו).
הזכרת הפלאת ישראל במכות מצרים
והנה יש מהמכות שלא הוזכר בפירוש בפסוקים שלא היו לישראל, והפליג בזה ראב"ע (ז', כ"ד) – "רבים אומרים, כי המים היו ביד המצרי אדומים כדם, ונתלבנו ביד הישראלי. א"כ למה לא נכתב אות זה בתורה. ולפי דעתי, כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היתה כוללת המצרים והעברים, כי אחר הכתוב נרדוף. ואלה השלש מעט הזיקו, רק מכת הערב שהיתה קשה, השם הפריש בין המצריים ובין ישראל. וככה מכת הדבר והברד בעבור מקניהם, ולא כן בשחין, ולא בארבה, כי הם יוצאים ממצרים, וכאשר חפרו המצרים כן חפרו העברים".
אך רבינו יונה בפירושו לאבות (ה', ד') כתב על משנת עשרה נסים שנעשו לאבותינו – "כל עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים לא נזקו אבותינו בהם. ובכלם הוא מפורש להם. לבד במכת הכנים שכתוב 'ותהי הכנים באדם' ולא הפרישה התורה בין מצרים ובין ישראל, אלא קבלה היא ביד חכמים שאף גם בזאת לא לקו בה".
ותמוה, שיש לפנינו מחלוקת אם פירשה תורה שלא היתה המכה לישראל. אך הענין הוא, דאף שלא הדגישה התורה שלא היתה המכה בישראל, הרי בפירוט העונש שבמכה הוזכרו מצרים בלבד, ומזה נשמע שלא נידונו ישראל עמהם.
- במכת דם נאמר "וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר" (ז', כ"א), משמע קצת שישראל יכלו לשתות מים מן היאור (אולי זה המקור למדרש (שמות רבה ט', י') שהיה הדם הופך למים ביד ישראל).
- וכן בצפרדע הוזכר "וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ … וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים" (ז', כ"ח – כ"ט).
- בשחין נאמר "כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם" (ט', י"א).
- בארבה הוזכר "וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם (י', ו').
- בערוב, דבר, ברד, חושך ומכת בכורות הוזכר בפירוש.
נמצא שרק במכת כנים לא התפרשה הצלת ישראל.
וצריך טעם, מפני מה יש מכות שהודגש בפירוש ענין הפלאת בנ"י, ויש שלא הוזכר אלא נרמז מכללא.
ואפשר, דלא הזכירה התורה אלא שינוי טבע, אך מכות דצ"ך, וכן מכת שחין – שלא היתה בדרך של מגיפה מדבקת, אלא ע"י פיח הכבשן מידי משה – אין מופת במניעתם מארץ גושן יותר ממניעתם מארץ כנען, אדרבה, כל מקום שמוסיפה המכה בארץ מצרים הוא שינוי טבע.
אך במכת ערוב, הוצרכה השגחה מיוחדת כנגד הטבע שלא יתפרצו לארץ גושן, וכן במגפת הדבר. ויתכן שהיה מקנה ישראל מעורב במקנה מצרים, ואעפ"כ לא מתו, והוא מופת גדול. ובחושך דרשו "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם… שכל מקום שהיה היהודי נכנס היה האור נכנס ומאיר להם מה שבחביות ושבתיבות ובמטמוניות" (שמות רבה בא י"ד), הרי שהיה להם אור גם בתוך מצרים, ולא כמשמעות הפשוטה, שהיה דווקא במקומות מגוריהם ומושבם.
ולפי"ז צ"ב מה ראו לומר "רק בארץ גושן אשר שם בנ"י לא היה ברד". ואפשר, שגשמי הברד עצמם היו במהלך טבעי, כמשמעות פשט המקראות, שהיה זה גשם נורא עם ברקים ורעמים שנמצא עוד כמותו במקומות אחרים, אך בארץ מצרים הוא חורג מגבולות הטבע, וכמו שנאמר "כבד מאד אשר לא היה כמהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה". וכן שם: "כבד מאד אשר לא היה כמהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי" [ורק לגבי האש כתבו הראשונים שהיה בדרך נס]. וכיון שהיה מהלך טבעי של ירידת ברד, א"כ היה בזה הפלאה מיוחדת במה שכל ההיקף של ארץ גושן היה ברד והיא מוצאת מכללם. אך קצת יל"ע, דלכאורה במכת ארבה יש ג"כ מענין זה, ויל"ע אם מכת ארבה שייכא בישראל כלל, דשמא לא היו להם שדות משלהם [ויש לדקדק ממה שאמרו י' ניסים נעשו לאבותינו במצרים].
ולפי"ז מתחזקת הקושיה דלעיל, דהיה להם למצרים ללמוד את הפלאת ישראל מאותן המכות שנצלו מהן בדרך נס ופלא.
א"א ללמוד את הפלאת ישראל ע"י הצלתם מן המכות
ויתכן לבאר, כי המכות שהיו שלא בסדר העולם, אינן ראויות שתהיינה אלא כעונש על אכזריות השעבוד, ואף דאחר שבאו ניסי המכות למצרים, המשכן הטבעי היה ראוי להזיק את ישראל, מ"מ אין למדין מכאן אלא את השגחת ה' בעולם, שאינו מעניש צדיק עם רשע. אך לא נוכל ללמוד את חיבתם של ישראל, שמופלים לטובה גם בעניינים שבסדר העולם הרגיל שאינם עונש, כנביחת הכלבים.
והוצרכה ידיעה זו לעמוד בטרם גאולתם של ישראל, כי היא שורש הגאולה. ונעוץ סופה בתחילתה, שנפתחה גאולתנו ב"כה אמר ה' בני בכרי ישראל" (שמות ד', כ"ב), והסתיימה ב"אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל".
הפלאת ישראל מן האומות – יסוד הגאולה
וכן אתה מוצא שעניין זה של העמדת ישראל נבדלים ומיוחדים – גם במקרה שהללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז – הוא שורש הגאולה, גם בנס פורים. דהא כשנהנו מסעודתו של אותו רשע נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה (מגילה י"ב.), אף שבדורות קדמונים היו עוונותיהם חמורים הרבה יותר, אך כל עוד היו נבדלים ועומדים לעצמם כעם לבדד ישכון, עדיין חוסים הם בצילו של מקום.
וגאולתם של ישראל לא באה להם אלא כשחזרו ונעשו לעם נפרד מן העמים, ואז גם כשהם חוטאים מקוים בהם "אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל".
והנה בעת שתקפו עלינו רעת רשעי ישראל בנגע ההתבוללות ברוח ההסכלה הארורה וסעיפיה, שלח דודי ידו מן החור, החור הזה המגדל שרצים (ראה שהש"ר ה', א'), ויולך ה' רוח עזה בכל העולם, ויָעֵר רוח הלאומיות בלב כל אומה ולשון, להעירם לשמר מנהגיהם, לשונם ולבושיהם, זאת הייתה לנו לשמר קצת מאשר בזכותם נגאלו, היינו שלא שינו שמם ולשונם (ויק"ר, אמור, ל"ב). והיינו ע"י ייחודם כעם לבדו, שע"י זה "היו ישראל מצוינים שם" (פסק"ז לק"ט דברים מ"ו.), כי היתה סיבה מאת ה' לקבץ נדחי ישראל לאדמתם. עוד חישב מחשבות להשיב לשון ישראל לתפארתה, וגם בזה סובב הרוח הנזכרת להחדירה אף בקרב נידחים שבעמו.
צא וראה התבונן קמעא, כי מעת אשר פעלה הרוח הזאת פעולתה, על סביבותיו שב הרוח, ושוב לא פשתה בעולם רוח הלאומיות בין הגויים. כי מעתה היתה הרוח רוח הסובלנות וביטול המחיצות, ליברליזם בלע"ז, שהיא אשר פועלת בימינו להרבות שנאת עשיו ליעקב בקרב עמים רבים, להחזיקנו ביד חזקה כ"עם לבדד". בינו נא זאת להלל ולהודות!
כמה מעלות טובות למקום עלינו שפדאנו מצרינו ומבקשי נפשינו, וקבצנו יחדיו, והביאנו לא"י, וגאלנו משעבוד מלכויות לבטל גזירת מדרסן ומרפסן של ישראל (ערש"י דניאל ח', י"ד), והשיבנו ללשון קדשו, ובנה ושכלל וכונן ארצו ונחלתו בכל מיני תיקון, וגאל נפשנו פדיון אחר פדיון מיד העומדים לכלותינו.
והוא ישוב ויגאלנו שנית ברחמיו לעיני כל חי, ויתן בלבנו אהבתו ויראתו והכח והחפץ והיכולת לבנות לו בית לשמו, ולהעמיד מלכותו בהר ציון משכן כבודו.