חודש ניסן. בניסן נגאלו, "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם" (מתוך נוסח ברכות קרית שמע של ערבית), ובניסן עתידים ליגאל.
הרבה יש לעיין ולכתוב בנושא הגאולה, ובכך עסקו רבות ועוד יעסקו, מעל במה זו.
אך כאן נשתדל לגעת בנושא יותר אישי הנלמד מתוך פרשות הגאולה.
בפרשיות התורה מתוארת עבודת שעבוד מצרים בכל קושיה המזעזע, עד אשר עמ"י צועקים מתוך קושי השעבוד הבלתי נסבל.
והנה, אחר יציאת מצרים, לא עוברים אלא ימים ספורים, ועמ"י מתגעגע למצרים כאילו שכח הכל! "ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים!" (שמות י"ד, י"ב). "…מי יתן מותנו ביד ה'… בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע…"(שם ט"ז, ג'), "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם…"(במדבר י"א, ה'). הגדילו לעשות דתן ואבירם באמרם: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש…!" (שם ט"ז, י"ג). איך יתכן הדבר הזה? לא עברו אלא ימים ספורים מיציאת מצרים, ונשכח כל עני מצרים, כל הצעקה והאנחה?!
נבוא לעמוד בעז"ה על דבר העולה מתוך הפרשות, דבר שיכול להוות לימוד לכלל החיים, ומתוכו נראה להבין את הנקודה הגורמת להתנהגות זו.
יציאת מצרים לא התרחשה ברגע אחד. כל מהלך היציאה היה תהליך ארוך ומורכב. ראשית מתארת התורה את הקושי, הצעקה והאנחה. אח"כ משה נשלח להודיע לעם שה' ראה את ענים, בתחילה מודיע להם על כך שיצאו מצרה ולרווחה, ואח"כ מוסיף את המטרה התכליתית "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים" [ראה בהרחבה במאמרו המצוין של הרב מנשה בן יוסף בגיליון שבט]. אח"כ באה תקופת המכות י"ב חודש, בהם עם ישראל מובדל ומופרד מהמצרים, בסופה נדרשים בני ישראל לבצע פעולה המנתקת אותם לנצח מהמצרים, למול, ולשחוט את תועבת מצרים לעיניהם, ורק אח"כ העם מוכן לצאת לחרות עולם, להתקדם לקבלת התורה, ולהיכנס לירש את הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו.
תבנית זו יכולה לשמש עבורנו כתבנית לצורה בה נעשה באדם שינוי אמיתי. בתחילה עליו להבין שהמצב הנוכחי אינו יכול להמשיך. בכך נוצר הרצון הראשוני לשנות את המצב. אך אם אין לו תקווה שאכן ישנה אפשרות לשינוי – לא יחול שום דבר. ע"כ יש להציב מגמה, להעמיד חזון אשר נותן תקווה ושאיפה לשינוי. אך עדיין קשה עד מאוד לאדם לשנות את המציאות אליה הוא מורגל. ע"כ יש צורך בתקופה של החדרת ההבנה, שהמצב הקיים אינו המצב הטבעי, וליצור הבדלה בין האדם למציאות הקיימת. ובבוא הרגע בה האדם מוכן – יש לעשות צעד משמעותי של שינוי בלתי הפיך, של התנתקות מהמצב הישן, ואז לעבור למצב הרצוי ולהתקדם בו לבניה אמיתית ויציבה.
אך הדבר שעלול להיות לרועץ ולעצור את ההתקדמות ואת היציאה לחרות המוחלטת, עומד בנקודת השאיפה. אם כל הרצון מסתכם בכך "שלא יהיה כ"כ רע" – אזי כאשר המצב משתפר במעט, והמציאות הופכת להיות "נסבלת", הרי שחוזר האדם להרגליו הישנים, ולשעבוד בו היה נתון. ואם קורה ונתקל הוא בקשיים במצבו החדש – לא צריכא למימר, שאין בו אפילו מעט תעצומות ע"מ להתגבר עליהם, והרי הוא חוזר ומתגעגע למצבו הישן, ממנו נמלט בעור שיניו, וזוכר אותו כטוב ונוח.
שכך דרכו של יצה"ר, "שאור שבעיסה" – מעט קושי ומאמץ גורם לכל השפע והטוב להחמיץ ולהתקלקל. גורם לאדם להתאוות למה שחסר. ואף שבאמת המציאות אליה הוא מתגעגע לא הייתה נעימה כלל ועיקר – דואג היצר להשכיח מליבו את הרע וממקד אותו בטוב. ההיפך ממה שעושה הוא לגבי המציאות העכשווית, שם מגמד הוא את הטוב וממקד את האדם בחסר, עד שכל ימיו מכאובים, הוא אשר אמר שלמה – "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה" (קהלת ז', י').
וזה אשר קרה לעם המלינים והמתלוננים. מגמת פניהם, השאיפה והחזון אשר הניעה אותם לצאת, הייתה ההיחלצות מקושי השעבוד בלבד, וההליכה לאר"י הייתה רק למען "ארץ זבת חלב ודבש", בלא שהעמידו מעליה את הקומה השניה, המגמה התכליתית, הרוחנית – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים" (שמות ו', ז'), ורק מתוך כך – "והבאתי אתכם אל הארץ" (שם ח').
ע"כ בבוא מצב שאינו מתאים לרצון למענו יצאו – טוענים הם 'מקח טעות!'. "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו!" (במדבר ט"ז, י"ד). וכאשר מתברר שהביאה לארץ כרוכה במלחמה בנפילים – מיד הכל נשכח, וטוענים הם – "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז הלא טוב לנו שוב מצרימה!" (במדבר י"ד, ג'). והלא הדברים זועקים! וכי במצרים לא נפלו בחרב, לא היו הם נשיהם וטפם לבז?? לא נאנחו מהעבודה ויזעקו?
וזה מה שעונה להם כלב, הדבק בשאיפה התכליתית, שעבורו יציאת מצרים אינה רק הטבת חיי עוה"ז, אלא לתכלית של "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך" (שמות ט"ו, י"ז) – "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. אך בה' אל תמרדו.. וה' אתנו – אל תראום!" (במדבר י"ד, ח' – ט'). הארץ אכן זבת חלב ודבש היא, אך לא זה העיקר! העיקר הוא שה' רוצה לתת לנו את הארץ, להיות לנו לאלקים. וכשכך הם פני הדברים – כשהחזון והשאיפה גדולים הרבה מעבר לנוחות ומעט שלווה – אין ממה לירוא. ממבט כזה זוכים לשלווה אמיתית של ביטחון. הפחדים והגעגועים השקריים של היצר אינם נשמעים ואינם נוגעים כלל בלב ובנפש. כי האדם יוצא מתחת יד יצרו, מתחת למאסר החומר הכובל את האדם לחוסר העמל וההתמודדות, והרי הוא בן חורין. נפשו נפדית מבית העבדים של 'שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות'.
ואף אנו, עלינו ללמוד מכך. אם מטרת בואנו לארץ ישראל היא להימלט מפרעות הגלות, ולשבת בשלווה ונחת, הרי שבבוא עלינו חלילה ייסורים שבהם נקנית אר"י, כאשר המצב בארץ מפחיד יותר מאשר בחו"ל, עלול היצר להציף בנו מחשבות זרות, שחלילה בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארצות נכר והביאנו הנה. אך כאשר המגמה ברורה, כאשר אנו חדורים בביטחון בטוב ה' ובשליטתו על כל המציאות, כאשר אנו מאמינים כי "לא איש א-ל ויכזב" (במדבר כ"ג, י"ט), לא תעלה על דעתנו שה' הביאנו לארצו ע"מ להטעות אותנו ולשטות בנו, או להחטיא אותנו או לפגוע בנו, חלילה. אלא, להיפך! מאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותינו, הוציא ה' אותנו מכל הארצות, לחדש את הברית עמנו, למול את ליבנו לאהבתו, להטיב אותנו ולהרבות אותנו מאבותינו, כמו שהבטיחנו על יד נביאיו. "ואני אהיה להם לאלקים ועבדי דוד נשיא בתוכם.. וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים" (יחזקאל ל"ד, כ"ד) "…כה אמר ה' אלקים הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם.. והבאתי אותם אל אדמתם.. ולא יטמאו עוד.. ובכל פשעיהם.. וטהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים. ועבדי דוד מלך עליהם.. ובמשפטי ילכו וחקותי ישמרו ועשו אותם. וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב.. וישבו בה הם ובניהם ובני בניהם עד עולם.. וכרתי להם ברית שלום, ברית עולם.. ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם. והיה משכני עליהם והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם. וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם" (שם ל"ז, כ' – כ"ח).