עליית הרמב"ן לירושלם
בין כל מוני המצוות מבין הראשונים, היה הרמב"ן הראשון המונה במפורש את מצות ישוב ארץ ישראל כמצות עשה מן התורה, ובהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם הוא מוסיף מצוה זו.
"שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אמרו להם "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם". ופרט אותה להם במצוה הזו כולה בגבוליה ומצריה, כמו שאמר "ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים" וגו' שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצוה, אמרו יתעלה בענין המרגלים "עלה רש כאשר דבר ה' לך אל תירא ואל תחת',' ואמרו עוד "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם", וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב "ותמרו את פי ה"' וכן "לא שמעתם" – הוראה שהיא מצוה, לא יעוד והבטחה, וזו היא שחכמים קוראים אותה מלחמת מצוה".
"ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת ז' עממין שנצטוו לאבדם שנאמר "החרם תחרימם", אין הדבר כן, שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות, וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם… נצטוינו אנו לבוא בארץ ולכבוש הערים ולהושיב בהם שבטינו, וכן אחרי הכריתנו העמים, אם רצו שבטינו לעזבה ולכבוש להם ארץ שנער או ארץ אשור וזולתם מן המקומות – אינם רשאים, שנצטוינו בכבושה ובישיבתה, ומאמרם "מלחמת יהושע לכבוש" תבין כי המצוה הזו היא הכיבוש, וכן אמרו בספרי… הרי נצטוינו בכבוש בכל הדורות".
"ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגים בה, והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו "כל היוצא ממנה ודר בחו"ל יהא בעיניך כעובד ע"ז… וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה, הכל ממצות עשה הוא, שנצטוינו לרשת את הארץ לשבת בה, אם כן היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד ממקומות הרבה".
על הפסוק "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג) הוא כותב: "על דעתי זו מצות עשה הוא יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתכם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתם ולהתישב שם, יעברו על מצוות ה'… בכאן נצטוינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה הוא מצות עשה, ויחזור המצוה הזו במקומות רבים".
כלומר מצות א"י אינה מתקיימת רק בהתישבות אישית של יחיד או יחידים, כי אם בעיקר על ידי התישבות של כיבוש ובנין וגאולת השממה. הוא מזכיר ענין זה פעמים רבות, בספרי חידושיו על התורה ועל הש"ס, ואף בדרשותיו שנשא באזני הצבור בבית הכנסת שלו בגירונדי.
אף הוא קושר את מצות ישוב א"י עם מצוות התורה וקביעת בית דין עליון על העם שיפסוק וידריך בדרך התורה והמצוות. באחת מדרשותיו שנשא בראש השנה הוא מעודד את קהל שומעיו לתשובה ומעשים טובים, כי אלה הזוכים לשבת לפני הקב"ה בארצו, הם כרואים פני המלך, שצריכים להיות זהירים בכבודו של מלך ביותר, ואם ממרים בו כאילו מכעיסים את המלך בפלטרין שלו, כי ארץ ישראל היא נחלת ה' המיוחדת לו. בדבריו הגדיל את ערך ישיבת א"י השקולה כנגד כל המצוות "וזה מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי נעשיתי כעורב על בני אכזרי על בנותי".
אך לא רק על הבחינה ההלכתית דיבר. בספריו הוא מרבה בשבחה של ארץ ישראל הטובה "שהאויר טוב ויפה לבני אדם וכל טוב ימצא בה, רחבות שפלה ועמק ומישור גדולים וטובים… שהיא ארץ מקנה שיש בה מרעה טוב והמים יפים, ויגדל החלב בבהמות, שפירותיה שמנים ומתוקים עד שתזוב כלה כדבש מהם" (שמות ג'). בעיקר הוא הרבה לדבר על קדושת ארץ ישראל שהיא "נחלת ה" (בראשית יב) "כי ה' הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע… אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו" (ויקרא יח). "בחו"ל אף על פי שהכל לשם הנכבד אין בה טהרה שלמה" (שם פסוק כה).
"משפט סדום" – הוא כותב בפירושו לבראשית י"ט – היתה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה', ואינה סובלת אנשי תועבות. וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבותם – הקדימה וקאה את העם הזה שהיו רעים מכלם לשמים ולבריות, ושממו עליה השמים והארץ, והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו, ודאג הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים ליורשה… כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'".
ומשום כך "החמיר הכתוב בעריות בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות, והנה העריות חובת הגוף ואינו תלויות בארץ, אבל סוד הדבר כי… ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו… והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו… והפרשה הזכיר "כמעשה ארץ מצרים", ולא תקיא אותם ארץ מצרים ולא שאר ארצות הגויים את גוייהם, אבל הענין כולו למעלת הארץ וקדושתה".
אך הוא לא היה רק נאה דורש, הוא היה גם נאה מקיים, ושימש בעצמו דוגמה אישית ומופת לאחרים. אש האהבה לירושלם ליהטה בתוכו, והוא עזב אחריו את עיר מולדתו בה ישב בכבודו של עולם, את ביתו ורכושו, את מעמדו המבוסס בתוך עמו ומשפחתו, ועלה לירושלם השוממה, ודוקא בתקופתה הקשה ביותר, בשעת חורבנה ושממתה.
ביום ט' אלול שנת ה' אלפים כ"ז עלה הרמב"ן לארץ והוא אז בן שבעים ושלש. הדרך מספרד לישראל עברה דרך מדינות שהיו באותם הימים משובשות בגייסות, דרך הים היתה רצופה תלאות והרפתקאות. במסעו על הים חיבר את "תפלת הים" הנודעת שלו, המביעה את רחשי לבו בנסיעתו לארץ הקודש לנוכח גבורות ה' ונפלאותיו.
לפני עלייתו ארצה נפרד מקהל עדתו בדרשה שנשא בחג הסוכות של שנת ה"א כ"ד. הוא אמר להם כי אברהם אבינו נולד בכותא והמלך שפחד פן יסיר את לב יושבי הארץ מאמונתם ויעבירם לאמונתו החדשה – גירשו מן הארץ, ואז הלך אברהם לארץ ישראל. בדבריו אלה רמז גם על הסכנה הנשקפת לו בגלל הויכוח שלו בעניני אמונות ודיעות עם המומר פאבלו כריסטיאני, שממנה יצא בנצחון ישראל, אלא ששונאי ישראל העלילו עליו כי בדבריו פגע בכבוד הדת הנוצרית. בדרשתו האריך לדבר בשבח ארץ ישראל ומצות ישובה ועודד אותם לתמוך בעולים לירושלם (קיימת גם השערה כי "קופת רמבעה"נ" אינה כלל על שמו של רבי מאיר בעל הנס, אלא שיבוש מ"קופת רמב"ן" שנוסדה על ידו כקרן עזרה ותמיכה ביושבי א"י).
הנעשה בירושלם ובארץ בכלל לא היה סוד בשבילו. מבקרים ועוברי אורח לא חסרו בימים ההם. הם הגיעו גם לירושלם, ובשובם סיפרו על החורבן הגדול והשממה שמצאו בארץ, דבריהם ומכתביהם של אלה משמשים עד היום חומר מהימן ללימוד תולדות הארץ בימים ההם. כל התלאות העוברות על הארץ אינן מרתיעות אותו כלל, להיפך הוא רואה קו אופי מיוחד לארץ בימי גלותה, ואפילו סימן טוב. על כך הוא כותב בפירושו על ויקרא, שחובר כולו, או לפחות הושלם סופית בארץ.
על הפסוק "והשימותי אני את הארץ" (ויקרא כו) הוא כותב: "היא בשורה טובה בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבנו, וגם היא ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה, ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכלם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".
בכל זאת לא נמצאו אז אמיצי לב שיעיזו לעלות לארץ ישראל כדי להתישב ולהשתקע בה. היחידי היה הרמב"ן שעלה על מנת לבנות את הארץ ולהחיותה. (המשך הפרק יבוא בעזה"י).