מצות עשה מן התורה לזכור מעשיו הרעים של עמלק, שנא' זכור את עשה לך עמלק, ואמרו חז"ל (מגילה יח. ספרי סו"פ כי תצא) "זכור בפה לא תשכח בלב". והמצוה אינה זכירה בעלמא, אלא זכירה זו היא זכירה שצריכה להביא לידי מעשה, וכמו שהתורה אומרת אחר זכור את אשר עשה לך עמלק וכו' תמחה את זכר עמלק, שהזכירה צריכה להביא אותנו לשנוא את העמלק – שנאה כ"כ גדולה, שנרצה להאביד את הרשעים את עמלק מן העולם, ומתי שיבוא לידינו נקיימה. וכ"כ הרמב"ם (סה"מ מצוה קפ"ט), וז"ל – "שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו, ולשנוא אותו בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו…" – עי"ש עוד, וכ"כ הרמב"ן (בפירוש התורה) וז"ל – "לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים…" – עי"ש. ואע"פ שיש דרשות וענינים שאפשר ללמוד ממצוה זו, כגון כלפי עמלק שבלב או כנגד היצה"ר או כנגד הרשעים, מצות העשה מן התורה היא לזכור את מעשיהם הרעים של העם ששמו עמלק, ויש אנשים בעולם היום שהם מזרעו, שאותם אנחנו צריכים לרצות להאביד מהעולם.
ויש לשאול מה הדין לגבי אומות שהרשיעו לישראל כ"כ בצורה אכזרית שלא היה כמותה מעולם, כגון מעשיהם של הגרמנים הרשעים[1], שודאי מעשיהם הם בכלל מעשה עמלק, האם הם בכלל עמלק שצריך ג"כ לזכור מעשיהם הרעים, כדי שמתי שנזכה נעשה בהם נקמה גדולה מאוד, עכ"פ לענין הרחבת המצוה, או שמא אין לנו אלא ציווי הכתוב לאומה ההיא בלבד.
ומ"מ גם אם אינו בכלל מצות "זכור" – ודאי שאנו מצפים ליום הגדול בו נזכה לנקום[2] באומה ההיא שהרשיעו כ"כ לישראל, וכן מצינו לרבותינו הראשונים שתקנו תפלת אב הרחמים שאומרים אותה בכל שבת לזכור מעשיהם של הפורעים במסעי הצלב, וכמו שאמורים "וינקום נקמת דם עבדיו השפוך…", ואע"פ שעברו כמה מאות בשנים מאז, והם כבר אינם קיימים אלא בני בניהם, עדיין כבודו של הקב"ה וכבודם של ישראל לא יתעלה עד שיעשה בזרעם נקמה. וכדי שלא יהיה ספק באיזו נקמה מדובר, מסיימים בתפלת אב הרחמים – "ידין בגוים מלא גויות, מחץ ראש על ארץ רבה, מנחל בדרך ישתה, על כן ירים ראש" (תהילים פרק ק"י), ופי' הרד"ק – "מלא גויות כלומר פגרים מתים. מנחל בדרך ישתה, כל כך הפיל חללים עד שהלך נחל מִדָּמָם".
הקוראים היקרים יכולים לשלוח את תשובתם למערכת העלון במייל yyy7@neto.bezeqint.net או למספר הפקס 077-3180775.
תקציר השאלה מהחודש הקודם
דעת הרמב"ם (תרומות פ"א הל' ה' והל' כ"ו) שקדושה שניה [של עזרא בזמן בית שני] קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ולכן קדושת הארץ לענין מצוות התלויות היא מדאורייתא, אלא שהוא סובר מכל מקום כי חלה ותרומה בזמן הזה תוקפן אינו אלא מדרבנן משום דבעינן 'ביאת כולכם', ובעלית עזרא לא עלו כולם אלא מקצתם, וכ"כ השו"ע (יו"ד של"א ב'). ושאלנו על כך שהיום, כשאנו קרובים לזמן בו יהיו רוב ישראל בארץ ישראל – האם אז יהיה חיוב חלה ותרומה מדאורייתא לדעת הרמב"ם והשו"ע, או שמא כיון שבזמן הקדושה שקידש עזרא לא היו רוב ישראל עליה ממילא, גם אם יהיו אח"כ רוב ישראל עליה זה לא יועיל, גם י"ל האם כל עוד שלא יחזרו עשרת השבטים לא יהיה לזה דין רוב ישראל, וכמ"ש הרמב"ן.
תשובת הרב מנחם לישנסקי מבני ברק
א. הכותב הניח בשאלתו באופן פשוט שלדעת הראשונים דקדושה שניה בטלה תרו"מ מדרבנן גם אחר שיהיו רוב יושביה עליה. ויש להעיר שאין הדבר פשוט כ"כ, שכן אחר שעזרנו א-להינו לכבוש את א"י מיד הגויים וכיום א"י נמצאת בשלטון עמ"י, הרי הקדושה חזרה, וכמו שעזרא קידש. ויש שרצו לומר, שכיון שהשלטון אינו מגדיר את עצמו כשלטון יהודי וכבשו את הארץ עבור 'כל אזרחיה' [ערבים, רוסים, אריתיראים וכדו'], אינו נחשב כיבוש של עם ישראל, אך מאידך סו"ס אפילו הרשעים הגדולים ביותר עדיין חוששים שלא יהיה רוב ערבי בארץ ואינם מעלים על דעתם למנות לראשות הממשלה ערבי, וצ"ע.
ב. בעיקר נידונו יש להעיר, שדעת ה'ציץ אליעזר' [חלק י סימן א], שאם יש ס"ר כבר חשיב 'ביאת כולכם' – עיי"ש שהאריך בזה.
[1] הדברים ידועים שאין הדברים אמורים על הגרמנים של היום שהם מתורבתים ונאורים ואוהבי אדם ובהמה מאוד, שהרי הם תורמים מליוני יורו למען זכויות הפלשתינים המסכנים, ולמען לא יבנה שום בית יהודי על קרקע שיש ספק ספיקא שמא פעם אולי הייתה שייכת לערבי ועוד כהנה רבות.
[2] ודאי שנקמה זו בדרכי נועם ושלום היא, והדברים ידועים.