[א]התקופה הרת גורל הייתה, מדינות ענק נכבשות[1] והשלטון בארץ ישראל מחליף ידיים בין האימפריות. חיוך משמים נשלח בדמות פקודת ממשלת הוד מלכותו הרואה בחיוב עליית יהודים לארץ ישראל[2], השמועות עשו להן כנפיים בכל כלי המדיה[3] והתארגנויות ספונטניות של תנועות חובבי ציון צצו כפטריות אחר הגשם[4], קופות המיועדות לבני ירושלים שע"י כולל שומרי החומות הציפו את כל בתי ישראל שבגולה כאשר כל קהילה סומכת ידי העולים מקרבה[5], והעם כולו נרתם למשימת ההתיישבות החדשה בארץ החרבה.
הפעולה החשובה ביותר שעמדה לנגד עיני רבני חובבי ציון מקימי היישוב, הייתה השבת העבודה ובנין המקדש, תוך הסתמכות על חפירות ארכיאולוגיות שתגלינה את יסודות הבנין ומיקומו[6]. תרומות רבות גויסו למטרה נעלה זו ממקורות שונים, אם כי תוכניות הבניה נעשו מתוך חששות כבדים מתגובת ערביי האזור[7].
אך לא רק מכשולים מידי הערבים ומיד תושבי השומרון ורבת עמון עמדו בדרכם, גם בתוך אחינו בני ישראל לא קלה הייתה פעולתם. פולמוס ציבורי רחב התלווה לכל פעולותיהם, כשרבים מסרבים להצטרף למהפכה החדשה, הללו אומרים: "וכי זוהי צורתה של הגאולה, והלא גאולתנו ע"י ניסים צריכה היא לבוא כמשמעות הפסוקים "עד יעבור עמך ה' עד יעבור…" המדברים בגאולה העתידה"[8]. "וכי אלו פניה של גאולה, כשגם עתה אחר התיישבותנו בארץ אבותינו אנו זקוקים לאישור המעצמה העולמית עבור ערכינו החשובים מכל?!"[9] "וכי גאולתנו לא ע"י צדיקים תבוא?!"[10] "ועוד הלא כבר אמר ירמיהו: 'בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם'[11], ואיך נעלה בטרם ביאת משיחנו כשלא קבלנו בנבואה שעכשיו הוא זמן הפקידה והבנין שדברו בו הנביאים?".
עוד טענו המערערים: "ידועים דברי רבותינו[12], כי ג' שבועות הושבענו שלא לעלות בחומה, והיינו בקיבוץ ישראל, והשבועה השנייה שלא ימרדו באומות, והשלישית שלא ידחקו את הקץ. וכי עליה זו לא בחומה נעשית? ובעליה זו מתגרים העולים בכל יושביה הערביים של ארץ הקודש, ואף כשבאים הם להשתתף עמהם בבנין דוחים אותם[13] מתוך חשדנות שכוונתם להזיק כגייס חמישי פנימי[14], וכי לא מרידה והתגרות באומות היא? ומה שאינם מחכים למלך המשיח שיבוא ויגאלנו – וכי אין זו דחיקת הקץ?!".
מנגד משיבים הבונים: רשיון האומות הוא הוא הפקידה אשר פקד ה' את עמו, ומחמת כן גם אין כאן מרידה וגם לא עליה בחומה, כי אין עניין שבועה זו אלא שלא לעלות בכח וביד חזקה, ובעליה זו, שלא נעשית בדרך מלחמה עם אדוני הארץ הרשמיים – אין כאן עליה בחומה. הערביים יושבי הארץ אינם אדוני המקום ואף אינם בגדר רשע שהשעה משחקת לו שאסור להתגרות בו. ואין הדבר חשוב דחיקת הקץ כשאנו רואים בעינינו שכבר בא הקץ.
הויכוחים ומלחמות היהודים היו מתמשכים אלמלא פעילות זדונית שהפסיקה את הבניה. איגוד שונאי ישראל שע"י כלל אומות המזרח התיכון[15], אשר לא הצליחו בניסיונות ההפחדה[16], פעלו את פעולתם בהעברת שלמונים ללוביסטים וגורמים בעלי השפעה במסדרונות השלטון[17], וכשעל המלאכה המרושעת מנצחים גורמים אנטישמיים מובהקים[18], מעשה שטן הצליח שלא לאפשר את עיקר בנין היישוב היהודי. לחצים אלו הביאו להחלטת ממשלת הוד מלכותו לסגת מההצהרה הקודמת ולפתוח במדיניות המגבילה את זכויות היהודים בארץ אבותיהם. מתוך הכרת נחישות היהודים לבנין, לא הסתפקו השלטונות בחקיקת התקנות החדשות. פלוגות צבא הובאו במיוחד לארץ ישראל למנוע את המשך ההתפתחות והבנין בכח הזרוע[19].
אך שוב כעבור שנים מספר נקעה נפש העם, ובאו יהודי היישוב הישן לבנות את הבנין למרות איסור השלטונות. כעת גבל הדבר בסכנת נפשות ובהתגרות ממשית בשלטונות. ויכוח עז פרץ בתוך העם, כשרוב העם מצדדים במניעת חיכוכים מיותרים עם השלטון, כל עוד לא הגיע עת הגאולה[20].
לעומתם טענו מצדדי הבנין, כי הנבואות וההבטחות שנאמרו ונתפרשו ע"י החכמים אינם מותירים מקום לספק, שהגיע זמן הגאולה[21], ואם יש בידינו הכח והיכולת הגשמיים לעשות זאת בפועל, אות הוא כי על כך התנבאו הנביאים. ועוד, שהרי אנו מחויבים לבנות בית לאלקינו כמצווה עלינו בתורה, וכל שאין הסכנה ברורה ומוחשית – אין לנו לחשב חשבונות רחוקים עתידיים של סכנה רחוקה, ולהבטל מן המצווה הזאת.
מנגד משיבים הקנאים: "הנסתרות לה' אלוקינו, ואנחנו לא נדע ביאור נבואות הקיצין, וכמה פירושים יסבלו בכוונותיהם, ואף בפשוטם יש מהם שאינם מדברים אלא על אפשרות חזרת היישוב[22] ולא על הרמת קרן ישראל בשלמותה, וכבר ראינו שאפילו דניאל חישב וטעה[23], ואיך נבוא אנו אזובי הקיר בדור שפל זה, ואין לנו אלא לקיים דברי חכמים כפשוטם וכלשונו של חבקוק[24] 'אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר'. וכ"ש במצב זה, שהשלטונות אסרו את המשך הבנין – איך נעשה כן ונחייב ראשנו למלכות, 'וחי בהם' אמרה תורה ולא שימות בהם. ודבר זה וודאי בכלל ג' השבועות הוא, והעובר עליהם הרי מתיר הקב"ה את בשרו כצבאים וכאיילות השדה[25]. מי יודע אם גזירת הכליון הנוראה שבאה עלינו לאחרונה מיד זרע עמלק הידועים ימ"ש, ולולי ה' שעמד לנו כמעט ואבד זכר שונאיהם של ישראל – מי יודע אם לא באה עלינו מחמת אותה הפרת ג' שבועות שבתחילת הבנין"[26].
הויכוח שפרץ הובא להכרעת גדולי חכמי ישראל, אשר שאלת פיהם בימים ההם היא אשר ישאל איש בדבר האלקים[27]. תשובתם לא אחרה, תוך גערה בלתי מוסתרת – "אתם אומרים שלא הגיע העת לגאולה?! האם סבורים אתם שזהו הזמן לשבת לכם מסתתרים בבתיכם כשנחלת ה' חרבה?!"[28]. וכך, בגיבוי גדולי החכמים, קיבל הבנין את תנופתו למורת רוח אויבי ישראל.
חיזוק רב קבלו הבונים מידי חכמים אלו, אשר ברוח קדשם הביאו דבר ה' ברמה לחזק הלבבות במלאכת הבנין[29].
תגובת השלטונות הצפויה אף היא לא אחרה לבוא, הנציב העליון האזורי בכבודו ובעצמו הופיע להזהיר אזהרות נמרצות שלא להפר את הססטוס קוו האזורי, תוך שהוא מזהיר כי הפרות אלו תתפרשנה ע"י השלטונות כהכרזת מלחמה על ממשלת הוד מלכותו[30]. גם שונאי ישראל לא טמנו ידיהם בצלחת, ובעוד הלחץ מופעל פתחו באיומים ובאיסוף מידע אישי על כל השותפים במרד[31]. ברם בסייעתא מופלאה משמיא, הנהגת העולים לא שתה ליבה אל דבריו, והיו דוחים דבריו בלך ושוב תוך כדי שתדלנות נמרצת בחצר ממשלת הוד מלכותו[32].
התמדת הבונים ושקידתם במלאכתם עשתה פרי למעלה ולמטה, וניתן בלב המלכות עליהם לטובה לאשר ואף לסייע בידם בבנינם.
בעת ההיא, על-אף חיזוק היישוב והבנין, עדיין לא הוחזקה הארץ ביד ישראל. החונטה המשפטית השלטת כולה לא הייתה ביד ישראל ולא הוכפפה לדיני התורה, וממילא עדיין לא התקוממה מדינה יהודית בארץ הקודש.
עם התגברות הבניה והתחדשות הישוב, ותוך השתדלות[33] בחלונות הגבוהים במסדרונות השלטון, ניתן הכח ביד ראש חכמי ישראל[34] למסד את השלטון בארץ ע"י פתיחת בתי משפט ובתי תלמוד להוראה להודיע חוקי התורה[35], תוך שימוש בסמכויות אכיפה נרחבות שהתקבלו מכח המלכות. זאת, שעה שבמקביל מוקמים מועצה בעלת סמכות חקיקה וענישה בממון ובנפש, מוסדות משטרה ושב"ס[36], תוך שהממשלה עצמה מפקחת על אכיפת תקנות הרבנות הרשמית החדשה[37].
התחיה המדינית הביאה בכנפיה גם את התגברות העלייה השניה והעיקרית בפעילותו הנמרצת של גדול הרבנים הנזכר[38], ואף נתנה את אותותיה בתמיכה תקציבית משמעותית שהועברה ממשרד האוצר המלכותי עבור מוסדות הקודש בארץ ישראל[39].
שיירת המעפילים עשתה את דרכה בדרכים עתירות סכנה, אך מאחר וגדול הרבנים התבייש לבקש מהממשלה הגנה צבאית לאחר דבריו אליהם כי משמים שומרים על יראי ה', אזי לשם ביטחונם האישי פעלו רק ע"י תפילה ותענית, שברחמי שמים התקבלו לרצון[40].
תחיה מדינית זו, היא היא אשר נתנה את התוקף לחזקת העולים בקרקעות המדינה, והיא זו שהחילה עליהם את הריבונות הישראלית הנצרכת לקיום מצוותיה[41].
כל אותה העת היה מצבם הרוחני של המתיישבים בדיוטא התחתונה, רבים מהיהודים העולים היו מתבוללים של ממש עושי כל תועבה[42], בפרט בין ראשי המערכות השלטוניות[43], ואף במשפחות היפות והטובות שבין גדולי וצדיקי הדור ממש פשה הנגע הרע הזה[44]. רבים מגדולי החכמים לא הצטרפו לעליות אלו, מי מחמת זקנותו[45] ומי מחמת הרמה התורנית של הישיבות שהייתה גבוהה יותר בחו"ל[46]. כמו"כ רבים מהמשפחות היותר מיוחסות נותרו בארץ נכר[47] משיקול כזה או אחר. שנים רבות לאחר מכן היו מגדולי החכמים שונאים לבני חו"ל בעבור זאת, בהאשימם אותם במדרגה הרוחנית השפלה לה זכה היישוב המתחדש[48].
ראשי העם העוסקים במלאכת הבנין, שנתוודעו, לפתע[49], למצבם הרוחני הירוד של העם העולים, פנו לפעול בכח השלטון המעשי הזה שניתן בידם, ותוך שימוש בהתראות על ענישה מחמירה[50], כונסו עצרות תשובה[51], בהן נדרשו הנאספים דרישות ממוקדות ונחרצות אישיות וציבוריות, והועמד העם על תיקונו כממלכת כהנים וגוי קדוש.
***
שנים רבות אחר הקמת היישוב המדיני והרוחני על בוריו, עדיין לא התבסס מצבה הגשמי של הארץ ע"י יישוב חזק ואיתן היושב בערים נאות ומוגנות[52]. גדולי החכמים שבחו"ל, אשר שמע חרפת היישוב ובזיונו בא עדיהם[53] – לא נתן הדבר מנוח ללבם הטהור. בתפילה ובזעקה[54], בתחנונים ובהשתדלות[55] הושג רשיון השלטונות[56] לשיקום היישוב באופן חזק ונאה, למורת רוח אויבי העם[57].
נציב עליון חדש התמנה על העם היושב בציון, שבניגוד לקודמיו בתפקיד לא פנה אל מנעמי השלטון והפנה את כל מעייניו לתיקון ענייני המדינה ובנין העיר[58].
כדי לעורר לב העם למלאכת שיקום ובנין העיר, נעשה שימוש יעיל בפעולות פרובוקטיביות שונות שנעשו במחשך לילה ע"י הנציב העליון בכבודו ובעצמו. לימים נודעו הפרובוקציות המפורסמות שנעשו בשער הגיא ובשער האשפות בימים ההם[59].
לא בקלות נעשו הפעולות להגנת הישוב וחיזוק הבטחון. הפלסטינים עם אנשי הערים השכנות ערב ועבר הירדן, רבת עמון ויושבי השומרון ועוד, אשר חפצו אף הם בזכויות בירושלים[60], פעלו בכל דרך להחלשת העם ורפיון ידיהם. רבים מאנשי השמאל הישראלי חברו אף הם לפעולות האויב ולנתינת מורך בלב הבונים[61].
האויבים פעלו בכל אמצעי החל מנסיונות ליצנות ושחוק פומביים[62] ושכנוע על חוסר ההגיון בסברה, לפיה הערבים המקומיים יניחו להם בבנינם[63], עבור דרך זעקות "שלטון החוק"[64] וכלה בנסיונות "השתלבות" כביכול בשיקום העיר, שנדחו בתקיפות ע"י הבונים[65].
גם בקרב היהודים העולים העשירים היו שנמנעו מלשאת בעול עבודת ה' ולסייע במלאכת הקודש[66]. אפשר שהיו מפקפקים בתועלת מלאכה זו, ומסתמכים על נבואת זכריה – "ואני אהיה לה חומת אש סביב"[67], אותה הבינו כאילו באה לומר, כי אין לנו צורך בבנין של אבנים.
עלית מדרגה נרשמה כשהתקפות הערבים המילוליות השתדרגו לנסיונות ביצוע פעילות טרור ורצח, מה שהפך את נסיון בנין העיר לסכנת נפשות מוחשית[68].
למרות הסיכון הממשי שהיה כרוך בבנין, לא חדלו הבונים ממלאכתם, כשפניהם למעלה בתפילה, וידיהם אוחזות כלי מלחמה[69]. אברכי משי שקדנים ועמלי תורה מתוך הדחק העמידו עצמם בלוע הארי, כשהם הופכים עצמם לפועלי בנין כשנשקם חגור במתניהם, וחבריהם חסידים ואנשי מעשה מגוננים בגופם ובכלי מלחמה שבידיהם על הפועלים בוני העיר מיד חילות יושבי הארץ הבאים עליהם מזוינים[70]. כך פעלו ללא הפוגה בבניה מהשכם בבוקר ועד ליל[71], כשאף בלילות אינם זונחים לרגע את נשקם מידיהם ועומדים על המשמר מיד מבקשי נפשם. בעוז רוחם ללא פחד וללא מורא נצבו מעטים מול רבים, כשהם רואים במלחמתם זו מלחמה על חיי בניהם ובני ביתם[72], ומשימים בטחונם באלוקי השמים[73].
יצוין, כי באותם הימים, מערכת הביטחון כולה – החל מהפיקוד המדיני העליון ועד מפקדי השטח – הייתה נשלטת בידי יראי ה' מובהקים, ובשירות במשמר אזרחי זה לא היה משום פריצת גדרי ההתבדלות מהרשעים, או משום חשש כלשהו להשפעה רוחנית שלילית.
עם ההתקדמות בהשלמת הבנין, פנו ראשי העם לעסוק ביישום רפורמה חברתית מקיפה, מיגור העסקה פוגענית ע"י טייקונים והתנהלות דורסנית של הבנקים וכרישי הנדל"ן, בטחון תזונתי לשכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, הסדרי חוב נדיבים ותספורות בהסכמה לחדלי פרעון העוסקים בבנין הארץ[74] וכו' וכו', והכל ע"פ דעת גדולי התורה בדרכי החסד המשפט והצדקה, כיאה לעם אלוקי אברהם[75].
נסיונות ההתנכלות וההפחדה הלכו וגברו עם התחזקות הבנין והתעצמות המדינה החדשה[76], רשעים שבישראל[77] עם ארגוני השמאל שבאותו הדור[78] בעידוד "רבנים" מתחזים[79] וגורמים שונים הניזונים מתרומותיהם של אויבי ישראל עבור פעולות ההפחדה הציבורית היומיומית[80], פעלו להכניס מורך ורפיון בטענה כי לא כדאי הוא בנין ירושלים לסכן נפשות בעבורו, כשהם מרבים לספר בשבח ההנהגה הערבית המקומית וטובותיה[81], אחדים מהמתחזים לאנשי שלום בוני העיר, טרחו בדאגה מזויפת לראשי הבונים, למען הסתתרותם הזמנית בטענות בטחוניות שונות[82], תוך תקווה שהדבר יביא להקפאה זמנית או לנזק כלשהו למלאכת הבנין.
ברוך שמסר עולמו לשומרים, וגדולי מנהיגי ישראל אשר מפיהם אנו חיים, נחלצו לחזק את העם בכל עת רפיון לעמוד בעוז בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו[83], וכך במסירות נפשם ובמאמצים אדירים יומם ולילה ללא הפוגה פעלו אבותינו את הבנין, לקומם חומות ירושלים ולשוב שבות ציון.
מעניין לציין, כי בדומה לחגיגת חנוכת מזבח שלמה[84] ומזבח זרובבל[85], שנחנכו בתקופת חגי תשרי ובקרבנות חג הסוכות, כך עם סיום שיקום העיר נחוגה ברוב עם שמחת חג הסוכות ברחובות ירושלים באופן שלא היה כמותו אלא בימי הכיבוש הראשונים בעלית עולי מצרים[86].
גם לאחר ביצור העיר והפיכתה לבירת ישראל ומקום קביעות אנשי הממשל, עדיין נחשבה ירושלים למקום סכנה. לשם שמירת המקום מן האויבים התנדבו כעשירית מיהודי הארץ להתישב בירושלים, בעוד שאר העם מברכים את הללו שנדבה רוחם להתגורר עם משפחותיהם במקום סכנה זה, לשם חיזוק היישוב בעיר הקודש ביד ישראל ושמירתו מיד האויב הערבי.[87]
בעת ההיא, על-אף היות העם במצב הקרוי גאולה[88], לא הייתה גאולתם שלמה, ועדיין הייתה המעצמה העולמית שולטת בגופם ובממונם, ובצרה גדולה היו[89]. וכך, עם סיום חגיגות הבנין, פנו ראשי העם לתיקון העם בצום ובבכי בדרכי התשובה לה', כשרבים מהמתבוללים שבים לחיק היהדות וראשי העם מצטרפים לעצומה הכוללת התחייבות לחזרה לשמירת המצוות. נחקקו חוקים האוסרים פתיחת חנויות בשבת מכל וכל[90], ועמהם חיזוק מצוות השביעית וכלל ענייני העבודה[91].
גולת הכותרת של פעילות רוחנית זו, הייתה – ללא ספק – המלחמה הבלתי מתפשרת בנישואי תערובת, בדרכי נועם ובמקל חובלים, בקללות ובמריבות, בתחנונים, בתוכחות ובנידויים, ובכך הועמד העם בטהרתו ואין בן נכר בתוכם[92].
זכרה להם אלוקינו לטובה! ומי שענה לזרובבל ויהושע, לעזרא ולנחמיה – הוא יעננו וישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לאלקים.
[א] סיפור זה אינו תיעוד היסטורי מדויק, השתדלנו להצמד למקורות מהם נשאב סיפור זה, אך לעתים מזומנות (גם כשצוינו מקורות) כתבנו ע"פ רוח הדברים ובתוספת חסר ויתר, כדי להתאימם לאופי הסיפור. כמה מהדברים הותאמו לזמן התרחשות הסיפור בדרך אפשר, וללא מקור כלל.
עיקר מעשה זה לא בא אלא לעורר לב המעיין וללמד את ערכי ההתמסרות לבנין הארץ, ועם זאת מובן, כי המציאות המשתנה מדור לדור ומיום ליום אינה מאפשרת להקיש ולדמות מילתא למילתא אלא ע"פ חכמים בעלי דעת.
[1] דניאל ו, א
[2] עזרא א, ג
[3] עזרא א, א
[4] עזרא א, ה
[5] עזרא א, ו
[6] זבחים סב. וברש"י ד"ה שניכרים
[7] עזרא ג' ג,
[8] ברכות ד.
[9] מלבי"ם עזרא ג, יב
[10] עי' שהש"ר ה' וכי מה טיבו של חור זה וכו'
[11] ירמיה כז, כב
[12] עי' כתובות קיא.
[13] עזרא ד, ג
[14] ערכין ה:
[15] עזרא ד, ט-י
[16] עזרא ד, ד
[17] עזרא ד, ה
[18] עזרא ד, ח וברש"י שם
[19] עזרא ד, כג
[20] חגי א, ב
[21] ירמיה כט, י. ועי' ע"ז ט:
[22] שם ירמיה כט, י
[23] מגילה יב.
[24] חבקוק ב, ג
[25] כתובות קי.
[26] עי' ספרי דאגדתא אסתר, א, א ובגמ' מגילה יג.
[27] עזרא ה, א
[28] חגי א, ד
[29] חגי א, יג. זכריה א, טז. עזרא ה, ב
[30] עזרא ה, ג
[31] עזרא ה, ד
[32] עזרא ה, ה
[33] עזרא ז', ו
[34] גיטין נט., סנהדרין כא:
[35] עזרא ז, כה
[36] עזרא ז, כו
[37] עזרא ז, יד
[38] עזרא ז, כח
[39] עזרא ז, יג – כב
[40] עזרא ח, כא – כג
[41] רמב"ם בית הבחירה ו, טז
[42] עזרא ט, א
[43] עזרא ט, ב
[44] עזרא י, יח
[45] שה"ש רבה, ה
[46] מגילה טז:
[47] קדושין סט:, יבמות פו:
[48] יומא ט:
[49] עזרא ט, א
[50] עזרא י, ח
[51] עזרא י, ט
[52] נחמיה א, ג
[53] נחמיה א, ג
[54] נחמיה א, ד – יא
[55] נחמיה ב, א – ה
[56] נחמיה ב, ח
[57] נחמיה ב, י
[58] נחמיה ה, יד – טו
[59] נחמיה ב' יג – טו
[60] נחמיה ב, כ
[61] נחמיה ו, יח
[62] נחמיה ב, יט. ג, לד – לו
[63] רש"י נחמיה ג, לד
[64] נחמיה ב, יט. ו, ח.
[65] נחמיה ב, כ וברש"י ומלבי"ם שם
[66] רש"י נחמיה ג, ה
[67] זכריה ב, ט
[68] נחמיה ד, ב
[69] נחמיה ד, ג
[70] נחמיה ד, י
[71] נחמיה ד, טו
[72] נחמיה ד, ח
[73] נחמיה ד, יד
[74] מלבים נחמיה ה' יא
[75] נחמיה ה
[76] נחמיה ו, א
[77] רש"י נחמיה ו, יז
[78] נחמיה ו, יח
[80] נחמיה ו, יב – יג
[81] נחמיה ו, יט
[82] נחמיה ו, י
[83] נחמיה ד, ח
[84] מלכים א ח, סה וברש"י שם
[85] עזרא ג, ד
[86] נחמיה ח, יז- יח
[87] נחמיה יא, א-ב
[88] תנחומא שופטים ט
[89] נחמיה ט, לו – לז
[90] נחמיה י, לב. יג, יד- כב
[91] נחמיה י, לב-מ
[92] נחמיה יג, כג – ל