תקציר המאמרים הקודמים:
במאמר א' (ראה גיליון 10) נתבאר, שלתקופה הקרויה 'משיח בן יוסף' ישנם ד' שמות ומאפיינים, והם:
א] עקבתא דמשיחא; ב] אתחלתא דגאולה; ג]. קץ המגולה; ד] קיבוץ גלויות ופריקת עול שעבוד מלכויות.
במאמר ב' וג' (גיליון 11, 12) נתבאר, שהשם הכללי של תקופת 'משיח בן יוסף' הוא 'פקידה'.
במאמר ד' (גיליון 14) חזרנו והתמקדנו בשם הרביעי – 'קיבוץ גלויות', והבאנו מהגר"א (תיקו"ז כ"ז.): א] שקיבוץ גלויות חל קודם לביאת משיח בן דוד; ב] שקיבוץ גלויות נעשה על ידי פעולות טבעיות ויזומות של בני אדם, ממש כפי שהיה בפקידת כורש בימי בית שני.
חז"ל צפו מראש שקיבוץ גלויות יתנהל בדרך הטבע, באופן של "לא זכו"
את מאמר ד' סיימנו בקושיא, והיא, שהנה מבואר בגמ' סנהדרין (צ"ח. עם ביאור הגר"א, וה'אור החיים', ומהרי"ל דיסקין): "זכו – יתקבצו לאר"י עם ענני שמיא, על ידי נסים ונפלאות, לא זכו – תהיה אתחלתא דגאולה ברישיון הממשלות".
וא"כ קשה להגר"א הנ"ל (תיקו"ז כ"ז.), שאומר, שחז"ל קבעו מראש שקיבוץ גלויות דגאולה שלישית יֵעָשה בדרך הטבע ברשיון הממשלות כפקידת כורש, ולהנ"ל (סנהדרין צ"ח.) זהו כהאופן של "לא זכו", וקשה, מדוע לא אמרו, שדבר זה תלוי אם יזכו או לא יזכו, שאם יזכו – הגאולה תבוא בדרך ניסית על ענני שמיא?
וכעת נבוא לבאר ענין זה בס"ד: כתב בעל ה'לשם' (הקדמות ושערים, שער ו' פרק ט'): "…אמרו בסנהדרין (צ"ח.) 'אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב'. ועיין בהגר"א בתיקונים (תיקון ס"ט, דף קכ"ו. ד"ה ואית דפיקו) שאמר "וודאי אופן השני". וכמ"ש הזוה"ק (בפ' שמות דף ז:): "דכד ייתי קודשא בריך הוא לפקדא לאיילתא [השכינה הקדושה], יסתכל מאן אינון דקיימין בהדה… ולא ישתכח זכאי, דכתיב (ישעיה ס"ג, ה') 'וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר'".ע"ש. אמנם, ענין "כולו חייב" אין משמעו רשעים גמורים ח"ו, כי זה אי אפשר, אלא רובו עונות נקרא חייב, כמ"ש בראש השנה (ט"ז – י"ז)". עכ"ל בעל הלשם.
מבואר מדבריו, שכבר בימי הזוהר, ועוד קודם לכן – בימי ישעיהו הנביא, צפו, שעם ישראל הפסיד את האפשרות שהגאולה תתחיל באופן של 'זכו', והאפשרות היחידה שנשארה, היא – האופן של 'לא זכו', וממילא מיושבת הקושיא הנ"ל, שזו הסיבה שחז"ל אמרו מראש, שהגאולה תהיה בדרך טבעית – "עני ורוכב על חמור".
[הערת שוליים: אמנם, בכל זאת עוררו אותנו חז"ל לזרז את הגאולה שתהיה באופן של "זכו אחישנה". זאת משום, שגם בתוך הקו הכללי של "לא זכו" יש מקום להגביר את בחינת "זכו", וזה מובן על פי מה שכתב ה'לשם', ש"דור שכולו חייב", היינו "רובו עונות", והרי יש הרבה דרגות ב"רוב" – רוב דחוק, רוב מרווח, רובא דרובא, וממילא ניתן להשפיע שיהיו חסדים רבים וניסים בתוך דרך הטבע, ולהשפיע שה' המחליף את הזמנים יחיש את ה"בעתה", כלומר, אם לדוגמא – ה"בעתה" הוא בט"ו ניסן, וכעת עומדים בט"ו חשון, ביד הקב"ה להעביר את זמן ט"ו ניסן לעכשיו, וכפי שמשמע מפשוטו של מקרא – "בעתה אחישנה – אחיש את ה'בעתה'" ("קול התור" פרק א' סימן ח; "שם עולם" לבעל הח"ח, שער ההתחזקות, פי"ג).
'קיבוץ גלויות' – חתונת קב"ה וכנס"י
נקודה נוספת שיעדנו לבאר במאמר הקודם, היא ענין קיבוץ הגלויות שנעשה בהשתדלות עם ישראל בדרך הטבע, שהוא ענין אהבה וחיבת כלולות, ככלה המקדימה לקראת החתן.
ובתחילה נבאר את עצם הענין שקיבוץ גלויות הוא "חתונה":
כתוב בענין "קיבוץ גלויות" (ישעיהו ס"ב, ה') 'כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ, וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ'.
והנה, בפסוק זה יש ג' אבחנות של חתונה:
א]. 'כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ' – ישראל החתן, וארץ ישראל – הכלה.
ב-ג]. 'וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ' – שזה כולל שני ענינים:
א. שהקב"ה החתן, וארץ ישראל הכלה.
ב. שהקב"ה החתן, ועַם ישראל הכלה. זאת על פי הכלל, שכל מה שכתוב על ציון נאמר גם על עם ישראל, וכפי שאמרו בזוה"ק פרשת צו (ל"ה.): "דישראל אקרון בשמא דציון, דכתיב (ישעיהו נ"א, ט"ז) 'וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה'". וממילא, כשהכתוב אומר 'וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ [על ציון] אֱלֹקָיִךְ' – הכוונה היא גם על ארץ ישראל, וגם על עַם ישראל.
וכל שלש החתונות הנ"ל נעשות ע"י פעולה אחת – "קיבוץ גלויות", שהרי ארץ ישראל היא כמו צינור ואמצעי המחבר בין הקב"ה לעם ישראל [נקודה זו תתבאר בהרחבה במאמר הבא בס"ד], וממילא, כשישראל דבקים בארץ ישראל בקשר של חתנות [באופן שעם ישראל החתן, וארץ ישראל הכלה], ממילא דרכה הם דבקים גם בהקב"ה בקשר של חתנות [באופן שהקב"ה החתן ועם ישראל הכלה].
וכן לאידך גיסא, כשהקב"ה דבק בארץ ישראל בקשר של חתנות [באופן שהקב"ה החתן ואר"י הכלה] – ממילא דרכה הוא דבק בעם ישראל בקשר של חתנות [באופן שהקב"ה החתן ועם ישראל הכלה].
[הערת שוליים: ובזה מבואר ג"כ שקיבוץ גלויות נקרא "פקידה", וכפי שנתבאר במאמר ג' מלשון רש"י (עזרא א', א'): "..וזו היא הפקידה – שחזרו ישראל על אדמתם".
וטעם הדבר: משום שקיבוץ גלויות הוא חתונה בין קוב"ה לכנס"י וכנ"ל, וכן השם "פקידה" המוזכר לענין הגאולה – מכוון לחתונה בין קוב"ה לכנס"י, וכמש"כ הרמח"ל ("מאמר הגאולה", עמוד ט"ז – י"ח, מהדורת "מכון רמח"ל"): "ומה היא הפקידה?.. בהגיע הצדיק הזה [קוב"ה] שנתחבר עם השכינה.. ולא היה עוד הסתר פנים כבראשונה".
ומדבריו למדנו, שהפקידה הוא זמן שהקב"ה פונה ומאיר פניו אל השכינה, כבעל הפוקד את אשתו. וכמו שאמרו ביבמות (ס"ב:): "אמר ריב"ל: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר (איוב ה', כ"ד) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא"].
הקדמת הכלה לקראת החתן
והנה, הצלחת החתונה, תלויה בכך שהכלה תקדים עצמה לקראת החתן, וכך מבואר בדברי הזוה"ק פרשת תזריע (דף מ"ה, מתורגם): "בֹּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא עִם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל.. וְהִיא מְעוֹרֶרֶת רָצוֹן אֵלָיו בָּרִאשׁוֹנָה, וּמוֹשֶׁכֶת אוֹתוֹ אֵלֶיהָ בְּרֹב חִבָּה וּתְשׁוּקָה – אָז מִתְמַלֵּאת מִצַּד הַיָּמִין [צד החסד].
וּכְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעִיר חֲבִיבוּת וְרָצוֹן בָּרִאשׁוֹנָה, וְהִיא מְעִירָה אַחַר כָּךְ – אָז הַשְּׂמֹאל [צד הדין] מִתְעוֹרֵר.. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְגוֹ', מָה הַטַּעַם? שָׁנִינוּ, הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן נִמְצָא כְּמוֹ הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וְזֶה כְּדֻגְמָא שֶׁל זֶה".
וכוונת הזוה"ק לדרשת הגמ' ברכות (ס:) "אשה מזרעת תחלה – יולדת זכר, שנאמר (ויקרא י"ב, ב') 'אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר". שהנה "זכר" מייצג את צד החסד, ו"נקבה" מייצגת את צד הדין. וזהו שאמרו: שכאשר "האשה" [דהיינו כנסת ישראל הנקראת כלתו של הקב"ה] מקדימה לפעול את ההכנה לחתונה ולקרבת ה' – הרי היא יולדת זכר, דהיינו, שהיא זוכה שהקב"ה משפיע עליה רחמים וחסדים, אך כאשר היא משאירה להקב"ה להתחיל בהכנות לחתונה – הרי היא יולדת נקבה, דהיינו דינים (ראה רמ"ד וואלי, שמואל, עמוד ט"ו).
ארץ ישראל [הכלה] מקדימה עצמה לקראת עם ישראל [החתן]
ולכן נמצא תמיד בענין קיבוץ גלויות, שמי שהוא בבחינת 'כלה', הוא הצריך להקדים עצמו לקראת מי שהוא בבחינת 'חתן'.
א. מצד ההבחנה שעם ישראל החתן, וארץ ישראל הכלה – מצינו שארץ ישראל הקדימה עצמה לקראת ישראל, דאיתא (במדבר רבה, י"ט, כ"ה): [שם מבואר, שעמדו שני הרים זה כנגד זה, הר אחד בגבול מואב, והר שכנגדו בגבול ארץ ישראל, וכאשר עם ישראל היו קרובים לעבור בין שני ההרים הללו כדי ליכנס לארץ ישראל – התחבאו שם האמוריים כדי לזרוק עליהם חצים ובליסטראות, ואז שני ההרים התחברו ומחצו את האמוריים שביניהם. ועל זה אומר המדרש]:
"הר שבארץ מואב לא נזדעזע [להתקרב להר שכנגדו], וההר מארץ ישראל נזדעזע ונסמך להר שכנגדו, ומפני מה נזדעזע? מפני שהוא מארץ ישראל, משל לשפחה שראתה בן אדוניה בא אצלה, קפצה וקדמה אותו וקבלתו".
מבואר, שמכיון שארץ ישראל בבחינת השפחה המיועדת לבן אדוניה – דהיינו שארץ ישראל הכלה ועם ישראל החתן – לכן ארץ ישראל הקדימה להתקרב לקראת ישראל.
עם ישראל [הכלה] מקדימים עצמם לקראת הקב"ה [החתן]
ב. ומצד האבחנה שעם ישראל הכלה, והקב"ה אשר משרה שכינתו בארץ ישראל – החתן, צריך שעם ישראל יקדימו את פעולתם בענין כיבוש ארץ ישראל, וכמש"כ 'כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ' [שזה גופא ג"כ חתונתם עם הקב"ה, כי ארץ ישראל היא כמו צינור אמצעי המחבר בין הקב"ה לעם ישראל, וכנ"ל]. ורק אח"כ הקב"ה פועל את פעולתו – 'וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ' [שזה חתונתו עִם עַם ישראל, וכנ"ל].
וזהו מה שכתוב בשיר השירים (ה', ב'), שכך מבקש החתן, הקב"ה: 'קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי'. וחז"ל (שיר השירים רבה ה', ג') דרשוהו לענין שהקב"ה עורר את לבם של ישראל לעלות לארץ ישראל בימי עזרא בפקידת כורש.
וזהו משום שלמען הצלחת החתונה, צריך שהכלה תעשה את הפעולה הראשונה של פתיחת הדלת מצידה, כי כאשר האשה מקדימה את הבעל, היא יולדת זכר – רחמים וחסדים.
ההקדמה מצד ישראל – אם הגאולה היתה בגדר "זכו"
אלא שמעתה קשה, שמכיון שבשביל הצלחת החתונה צריך שישראל יתחילו את פעולות ה"קיבוץ גלויות", א"כ מדוע אם ישראל היו בגדר 'זכו' – קיבוץ הגלויות היה על ענני שמיא בדרך ניסית, ולא בדרך הטבע?
וי"ל, שאם היו ישראל בגדר "זכו", הרי שהפעולות המקדימות מצד הכלה היו הזכויות הרוחניות שעם ישראל עשו כדי לזכות לגאולה, ואם "לא זכו", הרי שהפעולות המקדימות מצד הכלה – הן הפעולות הטבעיות של קיבוץ הגלויות.
ועוד י"ל, שגם אם ישראל היו בגדר "זכו" – היו צריכים לעשות פעולה טבעית בקיבוץ גלויות, אלא שהיה די בעשיית פעולה מועטת [במאמר הבא נרחיב עוד בזה בס"ד]. ואמנם בין ב'זכו' ובין ב'לא זכו', ההקדמה מצד ישראל הוא חיבת כלולות, שהכלה מקדימה עצמה לקראת החתן, וכנ"ל.