ככל שעובר הזמן ומתרבים הדיבורים על 'היום שאחרי' המלחמה בעזה, יותר ויותר מתברר, כי צורת החשיבה שאפיינה את הממשלה לפני האסון הנורא חיה ובועטת, ומובילה אותנו לאסונות נוספים. מי שציפה להקמתו מחדש של גוש קטיף, להפיכת עזה לעיר יהודית משגשגת, למחיקת זכרם של המרצחים שכבשו אותה והשבתה לבעליה הטבעיים – עם ישראל – קיבל תחת זאת אמירות חלולות על 'שליטה בטחונית ישראלית', תוך הבהרה, כי אין לנו כל כוונה לשוב ולכבוש את השטח. כך מפי ראש ממשלתנו, הנשען על ממשלת 'ימין מלא-מלא' [אולי נכתוב עוד פעם 'מלא' כדי שנשכנע גם את עצמנו…]. כאשר שר אחד העז להעלות את האפשרות של הטלת פצצת אטום על המרצחים העזתיים, ננזף קשות בהוראת הפריץ מוושינגטון והורחק מישיבת הממשלה.
רבים מרגישים תסכול נורא, משום שתוצאות הבחירות האחרונות לכאורה הורו על רוב מוחץ בציבור למדיניות שונה בתכלית מזו שהייתה עד עכשיו, ותחת זאת קבלנו התרפסות מבוזה שטרם נראתה כמותה, כששר החוץ האמריקאי מנהל אצלנו ישיבת קבינט והאמריקאים אומרים לנו מהו משקל הפצצות שמותר לנו להטיל על המרצחים. כל עוד הייתה כאן ממשלת שמאל, או ממשלה שמכילה מרכיבים ממה שמכונה 'שמאל-מרכז', רבים התנחמו באפשרות, שיבוא יום ותקום ממשלת ימין אמיתית, ממשלה שלא מפחדת מארה"ב, ממשלה שמחויבת לערכים של שלמות הארץ וכיוצא בכך [שלא לדבר על החלת חוקי התורה, שכיום מי שמעז לומר זאת מוקע על עמוד הקלון]. והנה – קמה ממשלה זו, ונוצרה לכאורה הזדמנות פז לעשות את מה שבן-גוריון עשה בתש"ח, לסלק מכאן את ערביי עזה ולחדש שם את ההתישבות היהודית, ומלבד כמה תמונות יפות משדה הקרב – כולם יודעים שביום שאחרי, יעשו כל טצדקי וינסו כל פתרון מלבד הפתרון הנכון, הצודק, היהודי – כיבוש מוחלט של חבל עזה וסילוק האויב משם לצמיתות.
הדבר מחייב חשבון נפש מעמיק שלנו, הציבור המאמין, כיצד חרפנו נפשנו למען הקמת הממשלה הזו, וכעת אנו חווים מפח נפש קשה, כאשר נראה לכאורה כי אין מוצא. וכי מה מצפים שיקרה בבחירות הבאות? יהיו אולי כמה עיוורים שיגידו – צריך 70 מנדטים, לא 64, צריך יותר ימין. אבל מי שעיניו בראשו מבין, כי המשבר הוא לא בעיה מתמטית, אלא בעיה ערכית יסודית, והפתרון שלו אינו נעוץ בקמפיין בחירות מוצלח או בפעלול כזה או אחר. במשבר חינוכי-ערכי מטפלים בכלים חינוכיים, ולפני הכל צריך לאבחן את הבעיה, לפני שמגיעים לפתרון.
מובן לכל, כי התנהלותה של ממשלת ישראל תלויה באופן מוחלט בתכתיב האמריקאי. הסיוע ה'הומניטרי', הגבלת הלוחמה, הפסקות האש, שנקראות כעת 'הפוגות', ומעל הכל – ה'פתרון המדיני' שמחכים לו בסוף המלחמה – כולם מהווים עניבת חנק על צווארה של ישראל, ולממשלה הנוכחית אין כל סיכוי לצאת ממנה. הבעיה לא התחילה היום, אך כעת היא מתגלה במלוא חריפותה. החרפה הזו נובעת מהעיוורון ביחס לשני יסודות עיקריים, עליהם אמורה להיות מושתתת מדיניות החוץ של ישראל, ועיוורון זה נובע מנקודה אחת יסודית, שנגיע אליה בהמשך.
יסוד אחד, החשוב ביותר, הוא האמונה בבורא עולם כמנווט ההיסטוריה וכא-להי ישראל, הדורש את טובת עמו ומסייע לו בעת פנותו אליו. אכן, ה' רוצה שנעשה השתדלות טבעית, ועם זאת ותוך כדי זאת – הוא מצפה שנבטח בו גם כאשר ישנה סכנה בדרך הטבע, שהרי זהו מבחן הבטחון! מי שמאמין באמת שה' מנהל אותנו, ומי שרואה את המציאות שמתרקמת כאן במאתיים השנים האחרונות מול העיניים ואינו עוצם את עיניו – מבין שיש כאן תכנית, דברים לא קורים סתם. התהליך האדיר של שיבת ציון מוביל אותנו לקראת הגאולה השלמה, ושום ביידן לא ימנע זאת. אך מי שלא מאמין בבורא עולם – אכן אינו רואה דבר. וגרוע מכך, ישנם רבים, רבים מדי, שבבוקר ובערב קוראים 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד', אולם אחר שמקפלים את הטלית ואת התפילין ומניחים אותם אחר כבוד בנרתיק המיועד להם, שבים הם אל מחוזות הריאליה והפרקטיקה, לוגמים מכוס התרעלה של התקשורת החלולה ומגיעים למסקנה, כי אולי פעם היה א-להינו גדול וחזק, אך כיום, רח"ל – הוא אינו חזק יותר מג'ו ביידן. ובאמת, מי שאינו מבין את היסוד הזה, של האמונה בה' כא-להי ישראל וכא-להי ההיסטוריה לאורך כל הדורות – מוטב שלא יעסוק ביחסים בינלאומיים, לפחות לא של ישראל.
היסוד השני שנשכח במרוצת הזמן הוא צורת ההתנהלות ביחסי החוץ מול מדינות העולם. כמובן, שיסוד זה גם הוא בנוי על היסוד הראשון של בטחון בה'. ישראל קשורה בטבורה לארה"ב כבר מספר עשורים, ודבר זה עומד בעוכריה. פעמים אינספור פעלה ישראל בניגוד לאינטרסים של עצמה, בשם שמירת היחסים עם ארה"ב והרצון למצוא חן בעיני דעת הקהל המערבית בכלל והאמריקאית בפרט. האסון של מלחמת יום הכיפורים, בו נמנענו מלהנחית מכת מנע כדי לא להצטייר כ'תוקפנים' – אינו אלא דוגמא אחת מני רבות. דבר זה יצר יחסי-תלות, שקשה לאמוד את גודל נזקם. לעיתים היה קל יותר, כמו בזמן טראמפ [שגם הוא ידע ללחוץ כשרצה[1]] ולעיתים קשה יותר, כמו אצל אובמה ועכשיו אצל ביידן. הצד השווה הוא שישראל מעולם לא אמצה מדיניות שפויה של בחינת האינטרסים שלה בצורה אמיתית, אלא הייתה שבויה בקסם האמריקאי, וזאת לא מסיבות דיפלומטיות, כי אם בשל הזדהות עם ערכי הדמוקרטיה והליברליזם שארה"ב מייצגת.
צורת התנהלות זו הובילה לאסונות מדיניים רבים. ההזדהות הערכית המוחלטת עם ארה"ב הביאה אותנו לשעבוד מדיני. אך יסוד הטעות כאן אינו בתחום הדיפלומטיה והפוליטיקה הבינלאומית, כי אם בפסיכולוגיה וברגש הנחיתות המובנה שלנו כלפי תרבות המערב וכלפי כל מה שאמריקה מייצגת. אמריקה עצמה, אגב, אינה לוקחת ברצינות את הערכים שלה כפי שאנחנו לוקחים אותם. לכן אין לה בעיה לקיים יחסים קרובים וחמים עם מדינות כמו סעודיה, מצרים, כל מיני דיקטטורות באפריקה ובמרכז ודרום אמריקה ועם כל מי שיש לה אינטרס לקיים אתו יחסים. הכל שאלה של תועלת מול נזק. אילו ישראל הייתה משתחררת מאותן רגשי נחיתות, הייתה יכולה לשקול בכל הזדמנות האם כדאי לה להעדיף את האינטרס האמריקאי, או שמא מוטב לעשות עסקים עם סין, אולי עם הודו, וגם לא ממש מפריע לי אם יחליטו שעדיף ליצור קואליציה עם רוסיה. אפשר פעם כך ופעם כך, הכל בהתאם לאינטרס הישראלי. וכמובן, כל זאת צריך להיעשות כאשר מה שמנחה אותנו הוא בורא עולם וקיום תכליתו להשכין שכינתנו בתוכנו, להקים את מלכות התורה, לגרש את אויבינו ולבנות את בית מקדשנו. וכאשר המצב מחייב זאת, גם לא נפחד להיות לבד עם בורא עולם, שהוא בעל בריתנו האמיתי, הנצחי והיחיד.
מה שמונע את ההתנהלות המושכלת הזאת הוא השעבוד התרבותי שלנו לאמריקה, שממנו נובע השעבוד המדיני. וכדי להשתחרר משעבוד זה, צריך חינוך עמוק מהיסוד של חברה, אשר נושמת אל קרבה את התרבות האמריקאית כמו חמצן. זהו ניתוח כואב עבור רבים, אך הכרחי אם רצוננו לחיות. שיבה אל ה' במלוא מובן המילה משמעה לא רק להניח תפילין וללבוש ציצית, לעשות הפרשת חלה ברוב עם ולומר סליחות בכותל. חזרה בתשובה אמיתית מחייבת ניתוק מהתרבות האמריקאית והתרבות המערבית בכלל, וכאשר נעשה זאת – נגלה שהניתוק המדיני קל הרבה יותר ממה שחשבנו.
מוטב שנעשה זאת מיוזמתנו, בטרם יכפו זאת עלינו האמריקאים. אם לא עשינו זאת עד כה, אולי עכשיו, כאשר טבעת החנק מתהדקת על צווארנו, נבחר בחיים המתוקים של ברית עם ה' ונמאס בחנק האמריקאי, המכלה את נשמותינו יום יום ושעה שעה, ושעלול כעת גם לכלות את גופנו.
וכאן מגיע תפקידנו, בני הציבור החרדי, האמונים על תורת ה', לומדים אותה ככל יכולתנו ומשתדלים לחיות את חיינו לאורה. קשה מאד לצפות שהמהפך יגיע ממי שחונך על ברכי תרבות המערב וספג אותה אל קרבו בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו – בבתי הספר, באקדמיה, בכלי התקשורת השונים – על כל צעד ושעל שפסע במדינת ישראל, המונהגת בידי מלכות הזלה.
זכה הציבור החרדי להיות מובדל מכל אותה מערכת ערכים, ולבכר על-פניה את המערכת התורנית, אשר בה ורק בה טמון אושרו האמיתי של אדם. העובדה, ולפיה בציבור החרדי ניתן לערוך מכירות המוניות של מוצרי מזון כאשר בן-אדם לוקח דף עם רשימת מוצרים שהזמין, אוסף אותם והולך הביתה, ואף אחד לא חושש שמישהו יקח דבר שאינו שלו – זוהי תופעה שיכולה לצמוח רק בקרב מי שמנותק מעיקרו מתרבות המערב ורדיפת התאוות שמתלווה אליה. חברה, בה כל ילד וילדה יודעים, שיש מצוה להשיב אבדה לבעליה, ושעזרה לנזקקים היא דבר שמובן מאליו – חברה כזו יכולה לצמוח רק במקום, בו ה', תורתו ומצוותיו עומדים במרכז ההוויה. אלו שהאלילו את האדם ומקרקרים על 'ערכים של צדק' צריכים לערוך קמפיין מתוקשר כדי לבקש תרומה של 5 ₪ פעם בשנה עבור ילדים מוגבלים, ומי שתורם מקבל מדבקה להדביק על הדלת, כדי שלא יבואו לדפוק שם שוב בטעות.
זכינו להבדל מחיי ההפקר החילוניים, אך הדבר מחייב אותנו להעריך את מה שבידינו, להעמיק בו, לבסס אותו ולייצא אותו לאלו, שטרם זכו לו. ולדאבוננו, חל כרסום ערכי גם בקרב מחננו, ואיני מדבר על השוליים, אלא על המרכז. כיום, כשמישהו רוצה לפתוח חנות בציבור החרדי, הוא כמעט תמיד יבחר עבורה שם באנגלית, כי בתת-מודע – אמריקה שווה הצלחה. כואב לומר זאת, אך צאו ובדקו, ותקנו אותי אם אני טועה. הניתוק של תורתנו הקדושה מהחיים הגשמיים הביאה את רוב רובו של הציבור שלנו להעריץ את מה שיש 'אצלם', וממילא הפכנו בתת-מודע לעבדים נרצעים של תרבות המערב. אולם עדיין ניתן להציל, עדיין ניתן לשמר את היחוד התרבותי, ולהנחיל אותו לכלל האומה. כאשר נטהר את לבנו מהסגידה לתרבות המערב, נגלה פתאום, כי גם בתחום המדיני, הצבאי, האסטרטגי והכלכלי – אין שום דבר מיוחד באמריקה, ויש להתיחס אליה כאל עוד גורם בזירה המדינית, אשר מנוהלת על-ידי הקב"ה, המרומם ומשפיל עמים וממלכות. כאשר נשוב אליו בלב שלם, נפנים היטב את העובדה, כי הצלחתנו המדינית אינה תלויה בטיב היחסים עם ביידן או עם טראמפ, כי אם בטיב היחסים עם בורא עולם – אז נוכל לכונן כאן את מלכות התורה בכל רחבי ארצנו הקדושה, לסלק את אויבינו ולבנות את בית חיינו. תחת הברית האסטרטגית עם ארה"ב, נבכר את הברית אשר כרתנו עם אבינו מלכנו, ונפנה אליו בתפילותינו כאל ישות אמיתית ולא כאל פיקציה מנותקת מהמציאות, כפי שלדאבוננו קורה לא מעט כיום.
בה' נעשה חיל והוא יבוס צרינו! השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם!
[1] לכל אלו המצפים בכליון עיניים לחזרתו של טראמפ לבית הלבן, ראוי להזהיר, כי גם אם אכן הדבר יקרה – לא יהיה זה תחליף לבטחון בבורא עולם, ומבחינות מסוימות הסכנה עלולה להיות אף גדולה יותר, כי כאשר 'ידיד' שלנו יבקש דבר-מה, יהיה קשה הרבה יותר לומר 'לא', אלא אם כן נפנים, כי הברית שכרת ה' עם אברהם בין הבתרים קודמת לברית האסטרטגית שכרתו ראשי המדינה פורקי העול עם ארה"ב.
שלום וברכה כבוד הרב
דברי הרב אינם צריכים חיזוק כמובן, והדברים פשוטים
אם כי שאלתי ותמיהתי, האם עיקר הבעיה בציבור ה'חרדי' היא מה שהיא מעריצה בתת מודע את המערב?
האם מה שהצגת בתחילת המאמר כחוסר יכולת של 'הממשלה' להכריז על כיבוש מחדש של הרצועה- היא תוצאה של העולם החילוני??
כמדומה שהעולם החרדי ומייצגיו בכנסת רחוקים עוד יותר מדיבורים אלו..
על מי תלונתנו על ה'חילונים' שמחפשים את העוז והאמונה והודאות בצדקת דרכם ואחיזתם בארץ ונושאים את עינהם אל מקורות האמונה והתורה, אל אחיהם החרדים, וגדולי התורה, ורואים שגם הם לא מעוניינים בכיבוש הארץ, ובלחימה [אקטיבית] בלתי מתפשרת באויבים??
מה היה קורה היום ממש, אם כל שלמי אמוני ישראל שכיום בכנסת היו קוראים בקול גדול ובלתי מתפשר שצריך לכבוש את עזה ולישבה?
[ אולי נתאר מחזה דימיוני יותר- שיציעו כולם לקיים את מצוות התורה כפשוטה ולכבוש את כל א"י , יהודה ושומרון עבר הירדן והלבנון?? ]
לצערנו ולבושתנו אני רואה במאמר אצבע מאשימה על אנשים שהם תינוקות שנשבו בתרבות המערב שאין להם יכולת לחלץ את עצמם מבית האסורים שלהם, ולא לקיחת אחריות על מי שכן אמון על גאולת ישראל?
אנחנו אמורים להיות אחראים לעצמנו ולגורלנו להיות שותפים עם אל בתביעה לחידוש מצוות ישוב עם העם הכלים שיש לנו היום.
נ.ב
בסגנון של שאלה קונרטית כלפי כל המפעל של קדושת ציון
לא מובן לי מה היחס כלפי ההצטרפות למערכות המדינה שקיימות היום ופעילות בתוכם או השפעה עליהם?
מה החזון המעשי שדרכו פועלים- שהמדינה תסגר ונפתח מדינה אחרת? הצטרפות כאשר יש רוב? עדיין בבירור?